…הייתי מטייל מכוסה, מאוהב

איזו בגידה נהדרת בעקרונות הפרט, בעקרונות הקיום

Waking on the wild side of Santa Monica

In the After noon

עוד טיול מגעיל בין הסמטאות, החורבות, הפקפוקים

וזהו

חשבתי ששמעתי קול של אלוהים אחר

זה הדבר, זה הדבר

זה הזמן לקבל את החומצה לתוך המוח

היא כה קרה, כה קרה ומקולקלת

אני שומע אותם בראש שלי

אני שומע את הטיפשים

אני שומע את המאוננים

אני שומע את השקרים

בראש שלי

בראש של הדור הבא

החמצן של המחתרת

השדיים של המדינה

נה נה נה

מימין ראש של ראש ממשלה

משמאל חצר העירייה

עוד דקה השטפון הגדול יסחוף אותנו

האיש החולה של אמריקה יקיא

המשורר הלאומי יתעד הכל…

                                    (מתוך "קול של אלוהים אחר", מלים: אוהד פישוף)

היום מתקיים ערב המחווה לנושאי המגבעת, ערב שבעיקר חוגג את השקת ה-DVD לסרט המצויין "שמיים שרוטים על גלויה" של חן שיינברג, שאני ממליץ בחום לכל אוהב מוסיקה בישראל.

לרגל המאורע עמי מפרסם רשימה מעניינת על נושאי המגבעת, מהלקהות המשפיעות ביותר שקמו כאן, בטח ביחס לזמן הקצר שבו היא פעלה.

האפקט המהמם בעוצמתו, כפי שמגדיר את זה עמי, פגע בי בגיל צעיר, צעיר מדי כנראה. אני זוכר את עצמי מקשיב לקסטה. אני זוכר את זה מערער לי בבת אחת את כל מה שידעתי, או חשבתי שידעתי, בנושא מוזיקה. המוזיקה כאמנות, כקטע, כעמדה, ולא כמשהו שאמור להנעים את זמנך. אף אחד לא כתב ככה, לפחות לא בעברית, ואף אחד לא נראה ככה.

העובדה שבסופו של דבר נושאי המגבעת די מכרו את עצמם לאדמה המקוללת ועברו לככב בשער של "מעריב לנוער" ולהסתכסך עם ה"רוקXן" (בהופעה מיתולוגית שזכיתי להיות נוכח בה, שבה פישוף קילל את מי שרק היה יכול ואז כיבו לו את המיקרופון באמצע ההופעה והוא הלך הביתה), העובדה שכולם מכירים את "מי רצח את אגנתה" ולא את "הקלטת" המופתית שהוציאו, העובדה שכולם מכירים את אדם הורוביץ ורם אוריון אבל אף-אחד לא יודע מי זה אוהד פישוף, העובדה שבסופו של דבר אף-אחד כמעט לא הקשיב לקול האחר שהציע לנו פישוף – – – כל זה לא גורע מהעובדה שלתקופה לא קצרה נושאי המגבעת היו הגיבורים שלי. בזמן שכל מי שמסביבי רצה שתהיה לו להקה כמו "משינה", "כרמלה גרוס ווגנר" או מקסימום "פונץ'", אני רציתי להיות לא חברה ולא משחקת ולכתוב כמו אוהד פישוף.

לצערי לא אהיה היום בערב המחווה. דווקא נשמע מעניין לראות איך יישמעו קאברים לנושאי המגבעת ממרחק של כל-כך הרבה זמן. הייתי רוצה לחשוב שיש משהו בכתיבה שלי, ביצירה שלי, אולי אפילו בחיים שלי, שיש בו מחווה מתמשכת לחבורה הירושלמית הנפלאה, שלמשך זמן קצר אך איכותי לא יצאה לי מהראש.