האם אתה בן-אדם? (שדה הכרחי)

ב"בליידראנר" הנפלא של רידלי סקוט הרפליקנטים (אנדרואידים (ע"ע) מתקדמים מאוד, שהם אורגניים לחלוטין ובעלי יכולות פרא-פיזיקליות. שמם,“replicants”, כלומר "מגיבים", מעיד על יכולתם לתקשר בצורה זהה לבני-אדם) נטמעו בכדור הארץ ואין יכולת עוד להבדיל בין בן-אדם (human) למכונה.


 


     מבחן ווייט-קמפף בפעולה ב"בליידראנר"


 


בסרט, המבוסס על הספר "Do Androids Dream of Electric Sheep" של סופר המדע הבדיוני הנודע פיליפ קינדרד דיק, בודק דקארד (הריסון פורד) את זהות ה"אדם" שמולו באמצעות מבחן ווייט-קמפף, מעין פוליגרף מתוחכם שבודק את התגובות הפיזיות (הזעה, סומק, קצב לב, תנועות עיניים וכדומה) בתגובה לשאלות רגשיות פרובוקטיביות.


 


אני לא יודע מה איתכם, אבל זו האסוציאציה הראשונה שהייתה לי כשב-Yedda, שהסלוגן שלהם הוא "אנשים חולקים ידע", ביקשו ממני להוכיח שאני בן-אדם (ולא אנדרואיד?!):


 


 


לצערי הרב, במקרה של "ידע" מדובר רק בהקשת טקסט מציקה (כרגיל) ולא במבחן אמפתיה אמיתי, כמו שעשו למשל במגזין "The Wave" (דו-שבועון היוצא בעמק הסיליקון), שם ביקשו פעם לבחון את המועמדים לראשות עיריית סן-פרנסיסקו במבחן ווייט-קמפף (כדי לוודא שהם לא אנדרואידים?!).


 


כך שלפחות בינתיים ניצלתי מהחשיפה… עכשיו רק נשאלת השאלה האם כל העניין הזה נועד לבחון אם אני בן-אדם או אם אני לסבית… J


 

שירת זרים 1#: Brown Penny

לחשתי "אני צעיר מדי"


ואז "אני מספיק מבוגר"


ולפיכך הטלתי מטבע


לגלות אם אהבה לי אבחר.


"צא ואהוב, צא ואהוב, איש צעיר


אם הגברת צעירה ונאווה".


אה, מטבע, מטבע חום, מטבע חום,


אני מיטלטל כסערה בתלתלי שיערה.


 


הו, האהבה היא דבר מפותל


אין אדם חכם מספיק בעולם


כדי לגלות מה מסתתר בתוכה


שהרי הוא יהרהר באהבה כל הזמן


עד שהכוכבים יברחו


והצללים יאכלו את הירח חי


אה, מטבע, מטבע חום, מטבע חום,


אינך יכול להתחיל לאהוב מוקדם מדי.


 


                                    (Brown Penny)


 


 


אני מתכבד לפתוח בזאת את פרויקט "שירת זרים", עליו סיפרתי כבר בפוסט הפתיחה.


 


לצערי, החברים הנכבדים שהודיעו על הצטרפותם למועדון העדיפו להימנע מהשתתפות פעילה בפוסט הפתיחה, ולכן נותרתם רק עם התרגום שלי ל-"Brown Penny", שירו של המשורר והמחזאי האירי ו.ב. ייטס, זוכה פרס נובל לספרות (1923) ופרס גוטנברג לשירה (1934).


 


Brown Penny הוא שיר נהדר על האהבה והחיים סביבה/איתה. המטבע החום הוא כמובן הפני הבריטי הישן, שאכן היה גדול וחום ובעל משמעות סמלית מיוחדת אצל בני העם הבריטי – שהאהבה היא יקרה מפז, חסרת מחיר. (אגב, מכאן מגיע עם הביטוי האנגלי "penny for your thoughts").


 


לאחרונה נתקלתי בשיר הנפלא הזה בקומדיה "Must Love Dogs" (מטופשת למדי, אבל מעבירה יופי טיסה לחו"ל) ואני שמח מאוד לפתוח איתו את הפרויקט.

האקס הנדיב

ליאור: אני לא מאמין… את לוקחת את כל הדיסקים הטובים. אני לא מאמין…


 


הדר: אם אתה לא רוצה שאני אקח משהו, רק תגיד…


 


ליאור(מדבר לעצמו): ניק קייב… וולווט אנדרגראונד… ג'וני שועלי. תמיד חשבתי ש"עכשיו" יהיה השיר בחתונה שלנו.

לפני כך וכך שנים (לא זוכר בדיוק) פנו אליי מגלי צה"ל והציעו לי לכתוב תסכית רדיו לאיזו תכנית שרצתה להחזיר את התסכיתים למרכז העניינים. הנושא: "העץ הנדיב" של של סילברסטין.


 


הרהרתי בעניין זמן מה, השתעשעתי בכל מיני רעיונות, ולבסוף יצא תסכית, "האקס הנדיב", שקטע ממנו הבאתי לעיל. אני ממש אהבתי, בגל"צ אהבו גם כן בתחילה, אבל לבסוף התסכית לא הופק (או כך לפחות נאמר לי… לא הקשבתי לתוכנית בסופו של דבר. לא זוכר למה…).


 


לכבוד ט"ו בשבט, אתם מוזמנים לקרוא את "האקס הנדיב" בדפיוצר שלי ב"במה חדשה".


חג שמח.

ההרשעה של אתמול היא הנורמה של מחר

מאוד הפתיע אותי לשמוע מאנשים שאני ממש מכבד, גברים בעיקר אבל גם ונשים, על "אי-הצדק" שנגרם לחיים רמון כתוצאה מהעמדתו לדין ועוד יותר כתוצאה מהרשעתו. עבודה טובה עשו עורכי הדין ויועצי התקשורת של רמון, כשגרמו לכולנו לדקלם חצאי אמיתות וספקולציות חד-צדדיות ואז לתמוה מה עושים עניין כזה גדול מנשיקה בין שני אנשים שנורא נמשכו זה לזה.


 


ובכן, אנשים שאני ממש מכבד, אתם מוזמנים לקרוא את פסק הדין (באדיבות YNET). מסופר שם בפרטי פרטים איך הנאשם, בן 56 בהיותו חבר-כנסת ושר המשפטים, ביום 12.7.06 (היום שבו פרצה מלחמת לבנון השנייה), סמוך לשעה 8 בערב, בלשכת ראש הממשלה, נשק והחדיר את לשונו לפיה של המתלוננת, קצינה בצה"ל, שהיתה בתפקיד במזכירות הצבאית, בחורה צעירה בת 21.


 


רמון נמצא בלשכת ראש הממשלה בגלל אירוע החטיפה בצפון. הקצינה, שזה היה יומה האחרון שלה במשרד, שמחה לנצל את האופציה ולהצטלם עם כל האישים המכובדים. רמון, בניגוד לכל האחרים, התעקש להצטלם איתה בחדר צדדי. מיד אחרי ביצוע התמונה, בפוזה של חיבוק כמו שהרבה תמונות מצטלמות, רמון תפס בסנטרה, נישק אותה והחדיר את לשונו לפיה. הם לא היו חברים, בקושי הכיר אותה, אפילו לא ידע את שמה.


 


נקודה מאוד מעניינת וחשובה שמפורטת בכתב האישום היא שהמתלוננת ביקשה מכל מי שדיברה איתו בסמוך לאירוע, והיו הרבה כאלה, לשמור על העניין בסוד ו"עמדה על דעתה שאינה מעוניינת להתלונן במשטרה… שמא יעשו לה מה שעשו למתלוננת של הנשיק קצב… בפחד שמא לא יאמינו לה".


 


לטענת השופטים, הגרסה של המתלוננת קוהרנטית, הגיונית, עקבית ומשתלבת היטב עם עדויות וראיות למכביר. מאידך, אין בעדויות ההגנה כדי לבסס את טענת הנאשם, כי המתלוננת "התחילה איתו" וכי גרמה לו לשוב בטעות שהיא מעוניינת בנשיקה. "לא מצאנו", הם כותבים, "כי התנהגותה של המתלוננת או אמירותיה יכולות להביא את הנאשם באורח סביר לכלל מחשבה כנה שהמתלוננת מחזרת אחריו". "מעשיו של הנאשם", הם מוסיפים, "נעשו, איפוא, לא מתוך טעות כנה, אלא מתוך אדישות לקיום הסכמה מצד המתלוננת".


 


אל תתפתו, אנשים יקרים, לטענות כוזבות על "ההתאכזרות של "המערכת" לאיש ציבור", ל"רדיפה", ל"קיפוח", לדבר מה בכך. השופטים כותבים: "מצאנו שהנאשם לא דבק באמירת אמת, ניסה להסיט את האש ממנו והלאה, המעיט וצמצם את מעשיו וארחיותו ומנגד הגזים והפריז. באשר לחלקה של המתלוננת עיוות וסילף את העובדות בדרך מתוחכמת ומתחכמת".


 


רמון הורשע כי הוא אכן ביצע מעשה מגונה בבחורה צעירה שהיתה במידה רבה תחת מרותו. "ההרשעה של היום היא הנורמה של מחר", אמרה התובעת במשפט, והשופטים הוסיפו "האמירות 'העלילו עליי', 'הפילו עליי תיק', 'תפרו לי תיק' הן בדרך-כלל מפלטם של עבריינים… שמסתתרים מאחורי אמירות חסרות שחר כדי להינצל מחבל החקירה והמשפט". ואני מצטט את ג'יימס דין ברדפילד מהמניק סטריט פריצ'רס – אם תסבלו את זה היום, הילדים שלכם הם הבאים בתור.


 


אני מאוד מקווה שאותם אנשים שאני ממש מכבד ישנו את דעתם היום, ושממחר אנשים דוגמת רמון יקבלו את היחס הבז והנגעל שהם זכאים לו. בפעם הבאה שינסו לשטוף לכם את המוח עם טענות על הרשעים בפרקליטות, בכס המשפט, במשטרה… הבחורות, התקשורת… כ-ו-ל-ם, תזכרו את לקח משפט רמון.


 


בשביל זה, בשביל אנשים אטומים כמו יובל שטייניץ, שלמרות שהוא ד"ר לפילוסופיה מצליח לומר משפט כמו ""לא ייתכן שאי הבנה בין גבר לאישה, גם אם גרמה לאי נוחות חריפה לאחד מהם, תהפוך לעבירה פלילית ולהרשעה בבית משפט", ובשביל להיות קצת יותר שפויים וקצת יותר מוסריים ולהביע קצת יותר אמון במערכת אכיפת החוק והמשפט במדינה שלנו, היה שווה כל הקרקס התקשורתי הזה שהסתיים (כמעט) אתמול.