ניצלתי את ה-VOD ב-777 של דלתה כדי לראות, סוף סוף, את "השתולים", באיחור אופנתי כרגיל אבל בעיתוי הכי רלוונטי שיכול להיות. סרט טוב, ללא ספק, אבל אני מתקשה לקבל את זה שהוא הסרט הכי טוב שיצא ב-2006. בטח בשנה שבה הוא היה מועמד מול "בבל", שריגש אותי הרבה הרבה יותר, ובטח בשנה שבה יצא גם "לחזור".
"השתולים" (במקור: The Departed. תוסיפו את זה לרשימת השמות המפוספסים…) הוא סקורסזה קלאסי, עם רשימת כוכבים מרשימה – ג'ק ניקולסון כרגיל מלך, ליאונרדו דה קפריו עושה עבודה טובה באופן מפתיע, ומאט דיימון מתקשה לקלקל. אפילו אלק בולדווין, בתפקיד יותר קומי מדרמטי, מספק את הסחורה.
התסריט מפתיע, מותח ואלים למדי, כמו שהקהל האמריקאי אוהב, אבל בסוף הסרט אני מודה שלא נשארתי עם יותר מדי תובנות. ואני, כך למדתי על עצמי זה מכבר, מחפש כאלה כשאני כבר משקיע שעתיים (ויותר…) בסרט.
* * *
אם לא היו הטיסות הארוכות האלה, כנראה היה מישהו צריך להמציא אותן.
רק ככה, תלוש בין שמיים לארץ, מנותק מהעולם, אני מצליח סוף-סוף להתרכז. לראות סרט, לקרוא ספר, לכתוב את הביקורת על "התשובה" של מיקי שביב. כולם שוכבים אצלי יותר מדי זמן על השולחן, מופיעים יותר מדי זמן ב"To Do List" שלי.
אם לא היו הטיסות הארוכות האלה, כנראה שמישהו היה צריך להמציא אותן.
* * *
על העטיפה של "תולדות האהבה" של ניקול קראוס כתוב שזהו "סיפור שובר לב אך גם מאחה לב". אני מודה שהרבה זמן לא הרגשתי את הלב שלי מתכווץ ככה.
בעמ' 178 היא כותבת: "אולי זה המשמעות של להיות אבא – ללמד את הילד שלך לחיות בלעדיך". ואני חושב על כל הדברים שאני רוצה ללמד את הילד שלי, לפני שיצטרך לחיות בלעדיי.
כל-כך הרבה אהבה יש ב"תולדות האהבה". וכל-כך הרבה בדידות. וזהויות שהולכות לאיבוד. ובלבול. "ייתכן שהרגש העתיק ביותר בעולם היה פשוט בלבול" נכתב ב"לידת הרגש", פרק מתוך "תולדות האהבה" של ליטווינוב, הספר שבתוך הספר.
על ליאופולד גורסקי נכתב באותו הספר שבתוך הספר, בפרק האחרון, "הוא התאהב. אלה היו חייו". ואלו חיים נהדרים אלו. מההתאהבות ועד המוות, אלה תולדות האהבה.
שגיא נאור 
שמור על עצמך והמשך ליהנות