אם היא עולה לאוטובוס, מקומות הישיבה נפרדים. עליה להיכנס בדלת האחורית ולשבת בחלקו האחורי של האוטובוס, שנועד לנשים… רבות מתלמידותי מתלוננות על הטרדה מצד גברים מזוקנים ואדוקים בדתם באמצעי התחבורה האלה…"

(לקרוא את לוליטה בטהרן, חלק ראשון: לוליטה, עמ' 47)

לקרוא את "לקרוא את לוליטה בטהרן" בארצות-הברית. יש בזה משהו מאוד מפחיד, מאיים, והרבה יותר רלוונטי ממה שהיית מצפה. המרחק בין מפלגת האלוהים האיראנית לבין מפלגות הרבנים שלנו נראה פתאום לא קיים. להם יש הפנאטים שלהם, לנו יש הפנאטים שלנו. המזל שלנו, מבחינתי, הוא שהפנאטים שלנו עדיין לא שולטים כאן. הפחד שלי הוא שזה עניין זמני.

* * *

"שנים שכבר שורפת כאן השמש אנשים בהירים וכהים מארצות רחוקות / שנים שכבר נחצבת כאן האבן ונערמת מצבות מצבות", שר דרור להב באוזניות שלי, מתוך האלבום שלו "כל הצבעים" שאני ממש מתאהב בו בנסיעה הזו. "אני צועק ואף אחד אינו שומע ואף אחד אינו רואה את הקולות / אני שואל ואף אחד אינו עונה לי ואף אחד אינו קורא את הכתובות", הוא שר ב"בין עזה לברלין", ומסכם "עכשיו אני יודע, עכשיו אני מבין, שאני חי בין עזה לברלין".

ואני, שחוזר מכאן ישר למילואים, לא רחוק כל-כך מעזה, יודע שגם אני חי ככה, בין עזה לברלין, בין טהרן לניו-יורק. ובתווך שבין לבין, אני בסך-הכל מנסה לשרוד.

אני צועק למרות שאף אחד לא שומע, שואל ואף אחד לא עונה לי, אבל אני משוכנע שאנחנו יכולים, צריכים, חייבים לעמוד על שלנו. המציאות היא מה שאנחנו נבחר שיקרה, מה שאנחנו נרשה שיתרחש.

* * *

"…לא היתה כל חשיבות למי שהיינו, לאיזה דת השתייכנו, אם רצינו להתכסות בצעיף או לא, אם הקפדנו לקיים כללים דתיים מסוימים או לא – נעשינו יצירי חלומות של אחרים. אייתולה קפדן, פילוסוף שהכתיר עצמו למלך, הופיע למשול על ארצנו. הוא הופיע בשם העבר, עבר שלטענתו נגזל מאיתנו, ועכשיו רצה לעצב אותנו מחדש בדפוס העבר ההזוי הזה. האם יש נחמה כלשהי, והאם אפילו רצינו לזכור, שכל מה שהוא גרם לנו היה מה שהרשינו לעולל לנו?"

(עמ' 49, שם)