יומן מסע (5): איש בודד מאוד

פורטיש, שהוא גם חבר וגם אדם חכם ומוכשר, כתב לא מזמן על החבר'ה שלו, האנשים האלה שמרימים אותו מהרצפה הקרירה, שנמצאים שם בשבילו, שאוהבים אותו קרוב קרוב. זה גרם לי לחשוב, אז וגם עכשיו, על החברים שלי, שהיו, שישנם ושיהיו, ועל כך שלמרות שלרוב זה נראה אחרת, ולמרות שלרוב אני מעדיף לראות את זה אחרת, אני בעצם איש בודד מאוד. כולנו כאלה כנראה.


 


"גם אם אלף חלליות ירחפו מעלי
תמיד אהיה איש בודד מאוד…"


                       (אב"מ (איש בודד מאוד), מיכה שטרית)


 


היו לי פעם חברים. חברי נפש כאלה, אתם יודעים. אנשים שאתה הולך איתם דרך ארוכה, שאתה רואה כל יום, שאתה מתקשר אליהם לספר להם על כל דבר חדש שקורה. עזבו מתקשר – הם תמיד שם כדי שתספר להם. הבעיה עם חברי נפש כאלה היא שהם צריכים להיות מאוד מיוחדים כדי להישאר שם איתך לתמיד.


 


דיברתי על זה השבוע בארוחת ערב עם אשתו של החבר הכי ותיק שלי (סיפור של כמעט עשרים שנה… ואוו!), על כל החברים הותיקים שכבר אין לי, ועל למה אנחנו מאבדים אותם – חלקם לא מתבגר בקצב שאתה מתבגר ופתאום הם הופכים להיות לא רלוונטיים. חלקם מאכזבים אותך, מפרים את אמונך, בוגדים בך. חלקם לא מוכנים להשקיע את המאמץ הדרוש כדי לטפח קשר מיוחד שכזה. חלקם לא מסתדר עם הזוגיות שלך, או הולך לאיבוד בתוך הזוגיות שלהם. אני יודע. מניסיון. חוויתי את כולם.


 


ואתה, גם אתה אשם. אתה הופך מילד מפוחד שנזרק לתוך החיים לגבר מגובש, מצליח, נשוי, אבא. אתה מקיף את עצמך במעגלים של משפחה ועבודה, שאיפות ונשיפות, ואתה מוצא שרוב החברים שלך הישנים נשארו מחוץ למעגל. ולמרות שאתה מוקף בחברים חדשים, שנמצאים איתך בכל מקום, שאוהבים אותך, אתה מרגיש רוב הזמן בודד, בודד מאוד.


 


כי כשמשהו קורה, אין אף אחד שאתה רוצה להרים אליו טלפון. כי כשרע לך, אתה זה שתמיד מנחם את עצמך, מרים את עצמך מהקשרים. אין אף אחד שבא לך ללכת לשתות איתו איזה דרינק כמו פעם. אין מי שמעלה לך חיוך על הפנים (חוץ מהילד שלך, שעושה לך את זה כל בוקר וכל ערב, והאשה שאתה אוהב). אתה נסגר לתוך עצמך, כשטוב לך נורא וכשרע. לפעמים פותח דלת להכניס לעולמך מישהו לרגע קט, אבל לרוב אתה פשוט סגור שם עם עצמך.


 


אדם בתוך עצמו הוא גר,
בתוך עצמו הוא גר.
לפעמים עצוב או מר הוא,
לפעמים הוא שר.
לפעמים פותח דלת
לקבל מכר
אבל, אבל לרוב,
אדם בתוך עצמו נסגר.


                 (אדם בתוך עצמו, שלום חנוך)


 


זה אולי ייראה קצת מוזר למי שמסתכל בחוץ כל הפוסט הזה. הדבר האחרון שאפשר לומר עליי הוא שאני בודד או לא חברותי. ובכל זאת, נדמה שככל שמתרבים החברים, כך המשקל הסגולי שלהם בחיים שלי קטן יותר ביחס לעבר. יש המון אנשים סביבי שאני מעריך, שאני נהנה לדבר איתם, שאני נהנה לשמוע אותם מדברים. ובכל זאת קשה לי להאמין שתיווצר אצלי שוב רמה של אינטימיות כזו, כמו שהייתה לי אז עם אלו שקראתי להם "חבר". 


 


הנה, למשל, החבר הזה שביקרתי השבוע בניו-יורק. הוא גר שם כבר כמה שנים, אנחנו בקושי מתראים, גם לא ממש מדברים באופן שוטף. ובכל-זאת עברנו כל-כך הרבה דברים ביחד, בעיקר בעבר, שתמיד תישאר האינטימיות, תמיד יישאר הקשר, האהבה. אני זוכר אותנו יושבים על הספה שלו, בחדר שלו בבית של ההורים, הוא מנגן על הגיטרה ושר את המלים שלי, שמבכות את האהבה הראשונה שלי, את האהבה של שנינו. "שיני הכאב כמעט שלא הותירו בי זכר / אומרים שהכל הזמן מרפא", ככה התחיל השיר הזה שאני יכול כמעט לשיר את הלחן שלו עשרים שנה אחרי. הזמן מרפא הכל, אבל יש דברים שאתה לא שוכח. יש חברים שנשארים תמיד, חברים מפעם.


 


אבל בסופו של דבר אני נשאר עם עצמי. ועם הבלוג הזה שאני מוציא אליו/עליו את כל הכעסים והפחדים והשמחות. אולי מגיע גיל שבו כולנו הופכים לאנשים בודדים. אולי זו התשובה לשאלה ב"אלינור ריגבי" – מאיפה מגיעים כל האנשים הבודדים?  הם פשוט היו כאן תמיד. מוקפים חברים תחילה, מצוידים בחברים טובים. אבל הזמן עשה את שלו. כי זה מה שזמן אמור לעשות.


 


וכזה אני, ממרחק של זמן ובעיניים מפוכחות – בודד. מאוד. אני מרים את עצמי מהרצפה, טופח לעצמי על השכם. מחבק את עצמי כשקר, יורד על עצמי כשמגיע לי. בסוף היום יש לי רק את עצמי, ואת התא המשפחתי הקטן והכה יקר שלי. יש המון אנשים שאין להם אפילו את זה. סטינג כתב פעם, ב"Message In A Bottle", "נראה שאני לא בודד בכך שאני בודד". אז נראה שגם אני לא בודד בכך. כולנו כאלה כנראה.  


 


וכנראה כשמכירים בבדידות, כשמכירים את הבדידות, כשהבדידות אינה פחד, אינה חשש, אינה סוד, דברים נפלאים יכולים לקרות, להיווצר, להיוולד ממנה. דברים נפלאים כמו שירה, כמו יצירה, כמו הפוסט הזה. כך שלמרות שאני מרגיש עכשיו יותר בודד ויותר חשוף מאי-פעם, אני מסיים את הדברים כאן בתחושה של התעלות. או שאולי זה פשוט החופש הזה, שמתחיל לתת בי את אותותיו.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “יומן מסע (5): איש בודד מאוד

  1. אוזראלי הגיב:

    גם אני עשיתי את החשבון הזה כל כך הרבה פעמים.

    תודה על פוסט מעולה ומדוייק, מאוד.

    (יושב במשרד בסידני ומרגיש לבד לבד, למרות מקום העבודה שלא האמנתי שאגיע אליו, הבחורות, המזארטי בחנייה והנוף של הגשר ובית האופרה שנשקף מהחלון. מה הייתי נותן אילו רק יכלתי לרדת לפאב עם החברים מהשכונה לפני 10 שנים)

  2. gal הגיב:

    שגיא , לא יכולנו להגיד את זה יותר טוב!

    אבל מה שיפה בחבריי ילדות שכאלה שלמרות שהם נעלמים /עסוקים/רחוקים/חיים-בעולם-אחר-משל-עצמם
    בשניה שאתה מרים את הראש וצריך אותם , הם ינטשו הכל ויבואו לעזרתך. (לפחות רובם)

  3. AshkA הגיב:

    התרגשתי.

    בגלל השימוש המדויק בשירים אהובים ומוכרים.
    בגלל שהרגשות הללו עולים בעיקר כשאתה באמת רחוק מהכל.
    בגלל שאתה יודע שאדם חכם ידע לשמור על החברים קרוב גם בין כל השוטף, אבל איכשהו השוטף מציף אותי.
    בגלל כל עשרות האנשים שמקיפים אותנו ביום יום, כשרק מתי מעט באמת נוגעים בנו.

    אני קוראת פאסיבית לרוב. הרשומה הזו הוציאה אותי מפאסיביותי.

  4. איש יקר, כמה מפוכח אתה כותב, ויש בלבד הזה משהו קיומי שההכרה בו הופכת אותו למעיין המילים השלך.חוץ מזה מזמן הגיע הזמן להוריד איזה כוסית, דייט?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s