המסע המושלם, שנה אחרי

הבלוג כלל אמור להיות בחופשה עד אחרי הפסח, ובכל-זאת לא יכולתי שלא לכתוב משהו, קטן, בתאריך הזה. בכל-זאת עברה שנה…


 


מצד אחד, את כל מה שהיה לי לומר ולספר כבר כתבתי בפוסט ההוא. מצד שני, אחרי שהפכתי למיני-סלב במונחים של מגזין "שומרי משקל" (ראו תמונה), אני לא יכול פשוט לעבור על זה לסדר היום. במיוחד כשעכשיו פסח, שהוא חג של התחדשות, של שינוי, של שחרור מכבלים, של כוח רצון.


 




המסע שלי לשחרור התחיל לפני שנה בדיוק. אני רואה בו שחרור, כי החלטתי לטפל בבעיה היחידה שבאמת גרמה לי לא להיות (לגמרי) מאושר. היום לפני שנה בדיוק החלטתי לגייס את כל הכוחות ולעשות מעשה – להחליט להילחם, לפרוץ את המחסומים, להתיר את הכבלים, ללכת עד הסוף.


 


אם להיות כנים, לא חשבתי שזה יצליח. לא חשבתי שאחזיק יותר מכמה חודשים, בטח שלא שנה. לא חשבתי שאצליח לרדת יותר מכמה קילוגרמים, בטח שלא (כמעט) עשרים. לא חשבתי שהשינוי יהיה כל-כך דרמטי, בטח שלא שתי מידות מכנסיים (שלוש, אם להיות עדכניים). ובעיקר – לא חשבתי שההשפעה של כל זה תהיה כל-כך דרמטית. אני מרגיש טוב, אני נראה טוב (או כך אומרים לי כולם), ובעיקר טוב לי עם עצמי.


 


היום בבוקר, אי שם במעלה נחל דן, המערכת של הקרחניסטים לידנו ניגנה שיר של דנה אינט', שבו היא שרה: "עשיתי את המסע המושלם… נפלתי וקמתי… אני ניצחתי!". חשבתי לעצמי – איזו דרך נפלאה להתחיל את הבוקר הראשון של השנה השנייה לנצחון שלי. נתראה בעוד שנה!!!

על שלושה דברים הפסח עומד





ורבן שָג-מֶן היה אומר: כל שלא כתב שלושה דברים אלו בבלוגו, לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: חג שמח, חופש נעים ונסיעה טובה.


 


חג שמח על שום הפסח הזה, שהגיע כמו תמיד בדיוק בזמן.


 


             חופש נעים על שום החופש הארוך שסידר לנו הפסח הזה.


 


                             ונסיעה טובה על שום שבפסח הזה (גם) אנחנו נוסעים לחו"ל.


 


פסח שמח לכולנו!!!

נופל וקם, כותב ונפרד (פוסט סיום)


לכל דבר טוב יש סוף, ואחרי כמעט שלוש שנים של כתיבה אינטנסיבית הגיע גם זמני לקפל את הרגליים (הארוכות…) וללכת הלאה.


 


לשמחתי, אבל גם לצערי, קיבלתי הצעה שאני לא יכול לסרב לה, להיות מעורב במיזם חדש, סודי ומדהים, שקשור במידה רבה לנושאים עליהם כתבתי בבלוג כאן.


לפיכך אני מרגיש שאינני יכול, מבחינה אתית, להמשיך ולכתוב בבלוג הזה במקביל, ולכן הפוסט הזה יהיה כנראה הפוסט האחרון לתקופה הקרובה (ואולי גם הרחוקה).


 


נעמתם לי מאוד, ואני מקווה לפגוש אתכם בקרוב במקומות אחרים, חדשים.


 


"כל סוף הוא התחלה חדשה


העצב הוא סימן שבקרוב תבוא שמחה


אני לא במרוץ ולא במלחמה


הראש בעננים, רגליים על האדמה…"


                                                      (מוקי / נופל וקם)

עדכון (2.1)אתמול הרגשתי קצת כמו אמנון רובינשטיין, שומע הספדים בעודי בחיים. כמה נפלא.


אבל כמו שאמר כבר מארק טוויין – השמועות על מותי היו מוקדמות מדי.


זה רק היה עניין של טיימינג.