בנפרד (עוד שבעה שבועות)

הוא מחכה שהיא תבין


אבל היא לא תבין בכלל


 היא מחכה כל הלילה שהוא יתקשר


אבל הוא לא יתקשר יותר


הוא מחכה לשמוע אותה אומרת


"תסלח"


אבל היא רק משפילה את עיני הפנינים השחורים


ומתפללת לשמוע אותו אומר


"אני אוהב אותך"


אבל הוא לא אומר יותר שקרים.


 


הוא מחכה שהיא תראה סימפטיה


אבל היא לא תראה סימפטיה כלל


היא מחכה כל הלילה להרגיש את נשיקותיו


אבל תמיד מתעוררת בודדה


הוא מחכה לשמוע אותה אומרת


"תשכח"


אבל היא רק משפילה את ראשה בכאב


ומתפללת לשמוע אותו אומר


"לא עוד,


לעולם אני לא עוזב".


 


איך הפכנו להיות כל-כך בנפרד?


היינו פעם כל-כך קרובים


איך הפכנו להיות כל-כך בנפרד?


חשבתי שהאהבה הזו תשרוד לתמיד


 



 


היו לא מעט אנשים שהרימו גבה שאני, בגילי המתקדם ובמצבי המשפחתי (והכלכלי), עולה על מטוס לפראג (רק) כדי לראות את הקיור בהופעה. ניסיתי להסביר את זה בפוסטים הקודמים בנושא, אבל הפעם אתקוף את הנושא מזווית אחרת. הפעם אני רוצה להסביר מדוע השירים של הקיור, שאני מגלה מחדש מאז שהתחלתי לשמוע אותם באינטנסיביות בשל הנסיעה, רלוונטים אליי היום אפילו יותר משהיו אז.


 


 כמו הרבה אמנים טובים שנולדו כמה ימים לפניי, רוברט סמית היה בן 15כשנולדתי. כשגיליתי את הקיור, אי שם בגיל 13, סמית כבר היה בן 28. את האלבומים הנפלאים שלו – Kiss Me x 3, Disintegration, Wish – הוא הוציא בין 87' ל-92', כלומר בשנות השלושים המוקדמות לחייו. היום, כשאני חולף ביעף על פני השנים הללו, השירים של הקיור נשמעים רלוונטים, מעניינים ומרגשים הרבה יותר, כנראה משום שאני יכול להבין אותם ולפרש אותם בעיניים שקרובות יותר לאלו של סמית, או לפחות לאלו של סמית שכתב את השירים הללו.


 


Apart, למשל, הוא דוגמה מצויינת לכך. השיר, שהוא בעיניי הטוב ביותר ב-Wish, ואחד מהטובים של הקיור אי-פעם, הוא שיר מרגש. אבל בגילי (המתקדם, כבר אמרתי), ולאור נסיון החיים שצברתי, מדובר בשיר מופלא. הסיטואציה שהוא מתאר, הרגשות שהוא מדבר עליהם, האמיתות עליהן הוא מדבר, הכאבים – כל אלה הופכים אותו ליצירת מופת, נכס. הדרך שבה סמית משרטט את הסצנות בפרוטורוט, בגוף שלישי, ואז בבת-אחת מרסק, בפזמון, את כל הגדרות והגבולות, ומשתמש בגוף ראשון. השורה שבה הוא שר "I thought this love would last forever" – אני זוכר את עצמי נפעם מכך בגיל 18, והיום אני מתרגש מאוד, כמעט נבוך מגילוי הרגשות ומעוצמת החשיפה, כמו גם מכמה שהסצנות האלה מוכרות.


 


הביצוע שהבאתי כאן לקוח מהופעה חיה מ-92', השנה שבה יצא Wish, ב-National Ballroom בלונדון. הוא מדגים את הייחוד של הקיור בהופעה, את היופי שבו סמית מעבד ומגיש את השירים ב-live.


עוד שבעה שבועות אני אוכל להיווכח בכך בעצמי.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “בנפרד (עוד שבעה שבועות)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s