שביתת המרצים "חוגגת" שמונים יום. 

שמונים יום זה הזמן שלקח לפיליאס פוג ופספרטו של ז'ול וורן להקיף את העולם.

שמונים יום ובסופו של דבר השביתה הזאת לא מעניינת אף אחד מחוץ למעגל הקטן יחסית של מרצים וסטודנטים.

כשם ששביתת המורים בבתי-הספר העל-יסודיים לא הזיזה לאף-אחד, כי תלמידים בגיל הזה לא צריכים בייביסיטר, כך גם גורלה של שנת הלימודים הנוכחית, כמו גם גורלה של ההשכלה האקדמית בישראל, לא מעניינות את אולמרט וחבר מרעיו.

שהרי מה הכוח האלקטורלי של הסטודנטים והמרצים לעומת הקולות שירוויח אולמרט כשיתחבק עם אבו מאזן וג'ורג' W או שכשיפתח מחדש את משרד הדתות?  יותר קל לשסות את פקידי האוצר במרצים, להשליך ספינים ומידע לא מבוסס לפתחם של התקשורת והסטודנטים ולקוות שהכל יסתדר מעצמו.

החלק העצוב הוא איך זה ייגמר – למרצים יזרקו איזו עצם, לסטודנטים יסדרו סמסטר מקוצרר, וההסכם הזה – כמו ההסכם עם המורים – יהיה בכי לדורות.

אינני קרוב די לסכסוך כדי להתיימר להבין את הפרטים הקטנים. אלה אומרים "שכרנו נשחק ב-35%", אלה אומרים "3% בלבד". אלה רוצים תוספות שכר לכולם, אלא רוצים תוספות רק לכוכבים ("שכר דיפרנציאלי"). מזכיר את הסכסוך של האוצר עם המורים?  מזכיר. השורה התחתונה זהה גם היא – כולם יודעים שההשכלה הגבוהה בארץ על הפנים ומידרדרת משנה לשנה, וכולם מתעסקים במספרים ובפרטים הקטנים במקום להתמודד עם המאקרו.

אינני מרצה ואין לי חברים מרצים. עם זאת, אחת הסיבות המרכזיות שלא עשיתי עדיין תואר שני היא דלות ההיצע באוניברסיטאות הישראליות. מעט החברים והמכרים שלי שהיו מוכשרים ו/או עשירים מספיק, והלכו לרעות בשדות זרים, מספרים בהתלהבות על אקדמיה אחרת – רחבה יותר, גדולה יותר, מרשימה יותר, עשירה יותר. המסקנה שלהם (ושלי) חד-משמעית: קח רכבת, קח אווירון, סע רחוק, רחוק, אם אתה רק יכול.

הרבה בעיות יש להשכלה הגבוהה בישראל – אין כמעט פיתוח ומחקר, עלות הלימודים יקרה, אין שיתופי פעולה מספיקים עם חברות מסחריות, אין פיתוח, אין כיוון. אינני יודע אם המרצים רוצים להשיג פתרון לבעיות האלה, או שמא רק לפתרון הבעיות שלהם עצמם. אבל כמו שביתת המורים, גם השביתה הזו מדגימה שוב את מצוקת ההשכלה בישראל ואת הדרך שבה השלטון מתנכר לה.

האם ראשי המדינה רוצים ציבור נבער, ממש כמו במדינות אפלות השכנות לנו?    או שמא אולמרט מיישם על המרצים את הטקטיקה שכבר הצליחה עם המורים, והוא יתיש אותם (ואותנו) עד שיתרצו במעות קטנות ויחזרו עם הזנב מקופל בין הרגליים לכתות ולמעבדות?!

בשמונים יום הספיק ז'ול וורן להקיף את העולם כולו ולחזור (כמעט) בזמן בחזרה.

שמונים יום, ופה עדיין ההשכלה הגבוהה שובתת. 

נ.ב.

מה נלין על שמונים ימים אם שלוש שנים אחרי שוועדת חקירה פרלמנטרית קבעה חד-משמעית שהבנקים הישראליים בזזו (מצטער, אין לי מלה יפה יותר…) את כספם של ניצולי השואה וכי יש להשיב מיידית את הכספים המגיעים להם ואף חוקקה חוק בנושא. אגב, ישראל היא המדינה האחרונה שעודה מטפלת בנושא השבת הנכסים לניצולי השואה (ששים שנה אחרי שתמה מלחמת העולם השנייה). כמקובל במקומותינו, שלוש שנים עברו וכסף אין.

לפני שמונה חודשים הבטיח ראש הממשלה לפעול בנושא. בתקופת "יום השואה" עזרה לניצולים היא ספין שווה, ואולמרט התייצב בפנים מיוסרות ודרש לפתור את הבעיה ולנפץ את "האטימות הבירוקרטית". אבל אולמרט, כמו אולמרט, עבד על כולנו, על הניצולים ועלינו. כעת, הוועדה לענייני ביקורת המדינה הודיעה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית (…) לבדיקת הנושא, שתבדוק את היחס של ממשלות ישראל לדורותיהן לניצולי השואה, וזאת לאחר שגם אחרי שהבטיחה הממשלה להעביר את הכספים באוקטובר האחרון, עדיין לא עשתה כן.

אני, אישית, לא מבין את הצורך בוועדה – אפשר לתת מראש את השורה התחתונה: היחס של ממשלות ישראל לדורותיהן לניצולי השואה מחפיר. גם בהם משסים את פקידי האוצר, גם אותם מעכבים עד שהעניינים יסתדרו מעצמם. במקרה של הניצולים, הם פשוט מתים, בקצב מזעזע של ארבעים ליום. מה שמוריד לממשלה מצביעים פוטנציאליים, מוריד מעל גבם של הבנקים את הנושים ויעלים את הבעיה תוך כמה שנים ממילא. אז למה להתאמץ?!

בקצת יותר משלוש שנים הדפו בעלות הברית את הנאצים ברחבי אירופה והכריעו את מלחמת העולם השנייה. בביצה המקומית שלנו שלוש שנים ושום דבר לא זז. כמה ועדות מוקמות, כמה זקנים מתים.

כלום לא עצוב, הכל כרגיל.