אם רק הלילה יכולנו לישון

במיטה עשויה פרחים

אם רק הלילה יכולנו ליפול

תחת כישוף אל-מותי.

אם רק הלילה יכולנו לשקוע

במים עמוקים שחורים

ולנשום

ולנשום…

אז מלאך היה בא

ועיניו בוערות ככוכבים

וקובר אותנו עמוק

בזרועותיו הקטיפתיות

והגשם היה בוכה

כשפנינו נעלמות

והגשם היה בוכה

שזה לא ייגמר…

If only tonight הופיע ב"kiss me kiss me kiss me", שיצא ב-87' והיה כאמור האלבום הראשון של הקיור שצללתי לתוכו. שנתיים אחר-כך התאהבתי לראשונה אהבה אמיתית, גדולה, בלתי-אפשרית, והשיר הזה הפך לפסקול של החיים שלי, למנחם הלאומי, להמנון האישי. באותו זמן מצאתי במילים שלו ייאוש, אכזבה, אהבה שלא צלחה, חד-כיוונית, אפילו רמיזות לנטיות אובדניות. כן, הקדשתי לה את השיר הזה. כן, גם היא הזדהתה עם המילים. כן, כל-כך רציתי לישון איתה ללילה אחד שלם ואז למות. נשארתי בחיים וגם היא.

רוברט סמית כתב את השיר בגיל 28, וכנראה שהמילים הנפלאות, כמעט שירה, התכוונו למשהו קצת יותר מורכב ממה שילד בן 15 יכול היה למצוא בהם אז. המון זמן לא התחברתי לשיר הזה, ואז – אחרי תקופה ארוכה – שוב מצאתי את עצמי מתרפק עליו. כי פתאום מצאתי בו דווקא המון אהבה, ורצון להיות ביחד, בשקט, מנותקים מכל העולם. לבד, לישון, מחובקים, במיטה עשוייה פרחים, או ליפול תחת כישוף ולא למות לעולם, להישאר ביחד לנצח. כי אז יכולנו לעופף תחת כנפי המלאך, לבקש שזה לא ייגמר… פתאום השיר הזה מתאים אפילו לוולנטיינז דיי.

השיר הזה הוא מופע מרהיב של שלמות – הטקסט החלומי, הלחן עם הפתיחה האוריינטלית והמעברים המורכבים, הביצוע הנקי והרגיש, וכמובן השירה הנהדרת של רוברט. לא פלא שסמית עדיין מבצע אותו, עדיין מוצא בו משמעות (וגם אני). 

בהופעה הנפלאה שהורדתי כהכנה להופעה (לינק),  הופעה בסינגפור מאוגוסט (אותו טור שאני הולך לראות בעוד שבוע), הוא מבצע אותו נפלא. זה ללא ספק הולך להיות אחד מרגעי השיא הפרטיים שלי בהופעה.

וזה עוד ביצוע נהדר שאני אוהב, הפעם בהופעה עם פלאסיבו:

זהו פוסט אחרון בסדרה. שבוע בדיוק מהיום יהיה לילה שמסופקני אם אישן בו. פוסט אחרון בסדרה שמוקדש לשיר האהוב עליי ביותר של הקיור, "If only tonight we could sleep".

בעצם יהיה עוד פוסט – זה שיסכם את ההופעה. עד אז, אתם מוזמנים לישון איתי הלילה ולחלום על איך זה הולך להרגיש…

*** היה אמור להתפרסם אמש בשעת לילה מאוחרת. נדחה בשל אירועי חג האהבה…  J