– אבא, אתה יודע מה אני רוצה שתביא לי היום? שוקולד פרה.
– שוקולד פרה? מי סיפר לך על שוקולד פרה?
– ראיתי את זה בקלטת של רינת.
(נשמע היום במכוניתי בשעת בוקר מוקדמת)
מעבר להנאה שלי בשיחות הבוקר המרתקות עם ילדי הקט, קשה היה לי שלא להיחרד מהעובדה שלראשונה בחייו (ובחיי כהורה) הבנתי שהפרסום הסמוי הגלוי בקלטות (שם קוד אצלנו לDVDים של יובל, שהרי הקלטות פסו מן העולם עוד לפני הולדתו, אבל הוא קורא לכל תוכנית בטלוויזיה "קלטת").
הקלטת האמורה, "הפיציקט של רינת", מעצבנת אותי בכל פעם שאני מביט בה וזאת מסיבות אחרות (השילוב של טקסטים אינפנטיליים עם מיטב היצירות הקלאסיות פשוט מעורר בי רעידות אי-רצוניות בגוף), אבל עתה היא נוספה ל"רשימה השחורה" של הקלטות (ע"ע). ה"דחיפה" של שוקולד כזה או אחר לתוך מוחו של ילדי משולה בעיניי להטרדה מינית שלו. לתוך עולמו הנאיבי ומלא האמון חודרים גופים מסחריים, שמסווים את כוונותיהם הנלוזות בתחפושת של מתיקות ונחמדות, וכל זאת כדי לעשות רווח קל.
אני, אישית, שונא פרסומות, ונוהג לזפזפ אותן חופשי. עם זאת, אין לי בעיה עם פרסומות לפני או אחרי הקלטת. יש לי בעיה גדולה עם תוכן שאי אפשר לסנן, שאי אפשר להפריד. זהו בעיניי מעשה נוראי. במיוחד שאת הקלטת האמורה אני קונה בכסף מלא. במיוחד כשמדובר בקלטת לגיל הרך, רך מאוד.
ברשימה שהכינה בעבר גילי בר-הלל ניתן לראות את כמות הפרסומות הבלתי-נתפשת המופיעה בקלטות לילדים. אינני מתיימר לטעון שביכולתי להחרים את כל הקלטות האלה או למנוע מילדי את החשיפה לפרסומות האלה ובכלל, אבל בפעם הבאה שאבוא לבחור (איתו, כמובן) קלטת לצפות בה בהחלט אכוון אותו לקלטות "נקיות" יותר, הוגנות יותר מאשר "הפיציקט הפרסומט של רינת".
נ.ב. אם תהיתם, בשום פנים ואופן אינני מתכוון להביא ליובלי הערב שוקולד פרה. מבחינתי, החרמת המפרסמים הסמויים חשובה בדיוק כמו החרמת מספקי הפלטפורמה הפרסומית (אולי יותר). ולו רק כדי שיפיקו את הלקחים ויימנעו מפרסום לילדים בפעם הבאה. ולו רק שלא יחשבו שהפרסום בקלטות ילדים עובד.
שגיא נאור 
תן לו שוקולד פרה עם מלח, או שום, או משהו אחר שלא יהיה לו טעים, ויותר הוא לא יאמין לפרסומות. לא?
אני עוד לא ראיתי ישראלית קלטת בלי פרסומות סמויות. אפילו סבא טוביה – שמכל בחינה אחרת, מציב רף לאיכות שהאחרים מתקשים לעמוד בו – נכשל בזה.
יש כאלה. כבר המלצתי אצלי בעבר על הדיסקים הבאים:
* יהודית רביץ – גם אני רוצה חיבוק
* אבנר שטראוס – החברים של הקרנף
* התיאטרון שלנו – המחזמר "בנצי" (וגם "דירה להשכיר", אבל את זה ראינו בלייב ואני לא מכיר את הדיסק)
* שירים מהאגדות (?) של דתיה בן-דור: לא פסגת היצירה, אבל חמוד וחף מפרסומות עד כמה שראיתי.
* קרנבל החיות עם קריינות של קובי מידן – נדמה לי ש"קלאסיקלטת". תיאטרון בובות ספרדי (?). מ-ק-ס-י-ם.
נשמה לי שגם ב"שורום זורום" לא היה פרסום דמוי, אבל הוא משוקץ מבחינתנו <A target=_blank href="http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346488&blogcode=8063910">מסיבות אחרות.
לשמחתי, סרטים באורך מלא (עדיין?) לא מעניינים את הילדה.
בוקר טוב.
סליחה אם הנימה תוקפנית, זה נושא שאני חם עליו.
אני מתפלא שהמשכת להראות לו את הזבל הזה אחרי הפוסט הקודם (זה שלינקקת אליו).
הפרסומות האלה, בעיקר בגיל הזה, הן רעל שמחלחל שוב ושוב ושוב.
אנחנו עושים כמיטב יכולתנו להוציא מהמחזור דיסקים שאנחנו לא אוהבים (לא רק בגלל פרסומות), והילדה משתפת פעולה. לא יודע בן כמה הבן שלך, אבל בגיל 3- אנחנו בהחלט רואים לנכון לכוון אותה לתכנים ראויים בעינינו. וגם לשאוף למזעור זמן הצפייה, למרות שאני מסכים שלא צריך לאסור לגמרי.
ועוד נקודה למחשבה, בשולי הדברים: בגן האנתרופוסופי שבו אנחנו השנה, כשעלתה באסיפת הורים שאלת הטלוויזיה, הגננות אמרו רק: "אנחנו מבקשות לא לראות טלוויזיה בבוקר לפני הגן; זה משבש לילדים את הריתמוס של הבוקר." לי זה נראה הגיוני. תעשה עם זה מה שאתה רוצה.
תעשה לDVD ripping תוריד את הפירסומות
ותצרוב אותה מחדש