"לך אלי תשוקתי    בך חשקי ואהבתי   

לך לבי וכליותי      לך רוחי ונשמתי

לך ידיי לך רגליי    וממך היא תכונתי   

לך עצמי לך דמי    ועורי עם גוויתי

לך עיניי ורעיוניי    וצורתי ותבניתי

לך רוחי לך כוחי    ומבטחי ותקוותי…"

יש ב"לך אלי", הסינגל שמאיר בנאי שלח לרדיו כסנונית ראשונה ושכבש את ישראל (ובצדק), משהו שכובש אותך בשנייה הראשונה ולא מרפה ממך גם בשמיעה המאה. ראשית, הלחן שלו מדהים. שנית, ההפקה של גילי סמטנה מדויקת ומבליטה את היתרונות של מאיר בנאי ביעילות (וזו לא הפעם הראשונה שסמטנה מצליח לעשות את זה לבני משפחת בנאי…). שלישית, השירה של מאיר בנאי נפלאה אפילו יותר מתמיד. בעיניי הוא אחד הקולות היפים ביותר בשפה העברית – צלול, ברור, מלטף. 

אבל יש ב"לך אלי" גם את כל מה שבעייתי בעיניי באלבום הזה (אם כי בצורה "רגועה" יותר. תכף נגיע לזה…). הכוונה היא, כמובן, הטקסט שלו. המילים, פיוט מפורסם של ר' אברהם אבן עזרא, קשות לי. מעבר לכך שהן אנכרוניסטיות, יכולתי להזדהות איתן אפסית. אמנם כבר מזמן אמרתי לעצמי להפסיק לייחס למלים חשיבות גדולה כל-כך, אבל לצערי הייתי ונותרתי צרכן של טקסטים. קשה לי להזדהות עם טקסט שלא מדבר אליי, והטקסט הזה רחוק ממני כמרחק הגולה מציון.

ובכל זאת, "לך אלי" כבש את ישראל, ובמידה רבה של צדק. לא משום שהוא השיר המוצלח ביותר באלבום הזה, אגב (שיר הנושא או "ענני" לא פחות טובים). הוא נשלח לרדיו והוא כבש את הרדיו, משום ששום שיר אחר באלבום לא יכול היה לעשות זאת. הוא הפך ללהיט כי הוא מכיל את הטקסט הכי "דתי לייט" באלבום, טקסט שגם מי שאיננו דתי ו/או מאמין יכול להזדהות אתו (לחילונים כופרים שכמוני עדיין יש בעיה, אבל נעזוב אותי בצד לשם שינוי…). "לך אלי", סוג של תפילה שכל אחד יכול להזדהות איתה, הוא שיר שאין מתאים ממנו להיכנס לרשימת נכסי צאן הברזל של המוסיקה הישראלית, ויש לו את המטען התרבותי המתאים לכך.