אין לנו מושג איך אנחנו עושים את זה, ובעצם בשביל מה?!

אזהרת ספוילר: הקטע מכיל גילויים חושפניים למדי על עלילת הספר "אין לי מושג איך היא עושה את זה".
אם לא קראתם, ונראה לכם שזה יהרוס לכם את הקריאה, זה הזמן לסגור את הדפדפן.


 


 


"אני מסוגלת להתרחץ ולהתלבש, לרחוץ ולהלביש את שני הילדים ולצאת מהבית תוך חצי שעה/ אני יכולה להסתדר עם תשעה סוגי מטבעות בחמישה אזורי זמן; אני יכולה להביא את עצמי לאורגזמה באופן יעיל למדי; אני יכולה להכין ארוחת ערב ולאכול אותה בעמידה בזמן שאני מדברת בטלפון עם החוף המערבי; אני יכולה לקרוא לבן את "תנחש כמה אני אוהב אותך" בזמן שאני סורקת את המחירים בטלטקסט. אבל מה עם עצירת מונית שתיקח אותי לשדה התעופה?"


 


אליסון פירסון קראה לספר שלה "אין לי מושג איך היא עושה את זה". "אין לי מושג איך אני/אנחנו עושה/עושים את זה" הוא משפט שאני שומע הרבה סביבי, ממני ומאחרים, מאז שנכנסתי למצב צבירה "הורה". הספר של פירסון הפך לרב-מכר ולתנ"ך של כל הנשים העובדות בעולם, אמהות ואלו שעדיין לא, אבל בניגוד למצופה אין בו בשורות חדשות ואין לו סוף אופטימי. הסיבה שקיית' רדי היא הגרסה החדשה לברידג'ט ג'ונס היא כנראה שעבור נשים עובדות בשורות חדשות וסוף אופטימי הם לוקסוס שהן בכלל לא מצפות לו. עבור נשים עובדות מונית שתיקח אותן לשדה תעופה בסוף יום מלא בעבודה ואמהות זה לוקסוס.


 


זה נכון שכדי להזדהות באמת עם רדי, הגיבורה של פירסון, צריך להיות קצת פמיניסט/ית, ובכל זאת כל מי שמעביר את מיטב שעותיו במיטב שנותיו בעבודה לחוצה ודורשנית, ונאלץ לתמרן אינספור תמרונים כדי לשרוד את היום-יום, לגמור את החודש ולגדל ילדים נורמאליים, יגלה מיד אמפטיה. המרוץ חסר הסיכוי נגד הזמן, המנהלים המצליפים והלא-מתחשבים, הצרכים האישיים שנזנחו לבלי שוב, הזיכרון שמגיע לקצה יכולתו מרוב מטלות ותזכורות עצמיות – כל אלה נשמעים מוכרים כל-כך עד שזה כואב, ולכן "אין לי מושג" הוא ספר קשה, גם כשהאירוניה של רדי/פירסון קורעת אותך מצחוק.


 


עם זאת, אינני יודע האם בסיומו של הספר ניתן להבין כי מצבן של הנשים העובדות אכן קשה יותר משל הגברים העובדים. יתרה מזאת, בין השורות אפשר לקרוא שגם פירסון לא בטוחה. זה נכון שבמילניום החדש האבות תולים לראווה את תמונות ילדיהם במשרד ואפילו (!!!) יוצאים מוקדם למסיבה בגן או לקחת את הילד פעם בשבוע, בעוד שעבור הנשים הילדים הם מעצור, כלי ניגוח, משהו שתמיד יפריד בינם לבין "מועדון הגברים" שמשחק עד מאוחר במשחקים שיש להם כללים שרק הוא יודע. עם זאת, קשה לי שלא להתקנא, כגבר, בלגיטימציה שיש לנשים, עם כל המחיר הכבד שהן משלמות על כך, לקצץ באחוזי המשרה שלהן, להתעסק יותר בילדים, לפנות זמן, זאת כמובן בתנאי שהן יכולות (כלכלית) ורוצות.


 


ובכל-זאת, זה לא סוד שהנשים נושאות בעול הגדול, המכריע של ניהול הבית והמשפחה. אינני יודע אם זה גנטי, או שזה החינוך הקלוקל שכולנו קיבלנו, אבל ההבדלים הנפשיים בין גבר לאשה, כפי שקיית' רדי מנסחת אותם בצורה כה רהוטה, אינם ניתנים לגישור, לפחות לא בדור שלי. כמו מאיר אריאל ז"ל, ששר פעם "ארגוני נשים מתנפלים עלי בתוכחה, שאני עוזב עלייך את עול הבית והמשפחה", גם אני יודע שלולא אשתי היקרה היה כל העסק מתפרק, וכל זה לא נותן לה (כמעט) שום הנחה כשהיא מנסה להגשים את השאיפות המקצועיות שלה, להתקדם, להתחרות כשווה עם גברים, במאבק שהוא כרוניקה ידועה מראש של הפסד.


 


ודווקא בגלל זה הפרקים האחרונים של הספר (שניים-שלושה, לדעתי) קלקלו לי במידה רבה את האהדה הרבה שרכשתי לו במשך כל 400 עמודיו. בסופו של דבר, אפילו קיית' רדי, אולי דווקא קיית' רדי, עוזבת את העבודה היוקרתית והופכת להיות עקרת בית והאשה שלצד בעלה ריצ'רד. פירסון/רדי זורקת את המגבת הלבנה, מודה לכאורה שנשים לא יכולות לשחק (בטח שלא לנצח) בשולחן הגברים, מראה שמשפחה יכולה לתפקד רק אם הבעל מפרנס והאשה מגדלת את הילדים, ומעל הכל סותרת את כל מה שהיא עצמה אמרה במשך כל הספר – שאת יכולה להיות מבריקה ושנונה, גרידית וצינית, מצליחה ומוצלחת, גם בלי להיות "אם השנה", חברת האִמָאפיה (מָאפית האמהות, תרגום נפלא ל-Muffia. כבוד גדול לאיטה ישראלי שעל התרגום). "פעם היה לנשים זמן לאפות עוגות… והן נאלצו לזייף אורגזמות", אומרת רדי בפתיחת הספר, "עכשיו אנחנו מסתדרות עם האורגזמות, אבל מזייפות את העוגות. ולזה קוראים התקדמות…". ובכל-זאת, לחזור לאפות עוגות ולומר "לכל הרוחות עם האורגזמות" זה לא נראה לי פתרון טוב בהרבה.


 


ובכלל, מעניין שבעולם של רדי/פירסון, לא עלתה לרגע המחשבה שריצ'רד, הארכיטקט הלא-נורא-מצליח, יעזוב את עבודתו ויגדל את הילדים. היות שקת'רין היא המפרנסת הראשית, ובהנחה שכדי לקיים משפחה "נורמאלית" אחד ההורים צריך לעבוד במשרה פחות "לוחצת" (שלא לומר לא לעבוד), מדוע לא נשקלת לרגע, לכל אורך הספר, האופציה הלא פטריכיאלית הזו?  אולי בגלל שגם במאה ה-21 זהו עולם שנשלט על-ידי גברים, ולו רק כלפי חוץ. כי, בינינו, כולם יודעים שגם אם "היו אלה הנשים שניהלו את ההצגה… [הן] אף-פעם לא הורשו לעלות על הבמה". זו בעצם "מטריארכיה שהעמידה פנים שהיא פטריארכיה, כדי שהבחורים יהיו מרוצים". "תמיד חשבתי שזה בגלל שבמקום שממנו באתי לא הייתה הרבה השכלה", מספרת רדי, "עכשיו אני חושבת שכל העולם כזה, אלא שבכמה מקומות מסתירים את זה טוב יותר מאשר באחרים."


 


בדיוק בגלל זה הגברים לא ירשו לעצמם אפילו להציע שהם יהיו אלה שיישארו בבית. התפיסה העצמית שלהם, תפיסת בנות-זוגם אותם, תפיסת החברה אותם תהיה במקרה כזה שלילית מאוד, מבזה אפילו. לכן אני חושב שמצבם של הגברים הקרייריסטים לא טוב בהרבה, אולי אפילו גרוע יותר, משל הנשים. עם כל הכבוד לנשותינו היגעות. להן, למרביתן, יש אופציה – אפילו רק תיאורטית  – לקצץ באחוזי משרתן, אולי אפילו להפוך לעקרות בית, בתנאי שהגבר שלהן מצליח (גבר מצליח: גבר שמצליח להרוויח יותר מאשר אשתו מבזבזת. אשה מצליחה: אשה שמצאה גבר כזה). עתידם של הגברים לעומת זאת מונוטוני וברור – לעבוד, לעבוד, לעבוד. אם בדרך אתה מצליח גם להיות דמות דומיננטית מספיק בחיי הילדים שלך ולגרום לאשתך עדיין לחבב אותך (שלא לדבר על להימשך עליך), אז בכלל אתה סופר-גבר. כולנו יודעים את זה, חלקנו רק מעמידים פנים שזה לא כך טוב יותר מאשר אחרים.


 


בסופו של דבר, כלומר בסופו של סיפור, ייתכן שקיית' רדי הקימה לה איזה עסק קטן לטיפול פיננסי בעסקים קטנים והיא לא "עקרת הבית" הקלאסית. עם זאת, היא עברה לכפר כמו שבעלה רצה, קיבלה אותו כמו שהוא ועברה להתעסק בגידול ילדים ולא הרבה יותר מזה. האם לא עליה ועל שכמותה בדיוק דיבר המשל של קנדי, חברתה הטובה, בתחילת הסיפור?   אותו סיפור על הנסיכה היפהפייה שפגשה צפרדע, שאמר לה לנשק אותו, כי אז הוא יהפוך לנסיך צעיר ונאה, הם יתחתנו, היא תעבור לגור בארמון שלו, תכין את ארוחותיו, תכבס את בגדיו ותלד לו את ילדיו. הנסיכה בסיפור ענתה לו מיד: "היית מת, טמבל". אני לא בטוח שקיית' רדי או אליסון פירסון היו עונות כך ובכזו מהירות.


 


כמו שרדי מציינת, "שוויון ההזדמנויות" של המהפיכה הפמיניסטית הביא לכך שגבר ואשה יכולים במידה שווה (נניח) לזנוח את ילדיהם לטובת הקריירה. מיותר לציין שלא לכך רצו להגיע הפמיניסטיות, שלא לכך רוצים כולנו להגיע. ייתכן שצריכים לעבור עוד כמה דורות כדי שהמנטאליות הפטריאכלית תסור מן העולם. כולי תקווה שאיתה תסור מן העולם גם תרבות העבודה האובססיבית, שישראל היא ללא ספק המֶכָּה שלה. השילוב של שוויון אמיתי עם סדר עדיפויות תקין בכל הנוגע למשפחה וקריירה יכול לגרום לכולנו "לעשות את זה" בלי להתפלא בכל בוקר איך לעזאזל אנחנו מצליחים לשרוד.  


 


רדי/פירסון מסכמת בחוכמה שהכסף שיפר את חיינו "אבל לא העמיק אותם או עשה אותם קלים יותר". כפי שהיא מעידה, "את רוב הכסף מבזבזים בניסיון לקנות זמן כדי לעשות כסף שבו משלמים על כל הדברים שחושבים שצריך כי יש כסף". כלומר, אנחנו נכנסים ביודעין ומרצון למעגל הזה, ואז מתלוננים שאין לנו מושג איך אנחנו עושים את זה בכל הקפה והקפה. ועובדה – מעט, מעט מדי מאיתנו בוחרים לצאת מהמעגל הזה. מעט, מעט מדי קיית' רדי קיימות בעולם. כל השאר, כולנו, ממשיכים לתמרן – בין עבודה לילדים, בין משפחה לקריירה –  וכל יום, בין אם בשיחה בארוחת הצהריים או בטלפון בערב, מתפלאים איך לעזאזל אנחנו מצליחים לעשות את זה.  


 


אז אין לנו מושג איך אנחנו עושים את זה, ואין לנו מושג למה אנחנו עושים את זה. אני חושב שהתשובה לשאלה השנייה היא המעניינת יותר. הספר יגיע בהמשך. 


 


 



"אין לי מושג איך היא עושה את זה" מאת אליסון פירסון, הוצאת מטר.


 


 


נ.ב. ובכלל – פה זה לא אנגליה. לאן נברח, לקריית-גת, לשדרות?    עם כל הכבוד לקיית' רדי והבעיות שלה, באמת שאין לי מושג איך האנשים האלה עושים את זה. אולי על זה צריך לכתוב פעם ספר.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “אין לנו מושג איך אנחנו עושים את זה, ובעצם בשביל מה?!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s