חנויות תקליטים לא יכולות להציל את חייך. אבל הן יכולות לספק לך חיים טובים יותר (Record Store Day)

היום מציינים ברחבי ארצות-הברית את "Record Store Day", יום חנויות התקליטים, יום החוגג את התרבות הייחודית סביב חנויות התקליטים הקטנות והמקומיות.

 


לאנשים בני דורי לא צריך להסביר מה זה "חנות תקליטים". עבורנו המושג הזה טומן בחובו קסם והדר אין-קץ.

ביקור בחנות תקליטים שכזו, דוגמת "חור בשחור" או "האוזן השלישית", היה טיול בארץ נפלאה, מלאה באוצרות שניצבים על המדפים ובמגירות, מחכים רק שתגלה אותם.

עבודה בחנות תקליטים כזו הייתה משולה למלכות. בחנויות התקליטים עבדו תמיד ברי מזל, ידענים, מלומדים, דעתנים, שידעו להמליץ על אלבומים מופלאים שרק הם הכירו,

במתק שפתיים קסום ובלתי-מובן. בגיל 16 הצטרפתי גם אני לקומץ המצומצם הזה, בחנות תקליטים קטנה ברעננה, והתקופה שעבדתי שם (תמורת אלבומים בחינם, לא שכר)

הייתה קסומה באמת.

 

ניק הורנבי, שמקדים אותי בכשני דורות ובכל-זאת מפליא לתאר את העולם שבו אני חי (או חייתי), ושאחראי לספר/סרט הנפלא "High Fidelity", שכל כולו שיר הלל למוסיקה

ולחנויות התקליטים, אומר: "כן, זה יותר קל להוריד מוסיקה, וגם זול יותר. אבל האם אתה יכול לשמוע מה מתנגן בחנות המוסיקה הוירטואלית האהובה עליך כשאתה נכנס אליה?  

אז לך וחסוך לך כמה גרושים. החיסכון הזה יכול לעלות לך בקריירה, בחברים טובים, בטעם מוזיקלי, ובסופו של דבר בנשמתך. חנויות תקליטים לא יכולות להציל את חייך.

אבל הן יכולות לספק לך חיים טובים יותר".

 

וזו השורה התחתונה בעצם. וזו הסיבה שאנשים כמוני עדיין פוקדים את חנות התקליטים הדיסקים האהובה עליהם (במקרה שלי: מוזיקהנטו, ולפעמים האוזן השלישית) גם אם הם

רוכשים את האלבומים בסופו של דבר און-ליין. וגם אם המוכרים נהיו דעתניים פחות וידענים פחות (בטח פחות ממה שאפשר למצוא ברשת), וגם אם המבחר מוגבל יותר (בטח

בהשוואה למה שאפשר למצוא ברשת), החוויה של כניסה להיכל הקודש המכונה "חנות תקליטים" נשארה, לפחות עבורי, כשהייתה.

 

אז במקום לזרוק פה קלישאות, כמו "קנו אלבומים אמיתיים בחנויות אמיתיות או שאני אבוא לבית שלכם ואצעק על אמא שלכם" (איאן גיליאן) או "אתה לא יכול לגלגל ג'וינט על

האייפוד שלך – קנה ויניל!" (שלבי לין), אותן אפשר למצוא באתר הרשמי וגם ב"עונג" של השבוע, אבל במקום זה אני מביא פה את אחת הסצנות הנפלאות מתוך "נאמנות גבוהה" –

הסרט, סצנה שאומרת כל מה שרציתי לומר על חנויות תקליטים.

 

 

מבוא קצר לאלו שפספסו או לא זוכרים:

בארי (ג'ק בלאק) הוא המוכר הידען והדעתן, המועסק בחנות התקליטים "Championship Vinyl" השייכת לרוב (ג'ון קיוזאק).

 

לקוח: אני מחפש אלבום עבור הבת שלי. ליום ההולדת שלה. "I Just Called To Say I Love You". יש לכם אותו?

 

בארי: הו, כן. יש לנו אותו.

 

(רוב, שמביט מהצד לחוץ, נרגע קצת וחוזר לעבודה)

 

לקוח: יופי. אני יכול לרכוש אותו?

 

בארי: לא, אתה לא.

 

(רוב ממשרדו שמעל החנות מביט במתרחש ונאנח. בארי נשען אחורה על הדלפק שמאחוריו, מביט בגיחוך על הלקוח, איש בגיל העמידה)

 

לקוח: למה לא?

 

בארי: כי זה חרא סנטימנטלי מתקתק, בגלל זה. אנחנו נראים לך כמו חנות שמוכרת את "I Just Called To Say I Love You"?  לך לקניון ותפסיק לבזבז לי את הזמן.

 

לקוח: מה הבעיה שלך?  מה עשיתי…   למה אתה…

 

בארי: אתה בכלל מכיר את הבת שלך?  אין מצב שהיא אוהבת את השיר הזה. או אולי היא בקומה?

 

(הלקוח מתעצבן ומתחיל ללכת לכיוון היציאה)

 

הלקוח: טוב, טוב, חבר. לא ידעתי שזה יום התפוס-תחת-על-הבחור-המבוגר-והמרובע. אני מתנצל. אני הולך לי לדרכי.

 

בארי: ביי ביי!

 

(הלקוח יוצא מהחנות, מסתובב, מניף אצבע משולשת לבארי)

 

לקוח: Fuck You!

 

(בארי מחייך ומביט לאחור ברוב, שמוחא לו כפיים בציניות)

 

רוב: יופי, בארי.

 

בארי: רוב, ה-"Top Five" של הפשעים המוסיקליים שביצע סטיבי וונדר בשנות השמונים והתשעים. שאלת ביניים – האם זה באמת לא הוגן לבקר את האמן הנפלא-לשעבר

הזה על פשעיו בימיו המאוחרים יותר?  האם זה אכן יותר טוב להישרף מאשר להתפייד?

 

רוב: כרגע סילקת לקוח מזוין מהחנות, בארי.

 

בארי: אפילו אין לנו בעצם את האלבום הזה. אני במקרה יודע שהסינגל היחיד של סטיבי וונדר שיש לנו בחנות זה "Don't Drive Drunk". רק הסתלבטתי עליו, וזה לא עלה לך

אגורה.

 

רוב: זו לא הנקודה.

 

בארי: הו, אז מה הנקודה?

 

רוב: אני לא רוצה שתדבר ככה ללקוחות שלנו שוב.

 

בארי: "לקוחות שלנו"?   נראה לך שמר א.א. מלפפון הזה היה הופך ללקוח קבוע?

 

(רוב מתעצבן)

 

רוב: בארי, אני תיכף פושט את הרגל!   אני יודע שפעם היינו מתעללים בכל מי שביקש משהו שלא אהבנו, אבל זה חייב להיפסק.

 

בארי: בולשיט. הבחור התכוון לקנות תקליט אחד, שאין לנו, ולעזוב ולא לחזור שוב לחנות במילא. למה לא להנות קצת?  ביג פאקינג דיל.

 

רוב: מה הוא עשה לך בכלל?

 

בארי: הוא פגע בי עם הטעם הנוראי שלו.

 

רוב: זה אפילו לא הטעם הנוראי שלו. זה של הבת שלו.

 

בארי: הו, עכשיו אתה מגן על הבן-זונה?   אתה נהיה רך בגילך המתקדם, רוב. היו זמנים שבהם היית מבריח אותו מהחנות ומהרחוב. עכשיו פתאום אני פוגע בחבר שלך

לגולף…  אתה צודק, רוב. אני כה מצטער. איך לעזאזל נצליח לעשות מספיק כסף כדי שאתה והלורה שלך תוכלו להתקבל לקאנטרי קלאב?

 

                                                (תרגום חופשי מהתסריט הלא-רשמי)

 

 

ואם כבר, אז הנה גם סצנת הפתיחה, שהיא גם אחת הסצנות המוצלחות ביותר בסרט. ותודה לג'ק בלק, הגדול מכולם, שרוקד על קרני השמש (ואני דווקא אוהב את בל וסבסטיאן…).

 

יום חנויות תקליטים שמח לכולנו!

 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “חנויות תקליטים לא יכולות להציל את חייך. אבל הן יכולות לספק לך חיים טובים יותר (Record Store Day)

  1. ללא שם הגיב:

    סליחה על תגובתיות היתר (ביחוד בretrospect) אבל זה אולי אחד הקטעים הקולנועיים האהובים עלי.
    ביחוד כשג’ק בלק "חוזר בו" ואומר "או! אולי היא בקומה?"
    פשוט אדיר.
    יום טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s