הנה זה מתחיל שוב. מורשת רבין בתחת שלי. הפקנו לקחים עלק. עוד לא מלאו שלוש עשרה שנים לרצח ההוא, והנה שוב קורא מישהו, ולא איזה תימהוני קיצוני כפי שיש כאלה שירצו שתאמינו, לרצוח את "בכירי הממשלה".

כפי שמסביר יוסי גורביץ', אריה סתיו הקפיד לערפל את דבריו כדי לא להסתבך עם מני מזוז. לפיכך הוא "רק" טען כי "אהוד אולמרט וציפי לבני, שמנהלים משא ומתן גלוי על מסירת ירושלים… חייבים לכאורה, על פי המשפט והגדרת חוק הבגידה, בעונש מוות". "עונש מוות". ככה התחיל גם מסע ההסתה ההוא, שהסתיים ברצח של ראש ממשלה. אחר-כך טענו המסיתים כי לא ידעו שהסתה יכולה להיגמר ברצח. ועכשיו?

אחרי הרצח ההוא היו רבים שטענו, כי פשוט לא ידענו, לא הבנו, לא שיערנו. טענו כי שנית רצח פוליטי בארץ ישראל לא יקרה. אבל השפה האלימה, השנאה היוקדת של אדם לחברו, המשיחיות והלאומניות – כל אלה ממשיכים לתדלק את המטורף הבא בתור, את המאמין הלאומי, הטרוריסט הלאומני, הרוצח החייכן שלומד תורה.

אביתר בנאי, שאחראי לתיאורים לעיל, כתב ב"בראשית" גם שהוא "לא מאמין שיבוא שלום כל עוד יש אלוהים כל ערב בטלוויזיה".  אחר-כך הוא חזר בתשובה. אין לי בעיה עם אלוהים, אבל כל עוד יש אנשים לא שפויים (מכל הדתות, אגב), שקוראים לרצח של אחרים, בשם האל, רק משום שאותם אחרים חושבים אחרת מהם, לא יהיה שלום פה. לא שלום בינינו לבין שכנינו, לא שלום בינינו לבין עצמנו. אנחנו נמשיך לרקוד לצלילי הקונצרטינה פלשתינה*, בארץ אהובה שכבר לא נכירנה.

הביטי שם –
אדם אוחז אקדח, הו אמא,
ולב אחד מפסיק לפעום פתאום, ראי נא,
ודף של שיר מוכתם בדם אדם, אלי נא,
איה הארץ הישנה של פלשתינה.
הלילה רד כמו קצב של גליוטינה,
ואיך נוכל עוד להמשיך, הגידי אמא,
כשאיש לאיש יניף חרבו תהא רוטינה,
בארץ אהובה שכבר לא נכירנה…

* "קונצרטינה פלשתינה", מלים של איתן גלס (על-פי קייטנו ולוסו).