בגלל המלחמה ההיא. עשרים שנה אחרי ("אפר ואבק")

אפר-ואבק-ענק

"אפר ואבק" הוא אלבום שנדמה שכל הסופרלטיבים שנקשרו בו רחוקים מלהעיד על גדולתו. זו אולי היצירה החזקה ביותר שהוקלטה בשפה העברית, אלבום שעוסק בהתמודדות עם הנורא מכל, עם טראומה, והוא ללא ספק מהאלבומים המופלאים ביותר שקיימים במקומותינו.

"אפר ואבק" החל משני שירים, "פרחים ברוח" שכתב יעקב גלעד ו"התחנה הקטנה טרבלינקה"  של ולדיסלב שלנגל (שתרגמה לעברית אמו של יעקב, הלנה בירנבאום). השירים הוקלטו עבור תוכנית בגלי צה"ל שערכה דלית עופר ונקראה "אחרי המלחמה". התוכנית הוקדשה ל"דור השני לשואה". בעקבות התוכנית, התלוותה הבמאית אורנה בן-דור ליהודה פוליקר ויעקב גלעד בזמן העבודה על האלבום, והתוצאה הונצחה בסרט תיעודי מרתק בשם "בגלל המלחמה ההיא", שעסק בהתמודדות של אלו שנולדו להורים ששרדו את השואה ושסחבו על גבם את הכאבים והטראומות שחוו שם.

"אפר ואבק" יצא לאור לפני עשרים שנה בדיוק. האלבום שינה במידה רבה את ההתעסקות של התרבות הישראלית עם השואה ועם טראומות לאומיות אחרות. עד לאלבום הזה, מרבית היצירה התעסקה בניצולים, בכאביהם ובדרך שבה שרדו את השואה. הטראומות של בני הדור השני הוזנחו כליל. היום היסטוריונים מסכימים שהאלבום סלל את הדרך לסיפוריהם של בני הדור השני והשלישי.

עשרים שנה אחר-כך השירים נשמעים כאילו נכתבו היום. הטקסטים של יעקב גלעד חותכים בבשר החי, מעבירים בצורה מופלאה את הכאבים והתסכול, הקושי והאהבה. הלחנים של פוליקר, עדיין בעלי גוון יווני אבל עם המון רוק מתחתיהם, נשמעים רלוונטים ונהדרים גם ממרחק הזמן. כך כנראה נשמע אלבום מושלם באמת, אלבום שיחזיק לנצח.

אפר ואבק

כשהלנה בירנבאום, אמו של יעקב גלעד, החליטה לנסוע בחזרה לפולין, שם איבדה את משפחתה כמו גם מיליוני יהודים אחרים, יעקב גלעד לא התווכח. במקום זה הוא כתב לה שיר. "שם היתה ואינה", הוא כתב לה, "ילדותך, אישה קטנה. אנשים שאיש לא מכיר, אין אפילו בית שיזכיר. ואם את נוסעת, לאן את נוסעת? הנצח הוא רק אפר ואבק. לאן את נוסעת?  לאן את נוסעת?  שנים וכלום עוד לא נמחק".

ושום דבר לא נמחק. לא הכאב, לא הקשיים. ובכל-זאת אנשים יצאו ועוד יוצאים למסע נואש, אל הצריף אל המגרש. במסילת העיר הישנה איש לא מחכה בתחנה, איש לא שם כדי להמתיק לילות או להקשיב לבכי. יש רק אפר ואבק, והרים של זכרונות שעוד מעט כבר לא יהיה מי שייזכר בהם.

חלון לים התיכון

סבא שלי השאיר משפחה אחריו כשברח מזוועות השואה. משפחה אמיתית, אשה וילד. זה משהו שלא מספרים עליו לנכד, משהו שקשה לקלוט גם כשאתה מבוגר.

"חלון לים התיכון", עם הלחן האוריינטלי שלו, הוא שיר געגועים, כיסופים כמעט, ליקירים שנשארו מאחור. יקירים שנשארו בחיים, יקירים שלא נדע אף-פעם איך סיימו את חייהם. אבל תמיד היה סיכוי, אחד למיליון, שאיזה אושר יתגנב אל החלון. ותמיד היה יותר קל לחשוב שיום אחד על המיטה המתקפלת איש, אשה וילד יוכלו לישון יחד.

עוד הפצע פתוח
לו רק היית איתי עכשיו
הייתי ודאי מספר לך
את מה שלא יגיד מכתב.

כאן אם תרצי יש לך בית
ואותי יהיה לך המון
צחוק ילדים בין הערביים
מול חלון משקיף לים התיכון.

כשתגדל

בכל פעם שאני תופס את עצמי אומר לילד שלי "חכה שתגדל" אני חושב על השיר המצמרר הזה. גם לי אמרו "חכה שתגדל", לרבים אמרו את המשפט הזה. אבל יש כאלה שלא זכו לגדול. יש כאלה שלא זכו לראות את ילדיהם גדלים.

אתה אומר לילד שלך "חכה שתגדל", ומקווה שתזכה לראות אותו גדל ושהוא יזכה לגדול. אתה רוצה שיאכל טוב, לא כמוך שהיית צריך להעביר ימים שלמים בצום. אתה רוצה שיגדל ויגשים את כל חלומותיו – יהיה גנרל, אסטרונאוט, אפילו סתם כמו כולם – כי חלומות, ויש אנשים שלא יבינו זאת, הם פריווילגיה, לוקסוס. ילדים גדלים והופכים למבוגרים – זאת כמעט אקסיומה בעולם שלנו. אבל בתקופה אחרת הילדות נגדעה, החלומות התנפצו, היה יותר טוב לא לדעת, לא לשאול.

החלומות של האישה הגדולה והאיש במשקפיים, שרצו רק שתגדל ותצליח, ימשיכו לרדוף אותך "עד הסוף, עד עפר". אתה, גוזל שנפל, מבין היום שלגדול זה לא בהכרח להיות יותר מאושר. שאפשר לחכות, להתרפק עוד על מנעמי הילדות, לשקוע עוד קצת בחלומות. 



שיר אחרי הגשם

אחרי הגשם, אחרי הסערה, אחרי המלחמה. אתה חוזר אל הבית שעזבת, אל הכפר הקטן, אל בתי האבן. אתה רואה בשנית את המספרה של אבא, את בתי הקפה המפורסמים, את התחנה שזכרת.

אתה שר לעצמך שיר, שיר ישן שאמא לימדה אותך. לא שרת את השיר הזה שנים, שנים שלא היית חופשי לשיר אותו. אבל עכשיו אתה חופשי, חופשי ללכת הביתה, חופשי לחזור לכאן. חזרת כמצנח, גם אתה עדיין בורח. בורח מאנשים רעים, משנאה, מלב של אבן.

אתה בורח מהשיירה, אתה בוכה כל הדרך חזרה, ורק יכול לחשוב על השיר, שיר אחרי הגשם, שיר אחרי הסערה.


פרחים ברוח

"אצלנו בבית", יגיד לך כמעט כל בן דור שני לשואה, "לא דיברו על השואה". כל-כך הרבה אבד שם, כל-כך הרבה אבד משם בגלל שלא דיברו על השואה.

כשהלנה בירנבאום כותבת על השואה ב"פרחים ברוח" היא כותבת בחידות, במשלים, באסוציאציות ומטאפורות. ארבעים שנה אחרי והיא אינה יכולה להתמודד עם הכאבים בצורה ישירה.

"תמונות שרק בזכרוני עוד / כמו פרחים ברוח / תמונות שרק בזכרוני / פזורות ברוח לכל עבר / זרועות, זרועות", היא כותבת. והזרועות שלה מחבקות, מלטפות, ומביאות איתן דמעות, כמו פרחים ברוח.

 

 

התחנה הקטנה טרבלינקה

הטקסט הבלתי-רגיל של "התחנה הקטנה טרבלינקה" נכתב על-ידי המשורר ולדיסלב שלנגל. שלנגל, משורר ופזמונאי יהודי כתב בפולנית, ורבים משיריו חוברו בגטו וורשה בחודשים האחרונים לקיומו ומתארים את המצוקה והקושי.

את "התחנה הקטנה טרבלינקה" כתב ביחס לצפוי ליהודי הגטו במחנה ההשמדה טרבלינקה, יהודה פוליקר לא שר את השיר. הוא מדקלם אותו. כי שיר כזה לא ניתן לשיר. שיר כזה צריך פשוט לומר, כל אחד לעצמו, וכולנו ביחד.

בקו שבין טלושץ' לוורשה

מתחנת הרכבת וורשאו אוסט

יוצאים ברכבת ונוסעים ישר

הנסיעה נמשכת לפעמים

חמש שעות ועוד ארבעים וחמש דקות

ולפעמים נמשכת אותה נסיעה

חיים שלמים עד מותך…

ואין אפילו קופה

וגם איש המטענים איננו

ובעבור מליון לא תקבל כרטיס חזור…

 

ילל / רדיו רמאללה

"רדיו רמאללה" שייך לרצף שירים שאינם קשורים בצורה ישירה לשואה, אבל בהחלט ממשיכים את הקו החושפני-אישי של גלעד ופוליקר. די להאזין לזעקה של יהודה ב"ילל" האינסטרומנטלי, כדי להבין את הכאב והקושי שהשירים עוזרים לפרוק. הזעקה הזו מתקשרת לי לביצוע המחודש של ברי סחרוף ופוליקר עצמו ל"רדיו רמאללה", שהוקלט עבור "עבודה עברית 2". דווקא הגיטרות המכסחות בביצוע החדש מדגישות את מסר של השיר הזה, של האלבום – לרקוד ולבכות, לדפוק את הראש ולפרוק את הכאב.

"רדיו רמאללה" היתה תחנת רדיו ירדנית, ששידרה מוזיקה "עכשווית" בשנות השישים, בתקופה שבה הרדיו הישראלי שחה במים הרדודים של שירי להקות צבאיות ושירי "מטעם", בניסיון נואש ואווילי לחסום את התרבות המערבית מלהשחית את לב הנוער בציון. הוא הפסיק את שידוריו, באופן כה סמלי, במלחמת ששת הימים, מלחמה ששינתה את פני המדינה, ושהייתה לרבים טראומה כואבת, גם אם הסתיימה בצורה הירואית.

תחושת הבדידות בשיר ("פתאום אני כאן בלי אף חבר, חדר לבן עליי סוגר, חושך הלילה"), הבלבול בכל הקשור לאמונה ("אלוהים גדול, הוא בטח לצידנו"), ההתרפקות על העבר ("יום יבוא ניפגש, ניזכר, נתרגש איך היה ב-65'") – כולם נשמעים מוכרים, מוכרים מדי אחרי השירים מ"שם". המלחמות של היום הן המשך של המלחמות דאז, אז כמו היום העולם שלנו אפל ומלא בתופת, ונחמה ניתן למצוא אולי רק בשירים.


האהבה הורגת / מכאן ועד בכלל

ברשימת הטראומות שאינן קשורות לשואה ומלחמה, האהבה מככבת. "אהבה ראשונה היא תמיד אחרונה", כתב יעקב גלעד ב"האהבה הורגת". משפט סתום, משפט מופלא. רק מי ששברו לו פעם את הלב יבין זאת. הצלקות מחלימות, אבל משהו כבר לא יחזור לקדמותו. ו"תגיד לה אם היא דואגת / שהאהבה אותי הורגת".

"האהבה הורגת" ו"מכאן ועד בכלל" הם משירי האהבה-שנאה החריפים, הקשים, המצמררים שנכתבו במוסיקה הישראלית. הם מפרטים לפרטי פרטים את העלילה, את הרגשות, את הטראומה. "שנים, קילומטרים, אוקיינוס גדול / מכים בי כאילו עזבתם אתמול", כותב מי שנשאר מאחור, נבגד, לבד. "לקחת מכל הבא ליד / עכשיו תלכי לישון לבד… כמוך יש אלף בחינם" שר פוליקר מלים ששורפות, שנושכות, שקוברות.

"אף פעם לא היית שלי / אף פעם לא אהיה שלך / היי שלום מכאן ועד בכלל" הן שורות אחרי הטראומה, שורות של השלמה. גם "ועכשיו אני כאן לבדי במיטה / המראה ממולי לועגת / האהבה הורגת". ההשלמה נובעת ממציאות שאי אפשר לשנות, מעבר שהדרך היחידה להתמודד איתו היא לקבל אותו. "הכל צודק באהבה / אפילו הגניבה / האוהבים חפים מפשע". "אולי זה מהלך שמימי / אולי רק דחף פתאומי / זה בטח לא רק אצבע הגורל".

יש שיגידו שטראומות מאהבה ראשונה, מבגידה, מקומן לא מתאים לצד שירי השואה והאובדן. אבל מנקודת מבטו של בן הדור השני, מי שהשואה בשבילו היא אוסף של כאבים וצלקות שלא יבין, ואילו האהבה בשבילו היא כאבים וצלקות טריים, כל הטראומות האלה מתחברות זו לזו, כמו שרשרת ארוכה של כאב.

קול מארץ הרוח

האשה שמסתובבת ברחובות עם עגלה מלאה בשטויות שאספה ברחוב היא הילדה שאיבדה בית, ואבא ואמא, ואח ואחות.

בעיניה עוד נותרה התמונה של משפחתה הקטנה, בית, ילדה עם קוקיות. על פניה נתן לראות את הצלקות, הסימנים, הקעקועים שצרבו בה השנים.

היא הייתה יפה. היום היופי הזה מסתתר מתחת לקמטים וזכרונות, מכות ובלבול. היא הולכת ונטרפת. אני מביט בה, ושותק.

הם חוזרים אליה, הקולות משם, מארץ הרוח. לפעמים אלו שירים, שירי ערש ששרה לה אמא. לפעמים אלו הצעקות של החיילים שמחפשים אחרי ילדים שמתחבאים בבתים, בחצרות.

היא הייתה תמימה. היום התמימות הזו כלואה מתחת לשריטות, לדאגות. היא הולכת ונטרפת. אני מביט בה, ושותק.

בגלל

את יהודה פוליקר ויעקב גלעד לא צריך לשאול למה הוציאו את "אפר ואבק". אם משהו נותר לא ברור, אחרי כל המלים האלה והסרט ההוא, הם עונים לכל השאלות הקשות ב"בגלל".  הם מספרים על העלייה והנפילה, על הפחדים והאכזבות, האהבה שסופה להיגמר, הילדות והבדידות. הטראומות זולגות מהמילים של גלעד, הכאבים נשמעים בקול של יהודה. "גם אנחנו קורבנות", הם אומרים, ומסכמים: "בגלל שהחיפוש אף פעם לא נגמר, בגלל שככה זה היה ויהיה תמיד, בגלל זה".

עשרים שנה אחרי, ששים שנה אחרי, בגלל זה "אפר ואבק" תמיד יהיה כאן, תמיד יגרום לי ללכת לאיבוד שוב, בחיפוש אחרי העבר האבוד.

בגלל שאחרי המלחמה ההיא
נולדתי אני
בגלל שאחרי המלחמה
נולדת אתה
בגלל ששנינו הולכים לאיבוד
בחיפוש אחרי העבר האבוד
בגלל ההליכה מן הסוף להתחלה
בגלל העלייה התלולה
בגלל הנפילה
(איזו נפילה גדולה)
בגלל פחד העזיבה
בגלל שאין עוד תקווה
בגלל שאהבה סופה להיגמר
בגלל שאת האמת הפשוטה קשה לשקר
בגלל שהכוונה הייתה למשהו אחר
אני לא יכול להישאר.
בגלל שקשה לי לוותר על שרידי הילדות
בגלל שקשה להפר את חוקי הבדידות
בגלל שכל חדר שינה נראה כמו חדר המתנה
בגלל שכל בית נראה כמו תחנה אחרונה
בגלל המזוודה המוכנה לתזוזה
בגלל זכר הפרידה החפוזה
בגלל שתמיד צריך לרוץ
בגלל שזה אף פעם לא כאן
זה תמיד בחוץ.
בגלל הנשיקה המרוחקת של אמא
בגלל האצבע המאיימת של אבא
בגלל שהיית הכבשה השחורה
והם היו ההורים
בגלל הדלתות הנעולות
והקולות בחדרים
בגלל האלכוהול בגלל הסמים
בגלל חלומות שאינם מתגשמים
בגלל שבדמיוני עשיתי את זה הרבה יותר טוב
בגלל שזה כל כך טוב שזה עושה לי רע
בגלל השקר הנורא והאמת המרה
בגלל המלחמה בתלות האיומה
בגלל המלחמה ברגש האשמה
בגלל המלחמה בגלל המלחמה
בגלל שאסור לשכוח ואין לאן לברוח
בגלל הזיכרונות, בגלל הזיכרונות
גם אנחנו קורבנות
בגלל שאף פעם לא היה מקום להסתתר
בגלל שאף פעם לא היה מקום אחר
בגלל הצללים בגלל החשכה
בגלל כח המשיכה
בגלל החולשה בגלל הבושה
בגלל הפחד בעיניים והעמדת הפנים
בגלל הבנות
בגלל הבנים.
בגלל שכל חייך תחפש אהבה
של איזו אמא טובה
בגלל שכל חייך תחפש
איזה אבא לפייס
בגלל שהחיפוש אף פעם לא נגמר
בגלל שהחיפוש אף פעם לא נגמר
בגלל שככה זה היה ויהיה תמיד
בגלל זה

(אפר ואבק, יהודה פוליקר, CBS, 1988)

 

 קרדיטים לתמונות: vm_ramos, broterham, Jean-François Chénier,wolfsul, RebelBlueAngel.

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “בגלל המלחמה ההיא. עשרים שנה אחרי ("אפר ואבק")

  1. שירלי הגיב:

    השיר פרחים ברוח לא נכתב על ידי יעקב גלעד, אלא על ידי אמו – הלינה בירנבאום. אחד משני השירים היחידים באלבום שלא נכתבו על ידי גלעד.

  2. גלי פ. הגיב:

    היי שגיא,

    הגעתי לכאן אחרי ששמעתי עכשיו (נו מן הסתם בפעם ה10,000) את "אפר ואבק" והחלטתי לחפש ברשת קצה חוט לתהייה שלי בעניין "מכאן ועד בכלל". יש לי תיאוריה, קצת חוצפנית אבל לגיטימית כי מדובר באנשים שחייהם נמצאים באור הזרקורים. אני חושבת שפוליקר היה מאוהב, באשה. אני גם חושבת שאני יודעת מי היא. היא מבוגרת ממנו. עובדת כאסטרולוגית. זה מספיק…
    ואני חושבת שהיא שברה את לבו לרסיסים. ואז הוא חצה את הקווים.
    אבל זו רק אני…

    הפוסט שלך מעולה והיה תענוג לקרוא בו. איזה דיסק עצום הא?
    תודה,
    גלי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s