הרחובות ממריאים לגג (הג'ירפות והסטריטס בהאנגר 11)

ביקורות: "כשהביקורת לא נכונה, זדונית וקטנונית זה מכעיס. כשהביקורת מדויקת, לעניין ואובייקטיבית זה ממש מכעיס"


 


המון זמן רציתי לראות את "הג'ירפות" בהופעה. לפחות מאז שהתאהבתי עד כלות ב"גג", אלבומם השני והמצוין. אמנם עדיין נשארו לי אי-אילו זיכרונות צורמים מהופעה הזויה במיוחד של הג'ירפות בימי רמי והסמים הקלים, אבל אני לוקח את החיים (ואת גלעד כהנא) בקלות. ההופעה בהאנגר 11 באה לי בזמן טוב, במיקום נוח ונשמעה מפתה במיוחד – גם הופעת סיום חגיגית לסיבוב של "גג", גם אורחים חביבים וגם מייק "The Streets" סקינר שייתן בראש אחרי שהג'ירפות יחזרו לג'ונגל. שתי ציפורים מזמרות ביד אחת , ללא ספק.


 


וכך מצאתי את עצמי בעשר בכניסה להאנגר, מפלס את דרכי בין גדודי הסלבס שבאו לראות ולהיראות (יונית, ווט דה הל וור יו ת'ינקינג, גירל?!). לשמחתי, התזמון התגלה כאופטימלי (תוצאה של שנים של ניסיונות כושלים להבין את מערכת התזמון הישראלית לענייני הופעות) – שיחה קצרה בחוץ, אספרסו מקיאטו ב"ארומה", ג'יימסון עם פפסי מקס בבר והופ – ההופעה מתחילה.


 


 




 


ג'ירפות: "כמה שטוב ככה שנייה אחר כך רע. אתה בטוח בעצמך ושנייה אחר כך אתה טובע. אתה נשמע הרמוני ובמקביל מזייף. תענוג צרוף של סבל מופלא".


 


גלעד כהנא, כגלעד כהנא, פתח את ההופעה עם נאום להמונים על 14 מיליארד השקלים שהבנקים עשו על חשבוננו. הנאומים הארוכים, הרפטטיבים שלו, לא היו נשמעים כל-כך טוב לולא הנגנים הנהדרים שמאחוריו, ובסאונד הלא מזהיר של ההאנגר (כולל סאונד מוזר ולא נעים לגלעד עצמו) זו מחמאה גדולה. רותם דרור, לה היו טונות של נקודות זכות באלבום האחרון, נעדרה באופן מוזר מהליין-אפ, ובמקומה הופיעו שתי זמרות ליווי אנמיות-משהו. כל זה איכשהוא הצליח בגלל הפלייליסט, ותיכף אני מגיע אליו.


 


כהנא פתח עם "747" שהוא "לא זוכר את כל המילים שלו", "חייב לשכב" הנהדר ו"מונוגמיה" שנשמע חיוור מאוד ביחס לגרסה שכבר רצה ברדיו וברשת.  מבט חטוף בקהל שמסביב הוכיח שתל-אביב עדיין מלאה בסטלנים, ושהג'ירפות – גם אחרי "גג" – נשארו הלהקה שהסטלנים אוהבים. כהנא ושות', כנראה בהשפעת הקהל, בחרו – בצורה מוזרה להפליא ובניגוד לפתיחה המבטיחה – למעט בשירים מ"גג" הנהדר, ולנגן יותר מדי (לטעמי) מ"משוחח עם כסא" ההזוי, שאודה ואתוודה שמעולם לא התחברתי אליו.


 


וכך התנגנו להם כמעט כל השירים מהאלבום הראשון (כולל "יש לו בחורות כמו מים" שהוקדש לברי סחרוף, "פתח חלון", "שיטין" ו"זזה" שהתחבר ל"הנה אני בא" של הדג נחש) ונעדרו שירים נפלאים, נפלאים באמת, מהאחרון ("כנרת", "משה", "מהר מדי", "שירה"). תוסיפו לזה את הנאומים הארוכים ("אהוד אולמרט בן-זונה" או משהו כזה היה השיא של אחד מהם) ואת ההסברים התמוהים א-לה שדרנית בגלגל"צ למשמעות השירים, ותקבלו את התוצאה האמביוולנטית של אתמול – שמחה רבה בקרב הסטלנים, הנאה פחותה בהרבה בקרב הקהל המבוגר יותר, מהורהר יותר.


 


ברי סחרוף עשה את העבודה (כולל ביצוע שווה ל"לכת"), חייך כשכהנא דיבר שטויות וזכה למעמד של אלוהים כרגיל. הדג נחש, לעומת זאת, רק ברברו עוד יותר את ההופעה המבורברת ממילא של כהנא, אבל פיצו את הקהל בגרסה מלאת גרוב כאמור ל"זזה"/"הנה אני בא", שהרימה סוף-סוף את הקהל בהאנגר עד למרפסת של ה-VIP.


 

כהנא וסחרוף. צילום: אור ברנע לYNET.


 


בצד הוויזואלי כהנא והג'ירפות תמיד היו חזקים, וגם כאן הרעיון של המצלמות הקטנות המחוברות לכלי הנגינה ו/או לזקן של כהנא הפכו את הצפייה במסכים למעניינת יותר. חבל שתשומת-לב כזו לא הוקדשה למיקרופון של כהנא. אפילו אני, שמכיר לא רע את החומר של הג'ירפות, התקשיתי להבין לפרקים מה גלעד שר או מטיח בקהל.


 


אחרי כשעה וחצי, עם הדרנצ'יק ("מה אתם רוצים ממני?  מה אני חייב לכם?!") וחצי בכיכוב רמי והסמים הקלים, גלישה ארוכה מדי על גבי הקהל האוהב וכמה קללות עסיסיות, הג'ירפות ירדו מהבמה והותירו אותי, איך לומר, וחצי תאוותי בידי.


 


הייתה הופעה לא רעה, גלעד כהנא בחור מצחיק וסופר אינטליגנטי, אבל בתור הופעת סיום חגיגית וסופר-מתוקשרת ההופעה הזו הייתה, איך לומר, בקושי "גֶג". 


 


 




 


דה סטריטס: "סקינר שר כמו שאף אחד לא שר. פשוט כי הוא לא שר. הוא מרפרף כמו שאף אחד לא מרפרף, פשוט כי הוא לא מראפרפ, פשוט כי הוא לא מראפרפ. מה שזה לא יהיה זה מהפנט".


 


על הבמה התחילו כבר לפנות ולסדר, ברמקולים הודיעו ש"הסטריטס יעלו בקרוב" ואנחנו יצאנו לנשום קצת אוויר צח. חצי שעה אחר-כך, ובלי התראה מוקדמת, עלה מייק סקינר, מגובה בקווין מארק טרייל, זמר שחור נפלא, ולהקה מצוינת (במיוחד הבסיסט ויין וייבס והמתופף ג'וני), אבל עם אותו סאונד בעייתי. חוסר ההתראה המוקדמת גרם לכך ששני השירים הראשונים – Turn The Page שפתח את האלבום הראשון ו-Don’t Mug Yourself מאותו אלבום – הושרו בפני האנגר כמעט ריק. הסטלנות של הקהל (ראו לעיל), שכנראה עזב לגלגל איזה ג'וינט או לטפל במאנצ'יז,  גרמו לכך שגם בשירים האחרים ההאנגר היה רק חצי מלא.


 


וחבל, כי סקינר – בניגוד לשמועות על אופיו הבעייתי ולמחלתו (עליה התוודה בהופעה בזאפה יום קודם) – הגיע עם טונות של אנרגיה והמון רצון לעשות שמח לישראלים בכלל ולישראליות בפרט. הוא נתן את רוב הלהיטים (כולל גרסאות מוצלחות למדי ל-Weak Become Heroes, Blinded By The Lights ו-Dry Your Eyes, שחתם את הערב.


 


סקינר נראה היה לאורך כל ההופעה די מתוסכל מכך שהקהל לא השתולל כמו שקהל (אנגלי?  שיכור?!) צריך להשתולל. הוא הפעיל את הקהל – קרא לו לקפוץ, להרים ידיים, להסתובב, לצרוח "פאק יו" למי שמאחוריו, ומעל לכל להתפשט – אבל ההיענות הייתה אפעס חלקית בלבד. הוא כשלעצמו התפשט מחולצתו די מהר, ועד לסיום ההופעה החליף כמה וכמה חולצות שנזרקו אליו מהקהל.


 


קשה לי, קשה לי מאוד, להבין את מה שסקינר אומר בדיוק, למרות שאני מכיר את השירים. אבל קל, קל לאללה, לנוע איתו, לקפוץ, לצחוק, להשתולל. החלק הבעייתי בהופעה היה, שוב, הסאונד, שבמקרה של החומר של "הסטריטס" נשמע חסר ופגע במיוחד בלחנים המושלמים שסקינר מדביק לשירים שלו. עם זאת, בשירים היותר מכוסחים, כמו "Fit But You Know It" או בגרסה הנהדרת שלו ל-Outer Space של הפרודיג'י, סקינר פשוט פוצץ את ההאנגר עם אנרגיות, והיה נפלא.


 


רגע השיא מבחינתי היה דווקא רגוע יחסית, כשסקינר שר את "Never Went To Church" מהאלבום האחרון, שמוקדש לאביו שנפטר ומרפרף על "Let It Be", של הביטלז. לפני שהספקתי לעכל, לפני שהספקתי להתכונן, סקינר והחבר'ה יורדים מהבמה, בלי הדרנים ובלי בולשיט, ואומרים שלום לתל-אביב. שעה וקצת, קצת מדי, מתוסכלים משהו (גם אנחנו, גם הם), מופתעים אפילו, אנחנו מוצאים את עצמנו בדרך החוצה, עם המעטים אך האיכותיים שנשארו.


 


 


סקס, סמים ורוקנרול: "השיר פותח את הלב. הלב פותח את הרוכסן. האלכוהול משכיח את הבושה".


 


הרבה זמן לא יצאתי מהופעה בשתיים בלילה. הרחובות של נמל תל-אביב עמוסים, כשאני עושה את דרכי הביתה. באוטו דרור להב שר לי אבידן: "ביום שכזה מן-הסתם בבתים שום תינוק לא נולד / אף לא מת שום אדם. ואכן, הרחובות ממריאים לאט".


 


 



(הג'ירפות והסטריטס בהופעה, האנגר 11, 5.4.08)


 


 


* כל הציטוטים של גלעד כהנא, מתוך "מלכוד 22" של השבוע, מאת תיגל נשיא, ב"עכבר העיר".

תחנות תרבות, חלק א'

"היה היה פעם, במוסף שבועי של מעריב שנקרא “תרבות מעריב” (זה היה בזמנים ההם שבהם היה אפשר לשים את המילים “תרבות” ו”מעריב” באותו מרחב גרפי וזה לא נראה מוזר), מדור שאני לא זוכר את השם שלו. אולי “תחנות תרבות”…


המדור הזה, ששכן בדף האחרון של המוסף והוחלף במורד הזמן במדור של אדם ברוך, שלא היה פחות מעניין, הוקדש בכל שבוע לאושיית תרבות אחרת – סופר, מחזאי, מוזיקאי, הוגה דעות, איש קולנוע, שחקן תיאטרון, אמן – וביקש מהם לבחור את עשרת התחנות התרבותיות שעיצבו אותם כאמנים.


הכותבים קיבלו יד חופשית לבחור את התחנות והדברים שכתבו הופיעו בעיתון כמו שהם. לא תמיד התחנות היו תרבותיות לחלוטין אבל הקשר ביניהן ובין העבודה הנוכחית של האמנים היה תמיד ברור. זאת היתה הזדמנות נדירה ללמוד על הדברים שהשפיעו על האנשים האלה, שינו אותם ושינו אותם בחזרה.


הסיבה שאני מספר על כל זה היא, שאני מתכוון לעשות בדיוק את אותו הדבר… עשר תחנות תרבותיות, מוזיקליות…."


 


כך, פחות או יותר, כתב אורן בפוסט חגיגי לכבוד יומולדת שנה לבלוג שלו, והדליק אותי על הרעיון של "תחנות תרבות".


גם אני הייתי מהקוראים האדוקים של "תחנות תרבות" (כן, ככה קראו למדור. והנה דוגמה חיננית/קיננית…), וגם אני תמיד פינטזתי על רשומה ובה עשר תחנות תרבות משלי.


ובכן, הנה היא לפניכם – עשר תחנות, עשר השפעות, עשר נקודות ששינו את חיי, או לפחות את טעמי המוסיקלי, רגעים שלא יימחקו מזיכרוני לעולם.


 







 


 


תחנות תרבות, חלק א (שנות השמונים, גיל העשרה)


 


 


 



אהוד בנאי והפליטים, אצל ראובן בבית, 1987


 


"בחלומי חזרתי לחטיבת הביניים, לחדר של רוביק. ישבתי שם על המיטה מהופנט. זה היה לפני שהתחלתי עם האלבומים ה"כבדים".


"זה נשמע כמו הדבר האמיתי", אמרתי לו. "זה הדבר האמיתי", הוא אמר.


(מתוך ההצדעה שלי ל"והפליטים" כאן)


 


 



 



אריק אינשטיין ויוני רכטר, משירי אברהם חלפי, לבד בחדר, 1988


 


אני לא זוכר איפה שמעתי בפעם הראשונה את "עטור מצחך", אבל אני זוכר שזה זרק את הנשמה שלי לקילומטרים ולא נחתי ולא שקטתי עד ששמתי ידיי על האלבום הזה. ומששמתי עליו ידיי גופי לא עזב אותו.


"לטעמי, זהו השיר הטוב ביותר במוסיקה הישראלית אי פעם… כמה פעמים שלא אקרא את המלים – "שוכנת נפשי בין כתלי ביתך, ושבויה בין כתליך ממני נפרדת, עת אני בגופי נפרד ממך" – ההתרגשות תהיה שם, העצב, האהבה. מדובר, ללא ספק, באחד הרגעים הגדולים של השירה העברית… ארבע דקות של שלמות, שרק בשבילן היה שווה האלבום הזה. אבל יש בו עוד כל-כך הרבה"


(מתוך הביקורת שלי, אם אפשר לקרוא לה כך, ל"משירי אברהם חלפי" כאן


 


 

 


Imagine: John Lennon (הסרט), מקום לא ידוע, 1989


 


אינני זוכר היכן צפיתי בפעם הראשונה ב"Imagine", הסרט התיעודי המופלא שביים אנדרו סולט, המספר את סיפור חייו של ג'ון לנון, עם דגש על תחילת שנות השבעים והעבודה על "Imagine" האלבום (עם פיל ספקטור על הקונסולה). הסרט ה"ביוגרפי" מורכב למעשה מ-240 שעות של סרט שבהם תיעד ג'ון עצמו את חייו.


עד היום אני זוכר את הסצנה המרגשת שבה ג'ון שר את "Jealous Guy" באולפן, את הסצנה הצורמת שבה ג'ון ויוקו מתעמתים עם הומלס שישן אצלם בחצר, וכמובן את ההכרזה הדרמטית על מותו של לנון בטרם עת.


עבורי הסרט הצית התאהבות מוחלטת בג'ון לנון, שאת היצירה שלו לא ממש הכרתי עד אותו שלב, וגם גילוי מחדש של הביטלס, במיוחד של החומר המאוחר יותר שלהם, המורכב יותר.


 


  


  


 


הקיור, Disintgeration, אצל עופר בבית, 1989


 


קשה לזכור (או לספור) לאילו בלבולים ומערבולות רגשיות הכניס אותי האלבום הזה של הקיור, אבל אני זוכר בבירור מתי שמעתי אותו לראשונה. זה היה אצל עופר בבית, בחדר של אח שלו, שהיו לו כל האלבומים הכי שווים, ובכלל זה כל הדיסקוגרפיה של הקיור. והיה לו את Disintegration, אלבום שחור עם עטיפה מבולבלת, שכל פעם התחלתי אותו עם Plainsong ואף פעם לא ידעתי איך הוא ייגמר.


שלב כלשהו, האלבום הזה הפך להיות פס הקול של האהבה הראשונה שלי, הנכזבת כמובן. עם ההרגשה שהתמונות שלה הם כל מה שיש לי ממנה, עם תחושת המיצוי של Closedown ו-Last Dance, עם Lovesong, אותם המים העמוקים כמוה, ההתפוררות, הגעגועים הביתה.


כמעט עשרים שנה אחר-כך, Disintegration עדיין מעביר בי את אותן צמרמורות עונג ידועות. והוא ללא ספק מועמד מוביל בקטגוריית The best album ever 


 


 



 



A Strange Kind of Love, עם נורה ובלעדיה, 1990


 


"השנה היא 1990. שנות השמונים הנפלאות מסתיימות (למי שנולד באמצע שנות ה-70 הן היו שנים פשוט מדהימות), ואיתן מסתיים עשור של מוסיקה, שלא דמתה למוסיקה שהייתה לפניה (גם אם הושפעה מהרבה מאוד דברים) וששום מוסיקה כבר לא תדמה לה (גם אם הרבה דברים יושפעו ממנה).  



באותה שנה התאהבתי פעם ראשונה באמת – אהבה כזו שמפילה אותך חלל, מרסקת אותך, גורמת לך לא לחשוב על כלום פרט לה. באותה שנה יצא גם האוסף       A Strange Kind Of Love, אולי האוסף הטוב ביותר שנוצר בארץ הקודש עד היום.  


 


שני הדברים האלו קשורים עד היום זה לזה במין דבק צמיגי כזה, של רגשות וגעגועים וחיוכים ודמעות, שהופכים את האלבום הזה לאחד האלבומים האהובים עליי ביותר בעולם, ולפיסת היסטוריה שתמיד תפאר את אוסף האלבומים שלי ולו רק כדי להזכיר…" 


 


(מתוך רשימה אסוציאטיבית ורגשנית על האלבום כאן)

מה שפחות מדי פתיחות לביקורת ויותר מדי צפייה בהישרדות יכולים לעשות לך

"וההוכחה לכך שאתה בצד הלא נכון של החיים – המשפט המפגר שפותח את הבלוג שלך ברוב פאר:


"רוק’נ’רול הוא מהות החיים וכתיבה על רוק’נ’רול היא דרך חיים (לסטר בנגס)".


משפט של לוזרים ווונביז משה-מלצר חולונים כאלו שחיים חיים של אחרים…"


 


~ תומר אדם לנציגר, שם.


 


 


 


וונאבי(ז)  סלנג מתחזה, רוצה להיות. (מאנגלית: wannabe). 


 


דוגמה:             קייט בוש                    קייט בוש וונאבי
                

יפה מכוער וחכם העולם וטיפש (כאן היה צריך להיות פוסט פרידה זמני)


עדכון (3.4): וטיפש וטיפש וטיפש. יום ראשון בלילה ככל הנראה אני בדרך להודו.


 





 


כאן היה צריך להיות פוסט פרידה זמני.


 


כאן היה צריך להיות פוסט שמספר כמה חלמתי על הרגע הזה. על טיסה לפונה, ויזה להודו בכיסי.


 


כאן היה צריך להיות פוסט שמתאר איך היום, בהתראה קצרה מהרגיל, זה עומד לקרות. אלא שבמקום כפכפים וסתלבט, אני אורז עמי לפ-טופ ועבודה.


 


כאן היה צריך להיות פוסט שמספר איך אני נשלח להציל את העולם (או לפחות את חלקת העולם שעליה אני מופקד) מפני רשעים הינדואים שמאיימים להשמידו בטענות על איכות מוצר לא מספקת.


 


כאן היה צריך להיות פוסט שמסביר שכל זה קורה בזמן הכי לא טוב (כי החיים הם מה שקורה כשאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות).


 


אבל בדקה ה-91, בזמן פציעות, הבעיה נפתרה ואני נשאר (זמנית) בארץ. בומביי תאלץ לחכות.


 


בקיצור, יפה מכוער וחכם העולם וטיפש. וטיפש וטיפש וטיפש.

ואללה, זה עובד (על אלבום הבכורה של שוגר שוסטר)

"קטע פתיחה יכול ללמד אותך הרבה על האלבום שלפניך. גיאחה אפילו הקדיש לעניין את פרויקט "ספירת העונג: מההתחלה" שלו. קטע הפתיחה של האלבום של "שוגר שוסטר" נקרא בפשטות "קטע פתיחה", אבל הוא מחביא בתוכו הצהרת כוונות ברורה ומייצגת: על רקע פסקול גיטרה-בס-תופים בסיסי מאוד אבל כוחני מאוד, השירה של הסולן מאור ביטון מרשימה ומהפנטת. הגיטרות בסיסיות מאוד, אבל יש בהן משהו חזק, אפילו אפל. עידן אביטל על התופים מכה בכוח, מתחרה על תשומת הלב עם הגיטרות רוויות הדיסטורשן של מני רחמני. הקטע מתנדנד בין רעש חזק, כזה שלא שמעתי מאז סוף שנות התשעים, בטח שלא במוסיקה הישראלית (ושאף אחד לא יעצבן אותי ויגיד "היהודים"…), לבין רוק מהורהר, רפטטיבי, המנוני אפילו, מהסוג שמרקיד אותך אפילו במושב של המכונית. מה שבטוח – הלחן כאן מורכב, משתנה, מתפתל לאורך הכמעט חמש דקות של הקטע הזה, רוצה לומר "עזוב אותך מתוויות, אחי, אנחנו  פשוט עושים מוסיקה מעניינת". וואלה, זה עובד."


 


 


מתוך הביקורת שלי על "אולי", אלבום הבכורה של שוגר שוסטר, שמתפרסמת ב"השרת העיוור".

משלוח מנות מוסיקלי אולטימטיבי לפורים, חלק ב': הכיסויים העבריים

די, נמאס כבר עם מהתלות של ה-1 באפריל.


במקום זה, פוסט שאני חייב עוד מפורים, חג הצחוקים והשיגועים.


מקווה שתהנו (יותר).


 


 


במסגרת פרוייקט המיקסטייפים השנתי של "השרת העיוור" ולכבוד חג פורים, הכריזו קברניטי "השרת" על פרוייקט "מיקסטייפ מחופש", במסגרתו שלחו המשתתפים מיקסטייפים זה לזה תחת הנושא הפורימי של גרסאות כיסוי, aka קאברים.


 


החתום מטה, חסיד גדול של קאברים (ושונא גדול של קאברים סתמיים), שכבר נתן בראש במיקסטייפ של קאברים במסגרת הפרוייקט, הלך הפעם באווירה פורימית על גרסאות עבריות לשירים לועזיים תחת שם הקוד "הכיסויים העבריים".




 


בפלייליסט 18 שירים, שונים ומגוונים. הוא מתחיל עם "מותק, את אצלי בראש" המהורהר של שבן את דילן, דרך "חרב דמוקלס" של נעם רותם ולו ריד, משתעשע עם "הכוכב של מחוז גוש דן" בביצוע אהוד בנאי (ואן מוריסון במקור) ו"טוק טוק טוק על דלתי מרום" של מאיר אריאל (שוב דילן…), מרצין עם "הללויה" של נועם פלד ו"שם באבן" של מזי כהן, מתפנן בגוון צרפתי עם דפנה והעוגיות, חבורת אטומיק ותמר גלעדי, קורע את הלב עם "פאם פאטאל" של אז"ב ו"הנהר" של טל גורדון, והולך על כל הקופה עם "ים האהבה" בביצוע הכנסייה ו"כשאתה אומר שלום" של גני תמיר. לסיום, כבונוס, "מגיע יום חדש" בביצוע החמישייה הקאמרית.






בפורום של "השרת" מדסקסים את המיקסטייפים השונים ושם אפשר למצוא לינקים מעניינים לעוד מיקסטייפים מרתקים (כמו המיקסטייפ המצויין שאני קיבלתי מ-The Dim Locator).  המיקסטייפ שלי טרם הוזכר שם [רטינה קולנית].


 


אתם, קוראים יקרים, מוזמנים להוריד את המיקסטייפ שלי החל מהיום כאן ולהנות ממנו למכביר (גם אם פורים כבר חלף עבר לו…).


 


וליהודים היתה אורה ושמחה, אורה ושמחה, וששון ויקר!!! (גם אם בעצם מדובר בקאבר מתורגם מארצות הנכר…) 


 


 


 


נ.ב. באותו עניין אבל בבניין אחר, אני שמח להמליץ לכם להוריד גם את המיקסטייפ הכפול של קנדי לפורים עם שלל קאברים מעולים לפנים.