באיחור אופנתי (ובספונטניות מרשימה) הרימו החבר'ה הטובים מ"השרת העיוור" ספיישל עצמאות במגזין "השרת" הרואה אור אינטרנטי בימים אלה.

תחת הכותרת "60 שנה, 61 אלבומים" אספו במגזין מיטב כותבי "השרת" (ואפילו אני…) ואורחים חביבים וחשובים ששים (ואחד, לשנה הבאה) אלבומים שסביר להניח שלא הופיעו ברשימות ה-60 המאוסות שקראתם בעיתוני סוף השבוע, ראיתם בערוץ 2 או שמעתם בגל"צ.

אני – כראש לאריות – כתבתי, בסופו של דבר, על חמישה אלבומים אהובים וחשובים (ולמען האמת, אלבומים אחרים שרציתי לכתוב עליהם – Classical Mushroom של אינפקטד משרום, אביתר בנאי הראשון, רעש רק רעש ק. של רעש – פשוט נתפסו כבר על-ידי אחרים).

להלן החמישייה העצמאית שלי לחגיגות עצמאות של כולנו:

טאטו :: חתוך תוכן (1988)

פעם, "רימון" היה חומר נפץ, במיוחד אם הנצרה שלו היתה שלופה, ולא פרי מסחרי שמוגש קלוף כדי שחס וחלילה לא נתאמץ. אז, אי שם באמצע שנות השמונים, סטודנטים למוזיקה ברימון – ערן צור, אלונה דניאל  יובל מסנר- הקימו להקה, קראו לה "טאטו" ועשו כאן ניו-וייב, בדיוק כמו בחו"ל. הם כתבו שירים אפלים, הזויים, עם דימויים מהנצרות ושירים על אונס, והמוסיקה שלהם לא נשמעה כמו שום דבר שהיה לפניהם או אחריהם. האלבום, שהוקלט בהופעה חיה במועדון הפינגווין, מסכם תקופה מופלאה, בה הקול של אלונה דניאל, הבס של ערן צור והצ'לו של יובל מסנר, היו הדבר הכי חם בתל-אביב לובשת השחור. אז היה נדמה ש"כל מה שקורה לי, קורה לי בגללו, וזה למה שאני אוהבת רק אותו". עד היום זה מה שהאלבום הזה גורם לי.

פוליאנה פראנק :: אין לבחור (1990)

"פוליאנה פראנק" אף פעם לא הייתה מיינסטרים. גם כש"זיוה" הפך להיות שלאגר ענק, נשארו שרון בן-עזר, אחיה רזי, עמי לוי וחבריהם סוד כמוס ליודעי דבר. אבל ב"חיה ומתה בארון", קלטת שהוקלטה באולפן הביתי של רזי בן-עזר ובה שמונה שירים, בעברית ובאנגלית, היו שירים חזקים, אמיצים, מופלאים, ששמרו אותה כיהלום לא מלוטש גם ממרחק של 20 שנה. שנתיים אחר-כך נאספו השירים האלה, ביחד עם שירים מצויינים אחרים, לכדי אלבום של ממש, בהוצאת "האוזן השלישית". היו שם "Strange Fruit" בקאבר מופלא, "חלמתי: תבל מכוסה אפר" האפוקליפטי, "Esacpe Will Always Fail", "גיבור צבא ההגנה" ששחט אז את כל הפרות הקדושות שהיום אנחנו נהנים לאכול לארוחת צהריים, "בעלטת" של אמיר גלבע, "Marble Woman". כל-כך הרבה שירים מיוחדים ומושלמים, כל-כך מעט חשיפה. אלבום האינדי הישראלי הראשון אולי, אלבום האינדי הישראלי הטוב מכולם כנראה.

ערב שירי משוררים של גלי צה"ל (1994)

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי והכל היה פשוט נפלא (עד שהגעתי). פועלי הבניין (הישראליים) בנו בניינים, השוטרים הפחידו את הגנבים, והמשוררים כתבו שירים. אמנים, בטח בתחילת דרכם, עמדו בחיל וברעד מול טקסטים של בכירי משוררי ישראל והפכו אותם ליצירות נפלאות, וזאת לפני שהעזו לכתוב איזה בית ופזמון בעצמם. לשלמה ארצי, למשל, נדרשו איזה תשעה או עשרה אלבומים כאלה כדי שיעז לכתוב שיר בעצמו. ואי אפשר להאשים אותו… בלקט הזה, שנאסף אל דיסק מבין כמה ערבי שירי משוררים שארגנה גלי צה"ל במרוצת השנים, נכללים  כל-כך הרבה נכסי צאן ברזל, שאפשר כמעט להתעלף – "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" של מתי כספי, "דרך שתי נקודות" ו"אומרים ישנה ארץ" של שלמה ארצי, "בלדה לשיער הארוך והקצר" של הדודאים, "הרחובות ממריאים לאט" בביצוע יוני רכטר ושם-טוב לוי, "יש לי סימפטיה" בביצוע נורית גלרון. שמח, נפלא ובעיקר מעורר געגועים לימים שבהם המילה היתה מילה (וכתב אותה משורר).

שיר זר – שירי ליאונרד כהן בעברית (2004)

לפני כמעט ארבע שנים חגג ליאונרד כהן את יום הולדתו השבעים. לרגל המאורע, הרימו גיא חג'ג' ודויד פרץ, שני אנשים שקצרה היריעה מלתאר את פועלם המבורך, פרויקט שאפתני ויומרני – ב"שיר זר" התקבצו להם שמונה-עשר יוצרים מוכשרים מהקצה היותר אינדי של המוסיקה הישראלית ויצרו גרסאות עבריות לשירים המופלאים של אחד היהודים המוכשרים ביותר שחיו אי-פעם. חלקם עיברתו ממש את הגרסה ("עזה תל-אביב" של אלי סורני, למשל), חלקם תרגמו את המלים ושמרו על הקסם ("הללויה" של נועם פלד) וכולם, אבל כולם ממש, הפליאו בביצועים שלהם. אותי, אישית, מרטיט בכל פעם גבריאל בלחסן עם "אם יהיה זה רצונך", אבל כל השירים באלבום הזה אינם זרים. הם שירים שגדלתי עליהם, ובעברית הם נשמעים אפילו יותר קרובים.

תערובת אסקוט :: תערובת אסקוט (1991)

כשיצא האלבום של "אסקוט" לא דיברו על סופר גרופ. מי ידע אז שהפאוור טריו שנאסף ליצור את אחד האלבומים הכי בועטים, פשוטים, ישירים שהוקלטו פה יהיה יום אחד סופר גרופ חלומי שכזה. עמיר "ג'נגו" רוסיאנו, ירמי קפלן ואסף אמדורסקי, בני 20 בסך-הכל, עשו אלבום כיפי, לא מסחרי (נסו למנות יותר עוד להיטים מהאלבום פרט ל"החדר האינטימי שלי"), מאוד ג'אמי, ובעיקר אלבום שמעניין לשמוע גם ממרחק הזמן. הכשרון של אמדורסקי עוד רגע מתפוצץ ("הכל אני מוציא ונותן לה", "ואולי תבוא איזו נחמה", האנרגיות של ירמי כבר כאן ("אני לא מוכנה לצאת מכאן") ושירים כמו "הילדה שלי" או "מתחת להרים" הם רוק ישראלי הכי גאה והכי יפה שיכול להיות.