אורלינג כתב פוסט מרגש על בעז ז"ל. כמו כל האנשים שהכירו את בעז בצורה כזו או אחרת, ובעצם הכירו בזה שלא לגמרי הכירו אותו, אני מוצא את עצמי קורא עליו באינטרנט, קורא את הדברים שאנשים שהכירו אותו כותבים, קורא ומנסה ללמוד. כמו שאמר לי היום עילי, "למרות שיש לי כל-כך הרבה זמן איתו, זה עוזר לי להכיר אותו יותר".

מאוחר יותר, בתגובה לפוסט, אורלינג כתב "מה צפוי לישראל, וסליחה על הגיחה לספקטרום הרחב והלא-משפחתי, שאיבדה לא רק את בעז הבן-דוד שלי, אלא גם ספורטאי מקצועי, מהנדס מצטיין ואדם צעיר שומר-חוק ונאמן שאין כדוגמתו, בזמן שאנשים מסוגו של אלישע לוי מסתובבים ברחובותיה בביטחון מוחלט?   בזמן שהיא מטפחת, בכל מיני ניואנסים של ההתנהלות היומיומית שלה, את הגישה ההפוכה לזו של הקרבן, כלומר את הגישה המזלזלת ונטולת יראת-הכבוד לזולת, זו שהרגה את בעז ואותנו בשבת…".

אחרי הדברים הכועסים האלה, הנכונים כל-כך, שמבטאים את מה שכל אחד ואחד הרגיש מאז התאונה, אורלינג מלנקק למאמר של אורן רייס מ-ynet. המאמר הזה, תחת הכותרת הפרובוקטיבית "למה עוד לא יצאנו למלחמה בערסים?" נמצא אצלי כבר למעלה משבועיים ב-To-Write List, ופשוט לא הגעתי אליו. חבל שנדרשתי לאירוע נורא כל-כך כדי לכתוב על זה.

אבל כולנו, כך נדמה, הגענו לנקודת השבר. הגיעו מים עד נפש, ברמה האישית והלאומית. "פרחחים חסרי תרבות", כהגדרת רייס, שולטים במרחב הציבורי, הופכים את חיינו לגיהינום, מזלזלים בזולת, משחיתים רכוש, מסכנים חיים, מכים ורוצחים. וגרוע מכל – אנחנו מקבלים את זה, אנחנו חיים בפחד בגלל זה, ואנחנו לעיתים גם מעמידים אותם על מזבח וסוגדים להם.

אנחנו משקיעים מיליונים במלחמה נגד המפגעים מחוץ, אבל מתייחסים בסלחנות ובאדישות למפגעים מבפנים. רייס מדבר על מלחמה, אבל הכל מתחיל ונגמר בחינוך. אם "אמא ואבא מדברים באלימות לשכנים, למורים ולרופאים, וגם מכניסים אגרוף פה ושם או הופכים שולחן", הילדים שלהם יהפכו לעבריינים – עברייני תנועה, עברייני רכוש, עברייני מין או סתם עברייני צעצוע שמציקים לנו ומתעמרים בנו בכל פינה.

קל להכריז מלחמה. קל לבקר את המשטרה, הפרקליטות, השופטים. גם אם יש בביקורת מידה רבה של צדק, גם אם כולנו מייחלים לאיזה ג'וליאני, איזה אליוט נס, איזה אביר אפל שיציל את כולנו בכוח הזרוע מידם של העבריינים – צריך לזכור שיש שני צדדים לכל מטבע. ולצד החזרת כושר ההרתעה – של המשטרה, של מערכת המשפט, של המורים, של ההורים – צריך גם להחזיר את כושר החינוך – להשקיע במורים, להשקיע בחינוך להורות, להשקיע בהקניית וטיפוח ערכים ראויים.

כאמור, לא הכרתי את בעז ממש. אבל ממה ששמעתי עליו, בעיקר לפני התאונה הנוראית אבל גם מאז שהיא ארעה, אני יכול להעיד שהייתי רוצה שהמודל לחיקוי של הילד שלי יהיה אחד כמו בעז. אם נגדל את הדור הבא כהלכה, הם יהיו אלה שיכריזו מלחמה על "הערסים", הם יהיו אלה שישמרו על העולם שלנו מפני אלה שבאים לנצלו ואז להחריבו, הם יהיו אלה שבשבילם אולי יש בכל זה איזה שהוא הגיון.  

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

"חבל ש… שהגענו לכזה, כזה מצב נוראי בשביל להתעורר ולראות את זה.
אני יודעת שאני התעוררתי, אני התעוררתי באיזו שהיא צורה…"
                                                                        (ענבל פרלמוטר ז"ל, נהרגה בתאונת דרכים בגיל 26)