דה מוטי פ. שואו

יש משהו ברצועת הפתיחה של "מופע החיים של מוטי פנאן" (האלבום, לפחות. לא הייתי עדיין בהופעה. נגיע לזה בהמשך…), שנקראת באופן לא מפתיע "פתיחה", שמרפרר ישר ל"החומה" של פינק פלויד. וזה כנראה לא במקרה. "מופע החיים של מוטי פנאן" (להלן "מופע החיים") הוא אופרת רוק, ממש כמו האופרה ההיא של פינק פלויד.


"אופרת רוק" היא מונח אפעס בעייתי, שכן הגם שרבים לאורך השנים התיימרו ליצור כאלה, כי אולי נדמה שמדובר בדרך קיצור אל הקהל והתילה,  רק מעטים הצליחו באמת ליצור יצירה שראויה לכותרת הזו. לראש מיד קופצות "טומי" של The Who שהמציאה את הז'אנר, "החומה" כמובן, והמאמי המקומית שלנו – "מאמי" של הלל מיטלפונקט, אהוד בנאי ויוסי מר חיים.


יש משהו חמקמק באופרת רוק, אבל אם בודקים את הדוגמאות שהצליחו לאורך השנים מגלים איזה שהוא הגיון מאחורי השיגעון: מדובר ביצירות שמדברות אל כולנו בגובה העיניים, נשענות חזק על התרבות המקומית, מעיזות להתריס ולהציב מראה מול הצדדים המכוערים והמגוחכים של החברה, ומצד שני תלושות מהמציאות, הזויות אפילו, משעשעות לפרקים, מכעיסות לפרקים, גרוטסקיות לעיתים, וכן – נשמעות מצוין.  בלי להיטים קשה לכתוב אופרת רוק טובה. 


"טומי"?  בהחלט עומד בסטנדרטים לעיל. "החומה"?  המציאה את הסטנדרטים האלה. "מאמי"? סטנדרטים גבוהים בהחלט. וכן, גם "מופע החיים" מצליח לצלוח את מבחן הקריטריונים האולימפיים. לגבי הכניסה להיכל התהילה של אופרות הרוק, ימים יגידו (לצערנו, מרבית אופרות הרוק הטובות זוכות להערכה בדיעבד בלבד), אבל החברה של גוטל בוטל בהחלט הרימו פה מועמדת ראויה למדליה.


 



תמונה: grebulon


 


"מופע החיים" האלבום, שהוא אלבום בכורה לנתי אורנן וקבוצת גוטל בוטל (ו"קבוצה" זו הגדרה לא רעה בכלל לאוסף המרשים של חברים מכובדים שהתקבץ כאן), יוצא אחרי שבע שנים שבהם רץ המופע (ומופעים נוספים אחרים). בראשותו של אורנן, שחקן ויוצר כשרוני בטירוף. הקבוצה רוקחת ב"מופע החיים" עלילה הזויה גם במושגים של אופרות רוק: בחור צעיר בשם מוטי פנאן (אין קשר למוני פנאט…), ראש שבט צופי רמת גן, שמתאהב בכותל, בת עקיבא יפה ולא מושגת, מתבאס ומתגייס לצה"ל להיכנס קצת בערבים, משתחרר ומתגלגל להודו, סליחה שאנטי באבאלנד, מוצא לו גורו, מגלה את האושר, חוזר לישראל ומגלה שהים אותו ים אבל הכותל כבר לא אותו כותל.


דרך החתחתים של פנאן, סוג של אלטר-אגו של אורנן, במסלול הכל-כך "ישראל של תחילת האלף השני" –מעניינת, מסקרנת, משעשעת. ועוד יותר מזה, זה מדויק וזה עובד. זה הרבה בגלל הכתיבה הקולחת של נתי אורנן והקולגות לקבוצת גוטל בוטל (להלן קג"ב), הרבה בגלל הלחנים שיושבים יופי על המלים, אבל במיוחד בגלל האנרגיות המדהימות שיוצאות מהמערכת כשהדיסק מתנגן בה, והקרדיט כאן מגיע ליובל בר-און, שהפיק את האלבום הזה ללא עזרה של חברת תקליטים מסודרת, וההפקה שלו מצליחה לשמר את רוח השובבות של המופע גם על הספה מול המזגן.


וכן, יש כאן את הנגיעה המקומית, רמת-גן גבול גבעתיים ("סקס, סביח ורוק'נ'רול"), עם "יש לי עוד אוויר" הרחפני, הקל כמו עננים מעל הדירה שלי ליד הקניון שם; את "אפילו ילד" המתריס והחתרני; "הכנרת" שמזכיר מאוד את הג'ירפות (ולא רק בגלל הכותרת), עם הלחן הנפלא, החצוצרה הממכרת והכתיבה הגרוטסקית ("על ראש הברוש טיפס חזיר / והופ חירבן על האומה…"); "בשבילך" הדרמטי-כסחני; וכמובן ההמנון "מופע החיים גאה לארח", כי "מוכרחים להיות שמח". כל שיר ושיר יושב במקום, שונה מקודמו אבל גם מקדם את העלילה באפקטיביות ובלי להכביד. גם אם לא ראית את המופע (ולא ראיתי, כאמור. תיכף נגיע לזה…), אתה מבין בין השורות את הדמויות והסצנות, ואם לא אז אורנן טרח להכניס כמה סייד-נוטס לתוך החוברת, וההנהלה מודה לו על כך.


 



תמונה:
גרבולון


 


ההשראה ברורה, הדמיון עובד שעות נוספות. זיגי של בואי, פינק ופלויד, קינג קרימסון, רדיו בלה בלה של הנטאשות, פוליאנה פראנק, קזבלן. התרבות הישראלית מפורקת, נארזת מחדש ומשווקת על-ידי אורנן והחבר'ה במעטפת חדשה, שכמעט קורעת תחת עומס התמונות, הדימויים, האירועים. החומר של הקג"ב מכיל המון רבדים, שכל-אחד יכול למצוא אחד שיתאים לו, ושעם הזמן אפשר לגלות ולחפור בהם כדי להבין יותר את האמת האמנותית שלהם. 


וכן, יש פה גם שירים מצוינים, במיוחד עם יציאתו של מוטי פ. לארצות הנכר. "לוקח" הוא פשוט שיר מופלא, שאני ממש לא מבין איך לא תפס את כל השדרנים המלחששים ברדיו ואת תוכניות האירוח א-לה "קולה של אמא" ("אם יורים תקפיד להתכופף / ואם האהבה נוקשת בדלת / פתח לידי חריץ כי אולי זה גנב / ותראה איך אמא אף פעם לא פוחדת"), "אני כמו כלב" הוא בטח שוס בהופעה החיה וגם באלבום נשמע נפלא (ומגיע על כך כל הקרדיט לתום קלנר), "פיאט השנטי" עושה צחוק מכל השנטי-באבות שמסתובבים כאן עם שרוואלים וראסטות, ו"שיר הגורו", הו "שיר הגורו" – איזו יצירה נהדרת, איזה חרטא, איזה צחוקים.


גולת הכותרת של היא ללא ספק "המשל על השפן והקיפוד" ששומע מוטי אי-שם בשאנטיבאבאלנד הרחוקה. למען האמת, בפעם הראשונה שמעתי אותו באוטו עם הבן שלי. הבן כמובן נדלק על התסכית המשעשע עם הקולות המצחיקים, אני השתעשעתי מהתוכן החתרני, וכל העסק כמעט נגמר בתאונה חזיתית כשחיות היער החלו לצעוק לעבר השפן והקיפוד "הומואים!" ומוסר ההשכל בישר ש"אם אתה הומו, עדיף להתחנגל בעיר". נתי, איזה צרות עשית לי עם ילד סקרן בן 3…  אפשר רק לדמיין כמה זה מצחיק בהופעה (כבר אמרתי שעוד לא הייתי בהופעה?!).


לצלילי "לופטהאנזה" הקסומים אנחנו חוזרים עם מוטי פנאן הביתה, חוזרים למוטב. "רוצה ללכת" נועל את האלבום הזה בצורה מושלמת, כמו אופרות הרוק הגדולות באמת. אחרי הכל "כותל ללא זיכרון אין זו כותל". וזה משאיר רק עוד מספיק אוויר ל"יש לי עוד אוויר" אחרון לסיום. ודי. האלבום הזה נגמר בדיוק במקום, שובב, חמקמק, משאיר טעם של עוד. ורצון עז ללכת להופעה כבר.




כרזת המופע, 2006.


 


כי לא הייתי עדיין בהופעה של נתי אורנן והחברה מהקג"ב. כן, שמעתי כל הזמן כמה זה מצחיק ומיוחד ומופלא. ועוד שמעתי את זה מאנשים שמבינים. אבל לא יצא לי, ובכל פעם שאני מאזין לאלבום הזה אני מכה על חטא. אני מקווה שהמתקפה היחצ"נית העכשווית (או שרק אני קיבלתי עכשיו את האלבום?) תחזיר את הקג"ב לבמה ותסדר לי מפגש עם מוטי, כותל, הגורו וקופי אנאן (הו, איזה בונוס נפלא!) במהרה בימינו.


אפשר לסגור את הרשימה הזו עם הרבה קלישאות – "מופע החיים של מוטי פנאן הוא מופע החיים של כולנו",  "מוכרחים להיות שמח ונתי אורנן עוזר במצווה", "יש לי עוד אוויר לעוד ועוד סיבובים על האלבום". כולן אגב נכונות. שורה תחתונה – יש לעם ישראל אופרת רוק חדשה, וכדאי ומומלץ לראות ולהאזין, להתפעל ולהתלהב בזמן אמת. ועכשיו באמת אני חייב ללכת כבר להופעה.


 


(מופע החיים של מוטי פנאן, קבוצת גוטל בוטל, הוצאה עצמית)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s