להמתיק ימים בתוך הבית

"ביום שנולדת חיממו פועלי האושר
את כפות הידיים מול האש שהוצתה
בגפרור חייך.
לילה לילה אני מתהפנט מקול נשימתך
כמו הייתה הבהוב מגדלור למלח שכמעט נטרף
בשיני הים".


"שיר לילדה שכבר נולדה" הוא אחד השירים היפים ביותר שקראתי בעברית. רוני סומק, שכתב אותו, הוא המשורר האהוב עליי ביותר.  ובכל זאת, ההתרגשות שאחזה בי ביום שלישי בערב, כשאבי גרייניק (מגובה במירה עווד ומאי ישראלי) ביצע את השיר הזה, ללחן חדש של אורי לשמן, הייתה מדהימה. לרגע, בערך בשעה תשע בערב, כשרוני סומק קרא את שירו היפהפה "אלג'יר" ומיד אחריו ביצע גרייניק את השיר הזה, אפשר היה לשכוח את הלבנט שבו אנחנו חיים, את "קדימה" ו"האח הגדול", את קרן פלס וסינרגיה, ולגלות שיש תרבות ישראלית, יש מוסיקה ישראלית, יש שירה ישראלית, וחשוב מכל – יש להן קהל.


"במה להמתיק ימים אם לא בשירים", סדרה של ארבעה מופעים מיוחדים על שירה ומוסיקה, המפגישה בין משוררים, אנשי רוח, מוזיקאים, זמרים ושחקנים, בעריכת המלחין והמנצח אורי לשמן, היא מהאירועים שמחזירים לי את האופטימיות בקשר לעם ישראל ויחסו לתרבות שלו. בשלישי היה המפגש השלישי שנקרא "בתוך הבית", וכותרת המשנה שלו "אילו יכלו הקירות לדבר, אין ספק שהם היו גדולי המשוררים".


ביד אמן הוביל רוני סומק את הקהל אל תוך כתלי הבית, דרך החלון, בינו לבינה, בתוך המשפחה, עם כל החלומות, האהבה, הקנאה, התשוקה. עם לשמן על הפסנתר, יובל מסנר בצ'לו וגיא קריס על כלי הנשיפה, שלישיית זמרים מעולה והופעת אורח חיננית של אלון אולארצ'יק, הוקראו והושרו שיריהם של ביאליק, אלתרמן, עמיחי, אבידן, סומק, זך, וולך, פנחס שדה ועוד.


רוב השירים הולחנו במיוחד לערב על-ידי לשמן. במרבית המקרים לשמן התמודד בצורה מופלאה עם הטקסטים היפים אך הקשים. מאי ישראלי, מירה עווד ואבי גרייניק הגישו את השירים בצורה מעוררת כבוד, עם רגישות ואהבה גדולה, וגם עם לא מעט הומור וכשרון משחק מרשים. הקהל גמל להם בהמון אהבה, והיה פשוט מרומם רוח לראות את צוותא מלא באוהבי שירה ומוסיקה, שמעבירים ערב בחברת כמה מהיצירות הגדולות ביותר שיש ברפורטאר העברי.




כמה מהשירים בלטו במיוחד, וראויים לפרסום ויפה שעה אחת קודם – "הזר מקנא לחן רעייתו" של אלתרמן ששר גרייניק בצורה יוצאת דופן, "הציפור כבר לא מזמרת" של נתן זך ששרו מירה עווד ואלון אולארצ'יק, "איך זינג וי א פייגאלע" של פנחס שדה שביצעה מאי ישראלי. בין השירים היפים, קטעי הקישור של סומק והמילים המטלטלות שהוקראו, חגגו אתמול האיכות והיופי נצחון קטן על תרבות הרייטינג.


ורק נקודה אחת קצת העציבה אותי אתמול – מבט חטוף בקהל גילה שרוב המשתתפים עברו זה מכבר את גיל החמישים. תמהתי ביני לבין עצמי אם בעוד עשרים או שלושים שנה יהיה מי שימלא את צוותא בערב שכזה. בעוד שהדור שלנו מצמיח גם כוכבים איכותיים, כמו אבי גרייניק שהיה על הבמה אתמול או שמעון אדף שמשיריו קראו אתמול, אני כלל לא בטוח שההערכה והאהבה לשירה הישראלית ולתרבות אמיתית בעברית זורמת בורידים של בני הדור הזה ואלו שאחריו.


לאורך כל הערב, ובמיוחד בסופו, דווקא הרהרתי בשיר של בן הדור שלי, אביתר בנאי, שאלבומו האחרון עסק רובו ככולו בתוך הבית. ביני לבין עצמי קראתי לעצמי את שירו המופלא "בבית", ועם המילים שלו יצאתי לאוויר של אבן גבירול, עם חיוך קטן אבל משמעותי על הפנים:


"מרוב פנטזיות אין מציאות
יכפר עליי אושר לך
קיבלת אותי גופיית משי אדומה
וחזרת בוכה באוטובוס…


חוזר הביתה הביתה
בבית אין ריצפה
אני עומד על נייר"


 


(בתוך הבית, ערב שירי משוררים בעריכת רוני סומק ואורי לשמן, צוותא, 16.9.08)

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s