באה מאהבה, מגיעה הכי רחוק שרק אפשר

יום חמישי, תשע וחצי בערב. האמפי בקיסריה מאיים להתפקע מרוב אנשים. הקהל מגוון ומשולהב. תיכף, באיחור שגרתי של שעה ("בגלל הפקקים" שמפתיעים את עמישראל כל פעם מחדש), תעלה יהודית רביץ (להלן: יודית) על הבמה. יותר משלושים שנה אחרי שהתגלתה בפסטיבל הזמר והפזמון עם "סליחות", יודית פותחת ככה את ההופעה החגיגית שלה בקיסריה (הופעה שלישית, אם ממש רוצים להתקטנן). לבד, לבושה בשחור, עם גיטרה והקול המדהים שלה, שנדמה כאילו לא השתנה כלל בשלושים השנה שהיא מלווה אותנו.


"באה מאהבה 2008" חוגג, מן הסתם, עשרים (וקצת) שנים לאלבום באותו השם, שהפך את יודית לזמרת של פארקים, של כולנו, אבל הוא בשום פנים ואופן לא סתם "המיטב של". עם להקה צעירה ובועטת, בניצוחו של רע מוכיח (בחירה מסקרנת), יודית מחדשת, מתחדשת, נוסכת אנרגיות מדהימות בשירים שלה, חושפת את עצמה, ניזונה מהאהבה האדירה של הקהל ושוטפת אותו באהבה בכשרון המופלא שלה.




והיא כל-כך מוכשרת. איפה היא ואיפה מי שברדיו מכנים "זמרות" או "דיוות". בשירים השקטים, שפותחים את ההופעה, וגם מרגיעים את הקהל בין אקסטזה לאקסטזה, יודית מרגשת, מצמררת, מפליאה בהגשה. "מישהו", "מילה טובה", "תמונה", "דרך המשי" – נדמה שיודית תמיד ידעה לבחור כותבים מופלאים, ויצירותיה הגדולות עומדות במבחן הזמן ללא קושי, ממש כמוה. לאה גולדברג, דרך אהוד מנור, יהונתן גפן, יענקל'ה רוטבליט, שלום חנוך אל רביקוביץ' ועמיחי – כל כך הרבה יופי יש בשירים של רביץ, כל כך הרבה אמת.


הקהל של רביץ חם, ולא רק בגלל מזג האוויר. הם מכירים את השירים החדשים, מריעים לה כשהיא שרה את "עיר קטנה" השובב בדיוק כמו שהם מריעים כשהיא שרה את "למחרת". וכשהקהל מאיים להכניע את המאבטחים ולחנוק את יודית מרוב אהבה, היא מגישה להם את "שבתות וחגים" בביצוע חזק ומרגש, שמוכיח כמה היא גדולה.




על פי הפרסומים רביץ "מארחת" במופע החגיגי את רע מוכיח, דני ליטני ויוני רכטר. מוכיח מנגן כלי הקשה ומנצח על הלהקה הבועטת – עם עמית יצחק שמפליא לנגן בגיטרה, רן שמעוני שכרגיל מחזיק את הקצב על הכתפיים שלו ושלישיית כלי נשיפה בראשות יאיר סלוצקי שנותנת גרוב מדהים ליודית, ליטני מבצע עם יודית בדרך החפיפניקית ומשעשעת שלו את "בראש אחד", ורק יוני רכטר באמת בא להתארח ומביא איתו להופעה את כל הכשרון והקסם והיופי שיש באיש המיוחד הזה, ואיזה כיף לראות אמפי שלם בקיסריה מריע לו.


רביץ מרפררת ל"כבש", האלבום הכל-כך מושלם של יהונתן גפן, יוני רכטר, יהודית רביץ ושאר החברים, אלבום שרק כשאני רואה אותו כובש גם את הבן שלי בן ה-3 אני מבין שהוא אכן מאסטרפיס. הם מניחים לקהל לפרוק את האהבה על "הילדה הכי יפה בגן" (ייאמר לזכות יודית שהיא השתדלה לא לתת לקהל להרוס את השירים כמנהג אמני ישראל), ואז הם מבצעים יחד את "מה עושות האיילות" ואחר-כך מצדיעים ל"חבר טוב שלנו שלא הגיע לכאן", מר א. אינשטיין, ומבצעים את "צער לך וצער לי", מתוך האלבום הנפלא של רכטר ואינשטיין.



אחר-כך היא תעשה גם גרסה נהדרת ל"צא מזה" של אריק, ותוכיח לכל ה"כוכבים נולדים", אותם ליוותה השנה (או כך מספרים לי), שצריך לא רק להיוולד, אלא גם לגדול, להתבגר, ללמוד, לפני שאפשר לבצע שירים של אחרים בצורה ראויה. ואם מדברים על גרסאות כיסוי, אז היא לא מהססת לבצע עם יוני את "עטור מצחך", השיר הכי יפה בשפה העברית אבל גם אחד מהקשים שבהם (בטח לזמרת), והביצוע הזה מעביר בי צמרמורות עונג ידועות ובלתי ידועות. היא ויוני מקנחים ב"וידוי" של פן, שבו יודית פשוט מרטיטה וכובשת סופית את הקהל, מכינה אותו למתקפה הרוקיסטית החאפלאית שעומדת להגיע מיד.



רביץ חמושה בשירים שקטים ומרגשים. היא יכלה לעשות שמות ב"צוותא" באותה מידה. "סוף לסיפור" מתחיל שקט והופך לפצצת כוח מרגשת, "בך לא נוגע" מחמם את הלב ומחבק, "שיר ללא שם" מצמרר. אבל עם כל הכבוד לשירים השקטים הנפלאים שלה, יודית בסופו של דבר היא רוקרית. (לאלו שרכשו את השכלתם המוסיקלית בעשור האחרון, אני אספר שגם זמרות ישראליות יכולות לעשות רוק. פעם זה אפילו היה אופנתי). כשרביץ רוקדת לצלילי החשמלית והתופים של חבר'ה צעירים ממנה בשלושים שנה, היא נראית הכי במקום, הכי מרוצה. לרגע היא מזכירה לי את פטי סמית.


והיא נותנת בראש – "ארבע לפנות בוקר", "עכשיו הכל בסדר", "געגוע". האנרגיות משתוללות, הקהל מכניע את המאבטחים והאמפי כולו על הרגליים. אפילו בשורות הראשונות, המעונבות, בהן ישבנו, כבר הפסיקו לבקש מהאנשים ש"יישבו בבקשה כי הם מסתירים". רביץ לא מחפפת גם בהדרנים – באחד היא נותנת את השלאגרים הגדולים שלה, "רחבת הריקודים" ו"באה מאהבה"; באחר היא לוקחת את הקהל לברזיל, עם" ארץ טרופית יפה" ו"בוא לריו". לוקחת את הקהל עד לאן שהלב לוקח ומעבר לזה.




האמפי בקיסריה בטירוף. באופן מוזר הוא נדמה פתאום קטן על יודית. היא יכלה להעיף באותה מידה גם את פארק הירקון לשמיים. קניתם כרטיס לפול מקרתני?   לכו לראות את יודית רביץ. למרות שהיא מצטנעת, מחייכת ומסמלת לקהל "זה לא אנחנו, זה אתם", האשה המוכשרת הזו, האנרגטית, מגיעה לסיבוב ההופעות הזו במיטבה. "היה לנו קיץ מדהים", היא מספרת, ובשלהי הקיץ היא מדהימה את כל הנוכחים, סוחפת, ומוכיחה שמי שבאה מאהבה תגיע הכי רחוק שרק אפשר.


 


(יהודית רביץ, באה מאהבה 2008, אמפי קיסריה, 11.9.08)

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “באה מאהבה, מגיעה הכי רחוק שרק אפשר

  1. איזה יופי של פוסט. רואים שאתה בא מאהבה. יודית, יוני, אריק, שלום, דניליטני עם הקול המדהים שלו וסליחה אם שכחתי מישהו – איפה הם ואיפה הכוכבים לרגע מבית היוצר של ירדנה טמירי (או טמירה ירדני או משהו כזה..).תודה לך. הלואי שהייתי בארץ הייתי רצה להופעה. אגב ראיתי אותה בהופעה לפני כשנתיים בזאפה – אינטימי אבל לא פחות גד ולה מהחיים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s