תמיד קינאתי בידידי מור, אשר (כמעט) מיד אחרי תום הלימודים עקר לארץ האפשרויות (לראות הופעה) הבלתי מוגבלות, והפליא לנקר את עיניי בהופעות משובחות, שרובן ככולן לא הגיעו לארצנו הקטנטונת.
עם זאת, וזאת נהגתי להגיד לכל ידידיי, היה יתרון גדול למגורים בארץ הקודש לחובב מוסיקה מושבע כמוני: חסכון כלכלי. במיוחד בימים קשים כמו אלה שאנחנו חווים היום, המחסור (בהופעות) בשילוב המסחור (של המוזיקה הישראלית) הביא לכך שכמות ההופעות אליהן הלכתי בשנה היתה חד-ספרתית (נכו את אהוד בנאי ו/או שלום חנוך, והיו שנים שהיתה מתקבלת תוצאה אפסית…).
והנה, השנה, כמו פטריות אחרי הגשם, החלו להגיע אמני ישראל בהמוניהם להופעה. הצצה חטופה אצל גיא ברשימה מגלה את התמונה: אין לי כסף, אין לי. לא לכל ההופעות שאני רוצה לראות. פתאום צריך למיין, לתעדף, לחסוך. פתאום נהיינו מדינה מתוקנת. פתאום יש פה תרבות…
Breeders? הייתי. Air וסר פול? ויתרתי (די בשמחה). חוזה גונזלס ואנימל קולקטיב – תועדפו נמוך מדי, ופינו את מקומם לרופוס ולמארק רונסון. אבל אז פתאום מגיעים משום-מקום הוברפוניק (באדיבות מונוקרייב), ויש עוד את דפש מוד בקיץ ו(אינשאללה…) בוב דילן. הלו, יש לי אשה וילד שאני צריך לדאוג להם. אני לא יכול ככה… ומה עם כמה הופעות ישראליות, ואיזה הצגה טובה או אפילו אופרה. מה, אני עידן עופר?!
תמיד קינאתי בידידי מור. בזמן האחרון אני מרגיש שאין לנו במי ולמה לקנא. להיפך – יש מבחר, כמעט כל הופעה היא הופעה שווה (כי שיקולים כלכליים לא יביאו לכאן אמנים איזוטריים ו/או לא גדולים מספיק), ויש מספיק לכולם. אולי יותר מדי אפילו.
אז כפי שאמר כבר אדם חכם מאוד בעבר (והגיע הזמן להביא אותו עוד פעם לארץ, לא?!) הבה נמשיכה לעשות רוק בעולם החופשי, כל עוד אנחנו יכולים.
נ.ב.ע.ח:*
אפרופו מוסיקה ואפרופו חופשי, השרת העיוור, האתר שהכי אוהב מוסיקה והכי חופשי מארגן חגיגת מוסיקה חופשית (כמעט) לרגל 7 שנות פעילות בערב אחד חגיגי, בחמישי הבא, 13.11, במועדון "תמונע". יחגגו עמנו: סגול 59, שוגר שוסטר, צ'רלי מגירה, מורפלקסיס ו-DJ Freedom. סוף-סוף ערב שידידי מור לא יוכל לראות ואנחנו כן. פרטים נוספים כאן – ניפגש שם.
*נזכרתי בדבר עם חשיבות
שגיא נאור 
אני מקנא!
סתם.
אבל כל הכבוד – התקדמות. נקודת אור יחידה בארץ ישראל? ככל שהמצב יותר חרא, המוסיקה יותר טובה. בדוק.