למי שתהה – כן, רצתי ביום שישי ב"חצי מרתון תל-אביב" את ה-10 ק"מ כמובטח. והנה הפוסט בנושא – – –

המרוץ השני שלך הוא במידה רבה כמו הפעם השנייה שלך. אתה הרבה פחות מתרגש, הרבה פחות פוחד, מודע לביצועים שלך, מודה לכך שאתה מסוגל לעשות את זה, מודע להנאות ולכאבים. אתה פנוי להתרכז בדבר האמיתי, והביצועים – בסופו של דבר – כנראה טובים יותר. עם זאת, התחושה המתוקה בקו הסיום פחות מפתיעה, פחות מלהיבה. לפחות תקבל תשובה תוך זמן קצר יחסית על השאלה "נו, איך הייתי?".

ובכן, הייתי טוב. טוב מאוד, אפילו. למרות שהתוצאות המופיעות באתר המרוץ לא רציניות – טוב, כל האתר הזה לא רציני (תיכף נגיע לעניין הסדר והארגון…) – ומראות את הזמן שהופיע בשעון העצר כשחציתי את קו המטרה ולא את הזמן האישי שלי (מהרגע שאני והצ'יפ שעל רגלי דרכנו על קו הזינוק ועד שדרכנו על קו הסיום), הזמן שם – 54:48 דקות, מקום 597 – מהווה שיפור משמעותי לזמן שלי במרוץ באוגוסט, ופחות או יותר בהתאם לתחזיות. אין ספק – חודשיים של אימונים, מזג אוויר סתווי וניסיון (ראו לעיל) נותנים תוצאות.

בדרך לקו הסיום. צילום: שוונג.

חצי המרתון אורגן על-ידי הפועל, עיריית תל-אביב וחברת "מרתון ישראל". הספונסר המרכזי הייתה "אדידס". במידה רבה ההבדל בין המרוץ של לפני חודשיים למרוץ של יום שישי הוא כמו ההבדל (התמידי לפחות) שבין נייקי לאדידס – ב"מרוץ נייקי" הכל היה מתוקתק לעילא ולעילא, מההתארגנות ועד החגיגה בסיום, מערכת ההרשמה ועד לגרף המרשים עם הזמנים לאורך המרוץ. במרוץ של יום שישי הכל היה אפור יותר, צנוע, חובבני. אפילו הזינוק היה מבולבל, שלא לדבר על הסיום.

עוד הבדלים בין מרוץ הלילה באוגוסט למרוץ ביום שישי: המרוץ ההוא התקיים בלילה לח להחריד לעומת מרוץ בשמש סתווית חיננית ביום שישי. המרוץ אז נערך מאבן גבירול לגני התערוכה ובחזרה לעומת מרוץ מהדר יוסף לאבן גבירול ובחזרה. כל נושא הספונסרים היה מאוד חובבני ביום שישי, לעומת חגיגה אמיתית ב"מרוץ נייקי".

אבל לא הכל שחור: סימון הקילומטרים היה טוב יותר ביום שישי. הייתה במקום שמירת חפצים שהקלה מאוד על ההתארגנות. וכמובן, השורה התחתונה.

הזינוק. צילום: שוונג.

תרמה מאוד לשורה התחתונה הפייסרית של ה-55 דקות, שאיתרתי בערך ליד הלונה פארק. עד שסוף-סוף הצלחתי לזהות פייסר, והיות שזו הייתה התוצאה אליה כיוונתי, החלטתי שאין מצב שאני מפספף אותה ואין מצב שהיא עוברת אותי, וכך – במשך כ-9 קילומטר – נאבקתי בה באש ובמים וניצחתי אותה בהפרש משמעותי (מה שמחזק אצלי את התחושה שרצתי בערך 54דקות).

עוד תרמו "פרויקט מטבוחה" שנבחרו שוב להיות הפס-קול של הריצה. הפעם, בניגוד לפעם הקודמת, הגעתי לקו הזינוק במהלך "בלדיסטאן", השיר החותם את האלבום, מה שגם כן מרמז על השיפור המשמעותי בתוצאה.

פרטים לגבי המרוץ הבא עוד אין. למארגנים – אני פתוח להצעות.
מה שבטוח, היעד הבא – 50 דקות. אם מישהו רואה את הפייסרית הרלוונטית, אנא הודיעו לה מראש.