אתמול, קצת לפני חצות, יוני רכטר ואבנר קנר ריגשו אותי עד דמעות עם "כל עוד", שיר שרק עלי מוהר יכול היה לכתוב ורק יוני רכטר יכול היה להלחין בכזו מידה של רגישות וחום, ובלי קשר לאיחוד המרגש אחרי כל-כך הרבה זמן (בינינו, הם לא כל-כך השתנו, יוני ואבנר…) ובלי קשר להופעה המשובחת שהייתה לפני ואחרי (כולל התובנה המפתיעה: שלומי (שבן) הוא היוני החדש, או לחילופין: יוני הוא השלומי שבן של המאה העשרים), עליה וודאי עוד אכתוב, ביום כזה סתווי גבר בלב חייו התרגש מאוד ולבו אמר שירה…
גבר באמצע הבוקר
גבר בלב חייו
על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב
והוא זוכר שאביו
פעם הלך אחריו
הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו
אך הילדים עוד שרים
שיר על יורה וחצב,
וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו:
גם אם אלך בגיא צלמוות
הן לא אירא,
גם אם אפול פתאום
יאמר לבי שירה
כל עוד עולה הבוקר
כל עוד נכתב הלוח
כל עוד הולך לו בן
ואב בעקבותיו
כל עוד שרים הילדים
על שנה חדשה
כל עוד מתחיל פה שוב מהתחלה
כל עוד הים מתעורר
כל עוד הרוח עולה
כל עוד על שחור הלוח
תתנוסס מילה
שגיא נאור 