שנת 2008 היתה אמורה להיות שנת הקאמבק הגדול של הקיור. אם לא בעולם כולו, אז לפחות אצלי. לפני שנה בדיוק הכרזתי שאני עומד לנסוע ולראות את להקת נעוריי בהופעה חיה בפראג, מאז ועד לפברואר צחצחתי אלבומים וחזרתי לשירים הנפלאים של רוברט סמית שאהבתי שתמיד העניקו לי מרפא קל, ולבסוף – ב-21 בפברואר – זכיתי לראות (ולשמוע) את סמית ושות' בהופעה חיה, משחזרים את נעוריהם כקדם.

בין לבין, במקביל להכרזה על סיבוב ההופעות האירופאי, הקיור הכריזו על אלבום חדש – 13 במספר – אחרי שתיקה של ארבע שנים (אז הוציאו את אלבומם חסר השם והלא רע בכלל). את מה שראיתי באותה הופעה מצאתי כמה חודשים מאוחר יותר ב-"4:13 Dream", האלבום המדובר – הקול של רוברט חזק וצלול כשהיה, הקיור מנגנים נפלא כמו פעם, יש להם אנרגיות למרות אי-אילו קילוגרמים ושנים שצברו עליהם, אבל לטוב ולרע הקיור חיים על האלבומים הגדולים מפעם, על Kiss Me ו-Seventeen Seconds ו-Disintegration ושאר אלבומי החובה של הקיור. כשהם ניגנו משהו מהחדש, זה נשמע כמו צל חיוור של הצללית הגותית של סמית, לא יותר.

רוברט סמית תיכף בן 50. קשה לבוא בטענות למישהו שמנגן כבר 30 שנה, שהגיע כבר לשיאים יצירתיים עילאיים, ולצפות שיתחרה ראש בראש עם כוחות צעירים, רעבים ומעודכנים, שבאים עלינו לרגשנו בקרים ולילות. שיהיה ברור – אני עדיין מעדיף אלבום אנמי ומפוהק מבית היוצר של סמית-גאלופ-תומפסון מאשר יצירה בועטת ועכשווית של כל מיני חקיינים צעירים ורגישים. אבל למרות שהקיור מנסים לתת בראש, מעלים את מינון הדיסטורשן  (Welcome home, Mr. Thompson), בועטים בבטן עם קצב מהיר, אין כאן את החן הפופי או את הגאונות הלירית שאפיינה כל-כך את היצירות הגדולות שלהם.

כן, יש כאן עדיין את הדיכאון הקיורי המפורסם, שירי ההתאבדות, הפוביות, איבוד השליטה. אבל דווקא ממישהו שמתחיל את העשור השישי לחייו היית מצפה לאמירה אחרת, למשהו שונה.  פרספקטיבה מהסוג שדילן או יאנג הביאו לעולם ממרומי שנותיהם. באופן די דומה לרולינג סטונז או (חלילה) לפול מקרתני, הקיור לא משנים ולא מעדכנים, בבחינת "הרכב מנצח לא מחליפים", ומוציאים יצירה שהיא מעין קאבר לשירים ההם שכל-כך אהבנו, אבל אם כך, אני מעדיף את המקור.

אז יש פה כמה קטעים שעושים טוב על הנשמה. ריף גיטרות כאן, שורה חכמה שם. ובשביל הקטעים האלה אנחנו, המעריצים המושבעים, עדיין מאזינים לאלבומים האלה, החדשים, שסמית מוציא כל ארבע שנים בערך. עד היום, בכל אלבום, מצאתי את השניים-שלושה (לפעמים חמישה) שירים שאפשר היה לצרף לרפרטואר הקיורי בלי להתבייש, בלי חשש (וגם סמית דואג להוסיף אותם לסט שהוא מנגן בהופעה). במקרה של האלבום הנוכחי, ובניגוד לקודמו נטול השם, אני לא בטוח שסמית ימצא כאן יותר מאשר רצועה אחת כזו (“Reasons Why”).

אין מה לעשות – כגודל הציפיות גודל האכזבה. ומהלהקה שהגדירה עבורי מהי יצירה מופלאה ומטלטלת אני מצפה לפחות לאלבום מצוין. ולכן אני בוחר אותו ל"אלבום הגרוע של 2008". לא כי לא היו גרועים ממנו (כאילו, בריטני ספירס?   גאנז אנד רוזס?    קולדפליי?    לא חסרות דוגמאות לבזבוז משווע של פלסטיק השנה), אלא כי הוא אלבום שחבל שיופיע בדיסקוגרפיה של הקיור, שיכתים את 2008 בראי ההיסטוריה. מי שציפה לתרופת פלא נוספת מבית היוצר של רוברט סמית, זכה בקושי לפלסיבו. ירקתי במהירות וחזרתי לתרופות הישנות והטובות, אלו שמוכיחות את עצמן again and again and again and again.

(4:13 Dream, The Cure, 2008)

הרשימה המלאה של האלבומים, כאמור, כאן. ואני ממליץ בחום על שאר הרשימות המקיפות והמעניינות של אייל לסיכום 2008.