אהוד ויוסי (שיר געגועים), או: חייב לזוז 2


 


"באמסטרדם אתה לא יכול לכתוב שיר על אמסטרדם. בראש פינה אתה לא יכול לכתוב על ראש פינה. בגבעתיים אתה יכול לכתוב על אמסטרדם, על ראש פינה, על הודו…"


                        (אהוד בנאי, חייב לזוז)


 




 


"חייב לזוז" הסרט מתאר את הדרך שעשה אהוד בנאי עד שהוציא את אלבום הבכורה שלו, "והפליטים", ועוד קצת. למען האמת, "חייב לזוז" מתאר את הדרך שעשו אהוד בנאי ויוסי אלפנט מאלמוניות אל מרכז הקונצנזוס. למען האמת, דווקא אלפנט מתגלה כמי שהיה "חייב לזוז", לנסוע, להתנסות, ומולו אהוד בנאי העיקש, הרודף אחרי מטרה, המאמין בעצמו.


 


ב-1985 בנאי היה עדיין "גנן בן 32" שלא הצליח למצוא מקום בסצנת המוזיקה בארץ. שנתיים מאוחר יותר הוא הפך לגיבור תרבות, והוציא אלבום שקוטנר מסכם בצורה מושלמת בסרט כ"מהפכה".


  



 


למי שאוהב מוסיקה ישראלית, למי שאוהב טריוויה בנושא מוסיקה ישראלית, למי שאוהב את אהוד בנאי, למי שגדל על/עם אהוד בנאי, אין ב"חייב לזוז" הרבה חדש. למעט הקטע הפיקנטי על השתתפותו כילד בסרט "סיניה" (עם אופציה להסבר מעניין על המשיכה שלו לנדודים), "חייב לזוז" הוא בעיקר תיאור כרונולוגי של אירועים שכבר שמעת, הרבה קטעי ארכיון מבדרים (אהוד מתראיין ב"עד פופ", למשל), ובעיקר הזדמנות פז לשמוע את השירים הנהדרים בשלבים שונים של כתיבתם והפקתם.


 


יש בערוץ 24 תוכנית בשם "האלבומים הגדולים" שמביאה מפי האמנים עצמם את סיפורם של האלבומים הגדולים של הרוק. "חייב לזוז" יכול היה להתאים שם כמו כפפה. יש בו את כל מה שקשה להסביר ב"והפליטים". הוא חושף את מקור האנרגיות, את המתח והסיפור מאחורי, את ההתחבטות והקשיים. "למה לקח לך כל-כך הרבה זמן להוציא את האלבום הראשון?", שואל מנחה "עד פופ" (נועם גילאור?) את אהוד הצעיר, וזה מחייך את החיוך הערמומי שלו, שנותר כזה גם אחרי עשרים שנה, ועונה לו "הייתי צריך כנראה זמן להתבשל".


 


 


לא קשה להבין איך הגיע אהוד בנאי לשם "הפליטים". מבט אחד בחבורה המרושלת שמסביבו מסגיר את הפרטים. מאוד מוזר לשמוע את אהוד מעיד על עצמו שהוא "היה הפליט הגדול מכולם". עם זאת, במבט לאחור, ראשון הבנאים לפצוח בקריירה מוסיקלית (אם לא מחשיבים את יוסי לזמר, שהרי יוסי בנאי היה אמן רב-תחומי וסופר-כשרוני), הבחור מרמת-גן שרצה בעצם לגור בראש-פינה, החנון עם המשקפיים שלא הצליח למצוא לעצמו במה להופיע בה, היה באמת פליט זמן רב מאוד. היום אהוד בנאי הוא הוא המוסיקה הישראלית בהתגלמותה. מה שקצת גורם לך לתהות כמה אהוד בנאי הפסדנו בגלל האטימות, חוסר המעוף והשמרנות של תעשיית המוסיקה.


 



 


יש קטע מאוד מעניין בסרט שבו אהוד בנאי מספר איך, אחרי סינגל ראשון וכושל (א יידישע ראסטהמן, שבועיים ב"פינה לשיפוטכם"), ישב מול הרדיו וניסה לפצח את הסוד "איך כותבים להיט". זה מעניין משום שהיום נראה כי אהוד בנאי כתב את ספר ההוראות בנושא. זה יותר מעניין משום שב"והפליטים" אין לכאורה "להיטים" (אולי למעט "זמנך עבר", שאכן היה ה"להיט" של האלבום), כאלה שאתה שומע ומיד אומר "זה יהיה פצצה". יש שם שירים מורכבים, עם טקסטים טעונים, עם צלילים ממזרח ומערב. בדיעבד, כן, כמעט כל שיר הוא להיט. בזמן אמת כמעט ולא יצא אלבום.


 



 


קוטנר (אלא מי?) מספר ש"גם את האלבום של הולווט אנדרגראונד קנו רק 5000 אנשים, אבל כל מי שקנה אותו אחר-כך הקים להקה". די להביט ברשימת ה"מעריצים" המופיעים בסרט – מקוטנר, דרך יעקב גלעד, פורטיסחרוף, ועד שלומי ברכה – כדי להבין איזה השפעה הייתה לאלבום הזה על המוסיקה הישראלית.


 


בהרבה מובנים הסרט הזה הזכיר לי את "נשמות גועשות", הסרט על מינימל קומפקט.


 


"חשבתי שאם הם יכולים להישמע ככה ולהצליח, אולי יש מקום גם בשבילי" (ברי סחרוף, שם).


 



 


גם עבורי "והפליטים" היה מהפכה. זה האלבום שממנו התחלתי לשמוע מוסיקה ישראלית, אחרי כמה שנים של אליטיזם ילדותי. ואני לא היחיד. אולי כי היה באלבום הזה משהו לא ישראלי, "מוסיקה ישראלית שנשמעת הכי לא ישראלי" אומר עליו פורטיס.


 



 


בנאי מספר שזהר ארגוב התלהב מ"א יידישע ראסטהמן" ורצה שאהוד יהיה הגיטריסט שלו. אלפנט ה"גזור" התלהב גם הוא מבנאי. אם תרצו, זה סוד הקסם של אהוד, אז וגם היום – השילוב הטבעי הזה בין ניו וייב ומזרחית, דילן ודקלון, יוסי אלפנט או גילי סמטנה ונועם זייד-הלוי או עובד אפרת, "והפליטים" לעומת "קרוב".


 


 


 


אז איך בנאי הצליח?    בעזרת הרבה רצון, הרבה עבודה שחורה ו…קצת מזל, כרגיל. לכו תספרו למישהו היום שאהוד בנאי הגיע לאן שהוא הגיע כי הוא קצת דומה לדוד גברי, מה שהצחיק והדליק את ז'אן ז'אק גולדברג, "האיש שניגן בכל הרכב בשנות ה-80".


 


מה הלקח?   תמשיך לעשות את מה שאתה מאמין בו, גם זה אומר לעשות בדרך כל מיני דברים רק כדי שתוכל להמשיך לעשות את מה שאתה מאמין בו. בסוף העולם יכיר בך. אם כי יש כאלה שהעולם מכיר בהם רק אחרי שהלכו מן העולם.


 



 


ב-1983 הייתי בן 9. לא הייתי בפינגווין או בקולנוע דן בזמן אמת. לא ראיתי את "מאמי" על במה.


 


מ-1987 אני שומע אהוד. ראיתי אותו בעשרות הופעות, מהלוגוס הקטן ועד קיסריה.


 


זה מדהים איך "חייב לזוז" מראה לך איך אתה זזת, איך היית חייב לזוז.


 



 


אהוד בנאי, באלבום הבכורה שלו, הכניס שירים כמו "ערבב את הטיח, אחמד" ו"עבודה שחורה", כמו "עיר מקלט".


 


אהוד בנאי, לפני אלבום בכורה, שר את "שיר האונס" ו"השדות האדומים" ב"מאמי".


 


אהוד בנאי מעולם לא פחד לטעון את היצירה שלו בביקורת. "הוא לא מטיף בשער", מעיד עליו יעקב גלעד, "אבל יש ביצירה שלו המון ביקורת פוליטית".


 



 


בסרט מופיע קטע מההלוויה של ז'אן ז'אק גולדברג, לפני שנתיים בקיבוץ לוחמי הגיטאות. כמה לא מפתיע לגלות את אהוד בנאי סופד לו באותה רגישות ועדינות שבה הוא יוצר.


 


בקטע הזה התנגן לי בראש "One Day I Smile" של ז'אן קונפליקט דווקא.


 


One day I smile and one day I cry


Days and nights I'm wondering…


 


 


הסרט נגמר קצת בצורה לא טבעית אחרי צאת "קרוב". היה צריך את הסגירה הזו כדי להיפרד מאלפנט. אבל באיזשהוא מקום הסצנות האחרונות קצת חוטאות לסיפור האלבום הראשון. ואם כבר מזכירים את "קרוב", אולי יש טעם לתת מקום לכל ה"טריולוגיה", למסע של אהוד מ"והפליטים" הרוקיסטי של אלפנט, דרך "קרוב" שקרוב אצל עצמו, ועד ל"השלישי" שמיזג בין שניהם בדרך כה מופלאה.







הדבר הכי יפה בסרט הזה זה אהוד בנאי. הכנות שבה הוא מתראיין, חושף את הפחדים והקנאה, הכשלונות והחששות, היא שעושה את הסרט. היא שעושה את אהוד בנאי למה שהוא, למי שהוא.


 


הסרט לא מתמקד בהצלחה של בנאי. אין כל אזכור למי שהוא היום (למעט כמה שורות בסופו). היוצרים יודעים שאנחנו יודעים. ודווקא בגלל זה, הדרך הארוכה והמתפתלת בדרך לשם, או לפחות תחילתה המאוד ארוכה ומאוד מתפתלת, היא החומר שממנו עושים סרטים מופלאים באמת.


 


 


(חייב לזוז, סרטם של אבידע לבני, גידי אביבי, יעל בירון ודרור נחום, מוקרן בסינמטק לכל אורך ינואר)

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “אהוד ויוסי (שיר געגועים), או: חייב לזוז 2

  1. תודה.
    לא סביר שייצא לי להגיע לסינמטק, אבל אני מקווה שאכן יוקרן גם בטלוויזיה מתישהו.
    את "מאמי" דווקא יצא לי לראות על הבמה אבל לבנאי הגעתי באמת רק עם"קרוב" ופחות או יותר נטשתי אותו אחרי "השלישי".
    אחרי שהביצוע של מרינה מקסימיליאן בלומין חרב את בלוז כנעני הרגשתי צורך למחוק אותו ומיהרתי לקנות את "ממשיך לנסוע". כשהקול של בנאי בקע מהמערכת אחרי שנים הבנתי שהתגעגעתי אליו מאוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s