טיול מאורגן-היטב במורד סמטת הזיכרונות

[כשפתחתי את הבלוג השני שלי, "המקצועי", הצהרתי שעשיתי זאת כדי לא לערב שמחה בששון, עבודה וחיים אישיים. עם זאת, אני מוצא את עצמי כותב שם יופי של פוסטים (אם אני יכול להעיד על זה בעצמי…), פילוסופיים ולא יותר מדי טכניים, ומאוד רוצה לשתף גם את הקוראים כאן. לפיכך הנני חורג מהכלל שקבעתי אני עצמי, ומתחיל פה מסורת של פרסום פוסטים משם, תחת הכותרת בלוגיקיה (Blog-geek-ia), אחרי ואפילו לפני שיתפרסמו שם, כולל תרגום לעברית. מקווה שימצאו חן בעיניכם…]



קשה לי, לכולם אני מניח, לזכור איך נראו חיי לפני האינטרנט. אם הייתם מבקשים ממני להגדיר מה בדיוק שונה, טוב יותר, בחיים היום לעומת החיים שלפני האינטרנט, הייתי אומר שזה המרחק בינינו לבין המידע שאנחנו מחפשים שהפך קצר יותר, הן במובן של זמן והן במובן של מאמץ.


אם אתה שומע לפתע שיר ברדיו – "Still Loving You", נניח, אותה בלדת-רוק על-זמנית אהובה שכולנו גדלנו עליה – ולא זוכר מי שר אותו, חיפוש מהיר בגוגל יביא לך תשובה (הסקורפיונס) תוך שניות. רוצה לדעת מתי הוא יצא?   בוויקיפדיה יש את המידע הזה. רוצה לראות את הוידאו?  יש את YouTube. רוצים להוריד את השיר (חוקית, כמובן)?  יש אותו ב-iTunes. זה מה שכל-כך נפלא באינטרנט – הכל נמצא בכפות ידיך (או, יותר מדויק, בקצות אצבעותיך).




עטיפת הסינגל "Still Loving You".


אבל מה אם היית מנסה לזכור את השם של הילדה שאיתה רקדת סלואו לצלילי "Still Loving You" אז ב-1984, האם האינטרנט יכול לעזור לך עם זה?   לצערי, התשובה היא לא. אנחנו קרובים היום יותר מאי-פעם למידע, אבל זה נכון רק לגבי מידע שנמצא שם בחוץ. המידע שאנחנו שומרים, ששמור בצורה קסומה בכונן הקשיח המופלא שאנחנו מכנים "מוח", איננו זמין יותר ממה שהיה לפני מאה שנה.


אתם אולי חושבים שאני צוחק או שאני יומרני, אבל אני רציני לגמרי בעניין הזה. כבר למדנו כמה חשוב זה לגבות את רכושינו היקרים ביותר – תמונות, סרטים, מסמכים. אנחנו משתמשים בשירותים מאורחים (hosted services), שירותי רשת, כדי לעשות זאת (או רוכשים כוננים קשיחים חיצוניים) – אני מעלה את כל התמונות שלי ל-flickr, סרטים גם. סרטים גדולים יותר אני מעלה ל-YouTube, מסמכים ל-divShare. ואני משתמש בשירותים האלה לא רק כגיבוי, אלא גם כי קל להשתמש בהם, הם קלים לאחזור, והם מאפשרים לי גישה קלה ואפשרות שיתוף נוחה ל…חיים שלי. למען האמת, אני מוצא את עצמי מחפש מסמכים ברשת ולא בכוננים המקומיים שלי, כי שם הכל מאורגן הרבה יותר טוב.


אם אנחנו מאחסנים מדיה ומסמכים, למה איננו יכולים לעשות אותו הדבר למחשבות, רעיונות, חוויות, זכרונות?  הפעם הראשונה שבה שמעת את "Still Loving You", המקום שבו רקדת סלואו לצליליו בפעם הראשונה, הנערה היפה ביותר שהשמעת לה את השיר הזה. אם רק היית רושם את כל הזכרונות האלה, מצלם, מנציח בוידאו, יכולת מאוחר יותר לחפש ולמצוא את הזכרונות האלה, ולהנות מהם כמעט כמו שנהנית מהם כשהם קרו.


זה אולי נשמע כמו עוד סוג של יומן או בלוג, אבל הטכנולוגיה היום מאפשרת לנו להנציח את המאורעות שקורים לנו בצורה הרבה יותר חיה, עם קול ותמונה, סרטים ומסמכים. כל דבר שיעזור לנו להנציח את החיים שלנו בזמן-אמת ולשמור אותם לנצח.




זכרונות ילדות (
CC).


והשמיים הם הגבול – אתה יכול להצמיד זיכרון למפה, להוסיף לינקים כדי לחבר זכרונות קשורים זה לזה, אפילו אנשים שקשורים זה לזה בזיכרון. אתה יכול להשלים חלקים חסרים מתוך הזכרונות שלך בהתבסס על זכרונות של אחרים מאותו האירוע, או להשתמש בזווית של אנשים אחרים כדי להשלים את שלך. אם נלך עד הסוף עם העניין החברתי של הסיפור הזה, אתה יכול להשתמש בזכרונות כבסיס ליצירת קשרים, קשרים המבוססים על חוויות דומות (הייתם שמחים למצוא אנשים נוספים שאוהבים את "Still Loving You" כמוכם, נכון?)


בשורה התחתונה – אם אנחנו יכולים לבנות את "המכונה הבלתי-אפשרית", אותו מכשיר הקלטה דיגיטלי אישי (PVR) עליו מדבר טים לוסמור, המקליט כל תוכנית טלוויזיה עלי-אדמות ומאפשר לצפות אותה בכל זמן, למה לא לבנות את "המכונה העוד יותר בלתי-אפשרית", מכשיר הקלטה דיגיטלי אישי באמת, שמתעד כל מה שקורה בחיים שלנו. אנשים כבר עושים את זה בבלוגים, בלייב בלוגינג, ב-YouTube, באתרי מצלמות. חברו את הכל ביחד, תערבבו עם עדויות, תמונות, סרטים, ותקבלו ייצוג מרשים של החיים, הנצחה של כל זכרון, משהו נאצל ששווה לשאוף אליו.



“Remember Me” של Blueboy, הפסקול הרשמי של AllIRemember.


אני מתחבט בעניין הזה כבר המון זמן. לאחרונה נתקלתי ב- AllIRemember, אתר ישראלי שמנסה לעשות משהו שלא רחוק מהחזון אותו אני מתאר לעיל. האתר, שפותח כסוג של דמו עבור GeekCon 2008, מפגש של "מתכנתים, אמנים, מוסיקאים, שחקני מחשב והוגים חנונים" שמטרתו "ליצור מסה קריטית של אנשים מוכשרים, יצירתיים, מוכווני טכנולוגיה, כדי לחבור, לחשוב ליצור וליישם רעיונות", מציע פלטפורמה לתעד ולגבות דברים שאולי נשכח מאוחר יותר, דברים שאנחנו רוצים לזכור.


בסרט הנפלא על זיכרון ונפש האדם, "שמש נצחית בראש צלול" של מישל גונדרי וצ'רלי קאופמן, אחת הדמויות מצטטת את ניטשה שאמר כי "מבורכים הם השוכחים". זה נכון שחלק מהדברים עדיף שיישכחו. יש שאומרים כי זכרונות הם בדרך-כלל גרסה "מתוקנת" של מה שקרה באמת (בדרך-כלל "מתוקנת" לטובה). ועדיין אני מאמין שזכרונות הם כלי מצויין שאנחנו יכולים לתעל לטובתנו. למען האמת, בדיוק כמו האינטרנט, גם אם חלקים מסוימים בעייתיים, פסולים אפילו, מסוכנים, יש כל-כך הרבה טוב בזיכרונות שלנו, שלנו באופן אישי ושל אחרים בכלל, שמפליא שלא הגענו לזה קודם.




תיעוד (
CC).


אני מתעד חובב מאז שאני זוכר את עצמי, בעיקר בכתיבה ובצילום. מאז שבני נולד, לקחתי את הדברים ביתר רצינות, ואני מתעד את המאורעות היומיומיים בתמונות ובוידאו. ההתקדמות של המצלמות, העלייה בזמינות, השיפור בטכנולוגיות האחסון – כל אלה הופכים את כולנו למתעדים במשרה חלקית.


כשאתה נובר באוסף האירועים המתועדים אתה מבין את הערך של שימור ההווה לטובת העתיד. כולנו מבינים את זה כשמדובר בארכיונים דיגיטליים שמנציחים אירועים ששינו את העולם, כמו זה של סטיבן שפילברג המנציח את השואה על-ידי תיעוד סיפורי הניצולים. אבל אותו הדבר יכול להיעשות ברמה האישית באותה אפקטיביות, ועל-ידי איסוף כל הזכרונות האישיים ברמה גלובלית ליצור "אינטרנט של זכרונות", הניתן לחיפוש על-ידי "גוגל של זכרונות". אני חייב להודות שאישית אני ממש מחכה לזה.


אז בפעם הבאה שאתם שואלים את עצמכם איפה הייתם כששמעתם את "Still Loving You" בפעם הראשונה, מי בדיוק נתן לכם את האלבום, או כל טיול אחר שאתם רוצה לעשות במורד סמטת הזכרונות, חשבו כמה נפלא זה היה אם הטיול הזה היא טיול מאורגן, מאורגן היטב אפילו. אנחנו לא כל-כך רחוקים מלהפוך את זה למציאות.

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “טיול מאורגן-היטב במורד סמטת הזיכרונות

  1. נראה לי שכבר היום קיימת טכנולוגיה מתקדמת מספיק כך שמי שמעוניין בכך יכול לתעד כל בדל מחשבה שלו.
    מכיוון שבמשך עשרות שנים אני לא עשיתי את זה, קשה לי לחשוב על התועלת שבכך. אבל אני מניח שמישהו שהיום הוא בן עשר-עשרים ויש לו כבר איזה חמשב בלוגים, וכו’, לא רק שמפיק מכך תועלת שאני לא מפיק, אלא שיש לו כלים לומר האם יש כאן מהפכה – האם הוא עושה משהו או מפיק תועלת כלשהי שאני כלל לא מסוגל לתפוס.

  2. זה נחמד לאחסן את הזכרונות שלנו מחד וכפי שצויין לפעמים זה חשוב, בעיקר עבור הדורות הבאים. מאידך אני גם בעד שמירה על פרופורציות. הרי בסופו של דבר מדובר במשהו שבאופן טבעי הוא חמקמק וסלקטיבי. אולי הוא נועד להיות שכזה. ואולי אנחנו צריכים להיזהר ששמירה על זכרונות לא תבוא על חשבון ייצור זכרונות חדשים…

  3. אולי עדיף להשאיר את זה ככה, שרק דברים טכניים אפשר להנציח. להנציח כל רגע טוב בהווה זה מתכון מצוין לדכאונות בעתיד.זה לא הגיוני לשקוע בעבר, אולי בגלל זה הוא אף פעם לא היה כל כך נגיש.

  4. אני חושב שבסך הכל היום אפשר להנציח הכל, ויש לנו בעיה רק עם דברים שקרו לפני עידן האינטרנט. הרי מחשבות וחוויות הרבה מאיתנו מנציחים דרך בלוג או משהו בסגנון, תמונות בפליקר, סרטונים ביוטיוב, וקשרים חברתיים בפייסבוק.בעוד 10 שנים, אני עדיין אוכל להתבונן בתמונות בפליקר, להצליב את זה עם פוסטים שכתבתי באותה התקופה, ובמקביל לחטט בפרופיל הפייסבוק של אותם האנשים שכתבתי עליהם בעבר. 

  5. ok5 הגיב:

    בסוף יצא שמרוב שנהייה עסוקים להנציח את הרגע כדי שיהייה מה לזכור, נשכח לגמרי לחיות את הרגע עצמו, כמו שהוא, נטורל…

  6. INF הגיב:

    הזיכרון הוא חיוני, בלי שום זיכרון לא היינו בעלי יכולת למידה והיינו במקרה הטוב אמבות. למרות שגם להן זיכרון גנטי.
     
    בכל אופן, אני אובססיבית מאוד לגבי תיעוד ושמירה. אני שומרת מכתבים מטופשים ומחברות עתיקות יומין. אני כותבת בעט, כי עיפרון דוהה בקלות.
     
    אבל בעיקר אני, אימורטאליסטית טראנסהומניסטית. אני חושבת שכל הזיכרונות מיותרים וכל החוויות- אם בסוף מתים- כי אז אתה כבר לא קיים, וכלום לא נזכר. כל הזכרונות הכי יפים, הנשיקה הראשונה, התיאוריות הכי מקוריות וצורת המחשבה הייחודית, החכמה, כל הנסיון והידע שנצבר- הולכים קפיש. ומכיוון שאין 2 אנשים עם אותו זיכרון אחד לאחד- אין שום דרך להחזיר את אותם מוחות שלא מתפקדים. אז חוץ מלמנוע הזדקנות ולהתחיל לעבוד על איבוד אברים ותחזוקת באופן מלאכותי טכנולוגי, בפרט, המוח. – יהיה נחמד אם נוכל להעביר את הרגשות, צורת המחשבה, והכל לאיזה כלי, כמו מחשב שניתן יהיה להעביר לאנשים. במקום לשבור את הראש איך להסביר, פשוט לומר, הנה תבין בעצמן ולחבר את האלקטרודות מהמחשב לראש… לשמור את כל זה, גיבוי מוח… זה אחד החלומות שלי.
     
    פוסט חביב.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s