הטיפש זה אנחנו או החכם (בלילה) זה אנחנו?! – קצת פילוסופיה של מתלבטים

יהונתן כתב יופי של פוסט בנוגע להתלבטות בכל הנוגע להצבעה לציפי לבני והקשר של כל זה לשיווי משקל נאש. אינני רוצה להרוס לכם את העונג בלקרוא את הפוסט, ולכן רק אצטט את ההנחה שבבסיס הדיון של יהונתן: "כל אחד מהמצביעים [שנטייתם הפוליטית מרכז ושמאלה מכך ~ ש.נ.] יודע שהקול שלו לא יגרום לכך שנתניהו לא יהיה בשלטון, אלא רק אם כלל האזרחים יתאגדו ויחלקו מידע, הם יוכלו לגרום לכך שנתניהו לא ייבחר אלא ציפי לבני, שהיא לא מועמדת מושלמת על דעת כולם אבל עדיפה על נתניהו".


בקיצור, קלינגר מדבר על דילמת האסיר, והוא מסביר בבהירות את הבעיה ואיך כל זה קשור לנאש. אני, לעומת זאת, רוצה לדבר על הביצה והתרנגולת, או הסקרים והנסקרים, או שמא נאמר הסקרים והנשכרים.


שימו לב מה היה לנו במערכת הבחירות הזו – תחילה היה ברור לכולם שביבי מנצח. זה הכניס את המערכת הפוליטית לאדישות, וגם את הבוחרים. היה נראה כאילו זה לא משנה מה תצביע, ביבי בדרך לכסא ראש הממשלה.


לפני כמה ימים פתאום כל כלי התקשורת אימצו את עניין "לבני מצמצת את הפער מנתניהו". לפתע המתלבטים, ואני מכיר אישית כמה מהם, עושים חושבים ומבינים שייתכן שאם לא יצביעו ללבני, הם נותנים את המפתחות ללשכה לביבי. פתאום החבורה המטופשת הקרויה "קדימה" נראית להם נופת צופים, כשהאלטרנטיבה זה ביבי ואיווט האיום. פתאום ציפי היא התקווה הלבנה הגדולה, belivni ממש.


אבל נניח שאלה אכן יחליטו בינם לבין עצמם לבחור לבני, ובסקר שיתפרסם היום או מחר יתברר שקדימה מובילה. מה יעשו אז?   האם ייתכן שפתאום הם יחליטו שמלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים ושכעת הם יכולים להשקיע את הקולות שלהם אצל אחרים, הזקוקים להם יותר?    האם יכול להיות שבגלל העלייה המטאורית בימים האחרונים לבני תשקע בקלפי ברגע האמת?!


בקיצור, ביצה ותרנגולת. הסקרים מנבאים לכאורה מה הציבור יעשה, אבל בפועל הם משפיעים במידה רבה על המתלבטים, ולא רק עליהם. יואב בנימיני, שהיה אחד המרצים האהובים עליי בחוג לסטטיסטיקה באוניברסיטת תל-אביב, כתב בסוף השבוע ב"הארץ" על ההשפעה של הסקרים על הבוחרים ועל חשיבות הגבלת פרסום הסקרים סמוך לבחירות.


יוסי לוי, שאני אוהב לקרוא, הביא לפני כשנתיים מדבריו של פרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל לכלכלה, על השפעת סקרי דעת הקהל על הקהל. אומן מציע להגביל מאוד את פרסום תוצאות סקרי דעת קהל, לחייב סוקרים ומכוני דעת קהל ברישוי ולא להסתמך על סקרים בקבלת החלטות. "הטיפש", אמר פרופ' אומן, "זה אנחנו".


ואולי הבעיה היא בדיוק ההפך – שאנחנו (לפחות בעיני עצמנו) חכמים, חכמים בלילה. מנסים לנחש מה יעשו חברינו, הסובבים אותנו ושאר עמך ישראל, ואז מנסים להגיב בהתאם. דילמת האסיר, שיווי משקל נאש, ביצה ותרנגולת. בסופו של דבר אולי הדבר הכי טוב לכולנו הוא פשוט להצביע בהתאם למצפון שלנו, ולקוות לטוב.


אני, אם שאלתם את עצמכם, כבר החלטתי. פרטים מחר.

על גביע אמריקה, אוסטרליה 2 וההי-טק הישראלי

השנה היא 1983. האירוע "גביע אמריקה", תחרות השיט היוקרתית ביותר בעולם, אירוע הספורט הבינלאומי הוותיק ביותר (מקדים את המשחקים האולימפיים ב-45 שנה). בגמר התחרות מתמודדת "ליברטי" ממועדון היאכטות של ניו-יורק, שהחזיק בשיא הזכיות הארוך ביותר בתולדות היסטוריית הספורט (131 שנים של זכיות רצופות בגביע אמריקה), ו"אוסטרליה 2".


"גביע אמריקה" מורכב משבעה שיוטים. בתום שלושה שיוטים התוצאה היתה 3:0 לטובת "ליברטי", ונראה היה שהגביע בדרך לניו-יורק בפעם המי-יודע-כמה. כאילו כדי לסבך את העניינים, בתחילת השיוט הרביעי חצתה "אוסטרליה 2" את הקו לפני הזמן ונענשה בעיכוב של 45 שניות בזינוק.


"גביע אמריקה", כרוב תחרויות השיט, מורכב בעיקר מהתמודדות של צוות היאכטה עם הרוח. צוות הסירה צריך לפעול בהתאם לרוח ובהתאם לכיוון מצוף הסיום, ומכיוון שהרוח משנה את כיוונה פעמים רבות במהלך התחרות מדובר בקרב איתנים כנגד איתני הטבע וכנגד צוות הסירה השניה.


במצב הבלתי-אפשרי שבו היה ג'ון ברטרנד, הסקיפר של "אוסטרליה 2", הוא החליט להמר כנגד כל הסיכויים – במקום לבצע את המהלכים המתבקשים מהרוח והמסלול, הוא החליט להסתפק בכלל פשוט יותר: לעשות בדיוק מה שעושה הסירה שלפניו, רק הפוך. ההגיון לכאורה ברור – אם יעשה את הדבר ההגיוני, מה שיעשה גם הסקיפר של ה"ליברטי", הסיכוי שלו לסגור את הפער בן 45 השניות הוא אפסי. לעומת זאת, אם הסקיפר של "ליברטי" יטעה, אם הרוח תשנה את כיוונה, אם יקרה משהו בלתי צפוי, ה"אוסטרליה 2" תוכל לנצל את זה לטובתה.


בסופו של דבר, רצה נפטון וברטרנד ו"אוסטרליה 2" ניצחו את השיוט הרביעי, ואחריו ניצחו את שלושת השיוטים הבאים. ב-26 בספטמבר 1983, כנגד כל הסיכויים, גביע אמריקה הלך למועדון היאכטות המלכותי של פרת', במה שנחשב בעיני רבים כגדול אירועי הספורט של כל הזמנים.
סיום השיוט השביעי, גביע אמריקה, 1983.


את סיפור "אוסטרליה 2" ו"גביע אמריקה" שמעתי בשבוע שעבר ביום עיון בטכניון. המרצה, פרופ' אורי וייסר, הביא את הסיפור הזה בפתח הרצאתו כדי לשכנע את הנוכחים שלפעמים רק על-ידי חשיבה אחרת, מנוגדת ל"נורמה", אפשר להגיע לתוצאות, לשבור את הסטטוס-קוו.


הוא דיבר ספציפית על הנושא שנידון בכנס, אני חשבתי על העניין בהקשר רחב הרבה יותר. בכל מה שקשור לפיתוח טכנולוגיה, שלא לדבר על מוצרים, חברות ישראליות נמצאות במקום של "אוסטרליה 2". הן נאלצות להתמודד עם המרחק הגיאוגרפי, מחסומי השפה, הבדלים תרבותיים, היתרון לגודל של המתחרים, היעדר מימון ועוד ועוד. הדרך היחידה של חברות ישראליות להתמודד עם ה"ליברטי" של עולם ההי-טק היא כמו שג'ון ברטרנד עשה – על-ידי חשיבה "אחרת", "הימור" על כיוונים אחרים, בתקווה שזו תוכיח את עצמה ותאפשר להן את היתרון בתחרות, את הנצחון בקרב הנוכחי, אולי אפילו ניצחון בתחרות כולה (לפחות לשנה זו).


מבט בחברות סטארט-אפ ישראליות שעשו את זה מגלה שכך בדיוק הן הגיעו לאן שהגיעו – לא על-ידי אסטרגיית "אני גם", לא על-ידי שיווק חכם או דמואים מרגשים, אלא על-ידי "המצאת הגלגל מחדש", חדשנות שמערערת לגמרי את הבסיס שעליו יושב השוק, טכנולוגיה "פורעת סדר" (disruptive). חברות גדולות, מבוססות, אמריקאיות או אירופאיות, יכולות "לשבת על הגדר" ולאמץ בשמחה את הטכנולוגיות המצליחות שמוכיחות את עצמן, אם על-ידי רכישה ואם על-ידי חיקוי, אבל אנחנו נאלצים "לנסות יותר", כמאמר חברת השכרת הרכב שמספקת לי את רכב הליסינג, כי מספר 2 חייב תמיד לעבוד קשה יותר.


זה נשמע קשה, וזו המציאות של רוב חברות ההי-טק הישראליות, אבל האמביציה והמוטיבציה, שהעניין הזה מחדיר בך, פועלות פעמים רבות כדי להוציא מתוך תעשיית ההי-טק הישראלי טכנולוגיות חדשניות ומוצרים מהפכניים שכובשים את העולם בסופו של דבר.


 


מועדון היאכטות המלכותי של פרת' אירח את "גביע אמריקה" הבא, בשנת 1987. בתחרות הובסה הנבחרת האוסטרלית על-ידי האמריקאים 4:0. מאז האוסטרלים לא ניצחו בגביע אמריקה. את העובדה הזו לא סיפר פרופ' וייסר. חשבתי שמעניין להביא אותה כאן בשביל הפרופורציה.


כי הקרב של מספר 2 מול מספר 1, של דוד מול גולית, של הגמדים מול גוליבר, הוא לא קרב יחיד, הוא מלחמת התשה ארוכה ומייגעת. מי שנרדם בשמירה, חוטף. מי שמפסיק לחדש, מובס. כדי לשרוד, תעשיית ההי-טק הישראלית חייבת להמשיך ולהמציא את עצמה מחדש, להמציא מתוכה עוד ועוד פטנטים, טכנולוגיות ומוצרים. זה הכוח שלנו, וזה מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לשרוד, כדי להצליח.


במיוחד בתקופה הזו, כשרבים ממהרים להספיד, שלא לומר לרקוד על הקבר, של התעשייה המדהימה הזו, שאחראית במידה רבה על השגשוג והפריחה של המדינה בשנים האחרונות, כדאי להזכיר לכולם את מה שקרה בגביע אמריקה לפני 1983, באותה השנה ומה שקרה ארבע שנים מאוחר יותר. ולזכור את מה שאמר מזמן טל ברודי, אחרי שזכה במשחק חשוב בגביע אחר: "אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט, בהכל".




גביע אמריקה

אתאיזם… מסתבר שזו המסקנה ההגיונית ביותר בעולם!

בבריטניה, ובקרוב גם בשאר אירופה ובארצות-הברית, עלה על גבי אוטובוסים ציבוריים הקמפיין "מסתבר שאין אלוהים", משחק משעשע על הקמפיין המציק-למדי של קרלסברג. תחת הכותרת הראשית הפרובוקטיבית מופיעה העצה הידידותית "עכשיו תפסיקו לדאוג ותיהנו מהחיים".



את הקמפיין מוביל ריצ'רד דוקינס, אתאיסט ידוע, שאומר – לפחות בכל הקשור לשימוש ב"מסתבר" – "אני לא חושב שאתיאזם מוחלט הוא עמדה רציונלית לחלוטין. כל מי שאומר שבטוח שאין אלוהים – אתה לא יכול לומר זאת יותר משאתה יכול לומר שבטוח אין חדי קרן, שאין דרקונים, שאין פיות…  באותה מידה שאני א-פיותי, א-חד-קרני, כך גם אני אתאיסט".


לפחות בינתיים השימוש ב"מסתבר" הוכיח את עצמו – בבריטניה נפסק כי הקמפיין לא הפר את חוקי הפרסום, וכי הוא "ביטוי לדעת המפרסם ולא קביעה אובייקטיבית".


ואצלנו בינתיים הממסד הדתי מתעסק ברצינות יתר עם הסיפור המטופש ביותר שנשמע במקומותינו בשנים האחרונות, על רחל אמנו (!) ששמרה על כוחות צה"ל ממטענים, מבנים ממולכדים ומארבי מחבלים במבצע "עופרת יצוקה", כאילו היתה איזה כלבלב ביחידת "עוקץ". הרב מרדכי אליהו, "מגדולי המקובלים", טוען בתגובה שהוא הוא ביקש מרחל אמנו להתפלל למען הלוחמים.


אגב, כרגיל, הדתיים שלנו לא המציאו את הפטנט הזה. זה קורה בכל תרבות (או שמא יש לומר חוסר תרבות) דתית פנאטית משיחית. במהלך מלחמת איראן-עיראק, היו כמה מקרים ש"תועדו" ובהם, כשמוראל הלוחמים האיראנים היה ירוד, הופיע המהדי, שנחשב בעיני המוסלמים לגואל העולם (בדומה למשיח ביהדות), וקרא להם "להתנפל על הכופרים" ו"לנקום את מותו של האימאם חוסיין".


אין ספק – ההוכחה הטובה ביותר לאי-קיומו של אלוהים היא המאמינים בקיומו. יום אחד הוא עוד יצטרך להתנצל על כל האי-נוחות הזו.