חלפנו על פני המדרגה
דיברנו על מתי ואיפה
ולמרות שלא הייתי נמצא
הוא אמר שאני חבר שלו
וזה בא די במפתיע
דיברתי לתוך עיניו
חשבתי שמתת לבד
מזמן, מזמן
הו לא, לא אני
מעולם לא איבדתי שליטה
אתה ניצב פנים אל פנים
מול האיש שמכר את העולם
צחקתי ולחצתי את ידו
ועשיתי את דרכי בחזרה לביתי
חיפשתי אחר צורה וארץ
במשך שנים על גבי שנים נדדתי
נעצתי מבט חסר נעיצה
בכל המיליונים כאן
וודאי מתנו לבד
מזמן, מזמן
מי יודע? לא אני
מעולם לא איבדנו שליטה
אתה פנים אל פנים
מול האיש שמכר את העולם
(האיש שמכר את העולם, מלים: דיויד בואי)
בנובמבר 1993 צילמה נירוונה הופעה חיה מיוחדת, אקוסטית, במסגרת הסדרה MTV Unplugged. במסגרת ההופעה בחרו חברי נירוונה מספר שירים, בגלל אהבתם לאמנים שכתבו אותם ובגלל המסר מאחורי השירים האלו. רבים מאמינים היום שההופעה אז היתה, במודע, הופעת הפרידה של נירוונה, אולי מופע הפרידה של קורט קוביין גם כן.
"האיש שמכר את העולם" מספר על אדם שאיננו מכיר עוד את עצמו, שמתייסר בנוגע לעצמו ולמהותו. המלים שואלות משיר מאת יו מירנס בשם "The Psychoed" שמילותיו אומרות: "בעודי חולף על פני המדרגה / פגשתי אדם שלא היה שם / הוא לא היה שם שוב גם היום / הלוואי שהאיש הזה יילך כבר".
פחות מחצי שנה אחר-כך, ב-5 באפריל 1994, היום לפני 15 שנה, קורט קוביין ירה לעצמו בראש. זה לא היה הנסיון הראשון שלו. חשמלאי שביקר בבית כדי להתקין מערכת אבטחה מצא אותו אחרי שלושה ימים, לידו היה פתק רשום בדיו אדומה שיודע לאשתו קורטני לאב וילדתו הפעוטה פרנסס בין.
את המכתב סיים קורט במלים "אין לי תשוקה יותר, ולכן זכרו – זה יותר טוב להישרף מאשר להתפייד. שלום, אהבה, אמפתיה". המשפט האחרון של המכתב לקוח כמובן משירו של ניל יאנג "My My, Hey Hey". השימוש שעשה קוביין במלים האלה השפיע מאוד על יאנג, שהקדיש חלק מאלבומו "Sleeps With Angels" לזכרו של קורט.
קורט קוביין היה הגיבור של כולנו. אני עדיין זוכר את היום שבו הקשבתי לראשונה לקלטת של Nevermind. זו היתה תחנת תרבות חשובה בחיים שלי. בכתבה שכתבתי עליהם כשיצא האלבום, בגיל 18, ב"מעריב לנוער", כתבתי "למי שאוהב רוק אמיתי, למי ששכח מזה, ולמי שאיבד תקווה שיש דבר כזה – כדאי לשמוע אותם, ומהר. אולי בעצם כל מה שהיינו זקוקים לו זה רק איזו שהיא 'נירוונה'".
קוביין דיבר על אהבה ושנאה, והיה מושא להערצה בגלל שהיא אמיתי, כן, ולא הסתיר מעולם את הפחדים שלו, את הסתירות, את הבעיות. "אני שונא את עצמי ורוצה למות", הוא הצהיר קבל עם ועדה, והפציץ את המאזינים שלו בדיסטורשן ובמלים מושחזות, בהמנונים עם מעט אקורדים והמון כוח, שנשמעו בהופעה האוקסטית מיוחדים ומרתקים כמעט כמו שנשמעו בשמיעה הראשונה.
לפני חמש שנים כתב דויד פרץ רשימה בשם "הפיתוי האחרון של קורט קוביין". "לרגעים אחדים, בין 91 ל-94", הוא כתב שם, "היה נדמה שהעולם הפך בזכות המוזיקה ששלטה בו למקום טוב יותר. היתה תחושה שהצלחנו, ונצחנו. תת-תרבות שלמה שהתבססה על היותה אחרת ושונה. תרבות שהציעה אלטרנטיבה – לפחות בשם – לכל מה שהמוני, סתמי, טפשי ומקובל, הגיעה לשיאה".
"קוביין היה אחרון גיבורי הרוק", כתב דויד, "אחריו נעלמה לה מידת התמימות שאפשרה לנו להאמין שהמהפכה תגיע מלווה בגיטרה-בס-תופים". אני זוכר את הרגע הזה, שבו נגמרה התמימות, וההמונים, עם חולצות הפלנל והטי שרטס הלבנות זעקו "הוא מת, הוא מת, הוא מת" יחד עם קורט ששר "Smells Like Teen Spirit".
קורט מת, אבל המוסיקה שלו תחיה לנצח. האיש ששינה את העולם, ולו לרגע, ולא מכר את עצמו מעולם. זה רק העולם שהשתנה, שמכר את עצמו לדעת, בחמש עשרה השנה שחלפו מאז.
שגיא נאור 
הו אלוהים אני מתה על קורט קוביין.
וואו, פוסט שגרם לי באמת לאיזה צביטה קטנה בלב…
קורט קוביין היה גאון אמיתי, אבידה ענקית ואי אפדר בכלל לדמיין מה היה יוצר לו היה חי ועושה עוד עשרה אלבומים.
אבל,…
היום כשאני מביט עליו בפרספקטיבה של אדם מבוגר (מבוגר "יותר" הוא בערך בן גילי) כלל לא ברור על מה הוא מחה, מה בעולם הפריע לו ומה מכל זה המאיס עליו את החיים.
מה שלא תאמר על אנשים מתים, שבחרו את מותם, המילה האחרונה תמיד תהיה שלהם.
וזה מכאיב.
איזה געגוע
כלום לא אותו דבר
מאז שהלכת… הכל השתנה כאן
שמו קרט. לא קורט.
אתם יודעים,קורט תיעב את אמטיוי-למרות שהיא הביאה לו את ההצלחה.בעצם הוא שנא את התהילה ואת המרכז שהוא היה בה.הוא כנראה לא הרגיש שזה באמת מגיע לו.באיזשהי צורה אני מזדהה איתו.אבל,מה שאני מנסה לומר זה,שהבנאדם לא רצה שנעריץ אותו כ &<a href=mailto:quot;המלך@!" Target=_BLANK quot;המלך@!"class=msg>quot;המלך@!"</a>; ויאדה יאדה,כאילו אני לאדעת איך להסביר אתזה.אבל ת’אמת,עם כל הכתבות שכותבות עליו,"האחרון הגאון של הרוק".קורט לא רצה שתעריצו אותו ותגידו שהוא "אגדה" אחרי מותו.אני בטוחה,אני חושבת שהוא פשוט רצה שתקשיבו למוזיקה,למילים ולמלודיה עצמה.תקשיבו לזה באותו הזמן,המילים והמנגינה עצמה יחד זה מה שמיוחד בעצם.זאת אומנות.
הוא באמת אגדה,שלא תבינו אותי לא נכון,אבל..מעניין לדעת אם הוא היה חיי..היו כותבים עליו שהוא מוסיקאי מוכשר ..והיו כותבים הוא אגדה..אני מפקפקת בזה.
אבל מה שחשוב כאן זה המוזיקה ,לא?
רק חבל שהבנאדם עזב מהר מידי..אילו היה חיי עוד קצת שנים..היינו לפחות טועמים עוד כמה משירים חדשים שהוא היה שופך אותם אל העולם.מי יודע?
לפי דעתי,אני חושבת שהבנאדם חיי עדיין..לא כאן..אב
אגב,השירים שלו מיוחדים מאד.כלומר,לאדעת איך להסביר את זה.שירים עצובים,מלוכלים,מוסתרים היטב,אך יש בהם מן ניצוץ של קבלה של מה שיש ואין מה לעשות,ציניות.והפכפכיות בין הבתים.
come as you are,pennyroyal tea,where did you sleep last night,something in the way השירים האהובים עלי ביותר. כל אחד מהשירים האלו,יש בהם משו מיוחד,אני לאדעת מזה.אולי המילים.אולי המלודיה המוזרה והמיוחדת הזאת,אני לאדעת.פשוט מיוחד.
אם הייתי מכירה את הלהקה הזאת עוד לפני שהוא התאבד,אני בטוחה שהייתי מעריצה אותם יותר מימה שעכשיו,כי אנשים נוטים להתייחס לנירוונה בגלל ההתאבדות ולכן הסתקרנו וואלה רצו לשמוע אותם..לפי דעתי זה למה יש יותר מעריצים שלהם כיום..מה שאני חושבת בכל מקרה.
חפרתי אנידעת..פשוט ספציפית היום,קלטתי שזה אפריל,החודש בו קורט התאבד לפני 15 שנה.ודפדפתי עליו קצת בנט.אז יצא לי לבקר פה.אז כן,נגע לליבי הבנאדם.
צ’או אנד הב בד אס דייי.
And remmember its better to hated for what you are than to be loved for what you are not!
כלכך נכון המשפט הזה.
גם יותר אוהבת את הקוואר של קורטי.
אבל כשאתה רוצה לייצג אותו לא עדיף שתיקח שיר שלו?