"אחרי עשרים שנה
שוב אינני ילד
תמו נעוריי
שיבה זרקה במלך…"
שפר עליי מזלי, וסבא שלי ז"ל היה האדם היחיד בחיי שנפטר בטרם עת בתקופת בגרותי, מוות שיכולתי להבין, לעכל, לזכור.
והנה כבר עשרים שנה.
הייתי רוצה לכתוב ששום דבר לא השתנה, שאני זוכר הכל כאילו זה היה אתמול, שהכאב לא התעמעם, שהזכרונות נשארו טריים כאילו לא חלף הזמן, אבל זה לא כך.
הזמן מרפא הכל, מקהה את התחושות, מערפל את הזכרונות, פיסות חיים הופכות לתמונות, מתבלבלות עם סיפורים, התמונות מצהיבות, מה שהיה מפנה את מקומו למה שעכשיו, הולך לו הגדול – מגיע הקטן, ואי אפשר לעצור את הזמן.
"אשיר עד יום מותי
נושאת את תפילתי
המנגינה…"
ומה נשאר, אחרי עשרים שנה? בעיקר התחושה המתוקה-המופלאה הזו, שאוהבים אותך, אהבה ללא תנאים, אהבה טוטאלית, אהבה שרק ילד יכול הרגיש. התחושה הזו עדיין מקננת בי. שפר עליי מזלי שזכיתי להרגיש אותה.
"ושוב עולה השיר
ושוב עד כלות הנפש
פרי געגועי
ימי רימון וגפן
ורוח בי עוד שר
רועד אותו מיתר
עשרים שנה…"
* הציטוטים מתוך "אחרי עשרים שנה" ליענקל'ה רוטבליט.
שגיא נאור 