הבנאליות, והמחיר הזול, של הרוע

מודה אני ומתוודה: פרשת דודו טופז זעזעה אותי.


 


אינני נמנה על מעריציו של הדודו. למען הגילוי הנאות אפילו אומר שאני לא סובל את הבן-אדם (לא שאני מכיר אותו… אני מדבר על דמותו הטלוויזיונית וזו המשתקפת מהראיונות שנתן לאורך השנים).


יתר על כן, אינני נמנה על צופי ערוץ 2, וגם לא יותר מדי בקי בברנז'ה התקשורתית. למען הגילוי הנאות אודה שלא שמעתי על השמות בועז בן ציון, אבי ניר ושירה מרגלית עד הפרשה הנוראית הזו.


 


ובכל-זאת פרשת דודו טופז זעזעה אותי השבוע, עם החשיפה (ועוד לפני כן, עם השמועות) שדודו טופז הוא הוא האיש מאחורי תקיפתם הקשה של שלושת אלה, עוד יותר מאשר כאשר פורסם דבר התקיפה בזמנו.


 


הפרשה הזו זעזעה אותי יותר מכל הטירוף שסביבנו – הממשלה הכושלת, האבטלה הגואה, המצב הבטחוני המאיים להתפוצץ בכל רגע, תרגיל האנא-עורף של אתמול וכו' וכו' – כי היא המחישה לכל מי שזה עוד לא היה ברור לו עד כמה בנאלי הרוע, ועוד יותר מזה עד כמה הוא זול.


 


כי דודו טופז, מ-ש-ו-ג-ע או לא מ-ש-ו-ג-ע, הוא אדם נורמטיבי. לא חבר בארגון פשע, לא גדל בשכונת עוני, יש שיאמרו אפילו "טאלנט", "מגדולי כוכבי הבידור שהיו כאן".


ואותו דודו טופז, בקלות יחסית (שיחה עם השכן?!), הגיע לאותם עבריינים שתמורת סכום כסף לא גדול הסכימו (אולי התנדבו) לפוצץ את הצורה לאנשים. as simple as that.


 


גם אני התעצבנתי על מישהו פה ושם. מעולם לא חשבתי לתקוף אותו פיזית. אבל גם אם הייתי רוצה לעשות זאת, למצוא אנשים שיעשו זאת, לא הייתי יודע איפה להתחיל. אולי בגלל זה הרעיון לא עבר במוחי מעולם. והנה, דודו, לא רק שחשב על העניין אלא גם מצא את המתווך, מצא את העבריינים, שילם את הכסף, קיבל תקיפה מרשימה בחומרתה, ואפילו הלך לצפות בנעשה. אדם נורמטיבי, אמרתי?!


 


ומה שיותר מדהים בכל הסיפור זה שהתגובה ברחוב, הנורמטיבי, אמביוולנטית מאוד. כן, הוא עשה משהו לא טוב. אבל הם התחילו. אתם יודעים, התקשורת הזאתי. היא המליכה אותו למלך והיא זרקה אותו לכלבים. אז די מגיע להם, לא?   וגם הוא לא הרג אף אחד. קצת מכות, מה יש?   אם אפשר לתת לילד מכה קטנה בטוסיק שתחנך אותו, למה לא לפוצץ לאבי ניר ושירה מרגלית את הפנים?!


 


לפני עשר שנים (?) כשאותו דודו טופז תקף את מבקר הטלוויזיה מאיר שניצר כל אותם "מזועזעים" שקמים לגנות את דודו שתקו. אז, כמו היום, העובדה ששניצר הוא "מבקר", שכל תפקידו הרי להגיד מה לא טוב ומה לא עובד, ולהפריע לעם לקבל את הסם שלו מהסוחר המצליח ד', התירה את דמו. אז דודו תקף אותו אישית, ולכן – כנראה – רק שבר את משקפיו. עשר שנים אחרי הוא שכר אנשים שעשו את העבודה טוב ממנו, אבל השורה התחתונה היתה זהה: ביקורת איננה דבר לגיטימי.


 


הקלות הזו, שבה אפשר לממש את הרוע; הבנאליות של הרוע הזה, שמתגלה אצל אדם כמו דודו טופז, שעם כל הטירוף סביבו כל השנים הוא, בסופו של דבר, ילד טוב חיפה; המחיר הזול של חיי אדם; הקרבה הבלתי נתפסת בין העולם העברייני לעולם הנורמטיבי – כל אלה זעזעו אותי. כל אלה מטרידים אותי מאז שדודו טופז הודה ועד עכשיו.


 


אני מקווה מאוד שבית המשפט ימצה עם דודו טופז את הדין. אני מקווה מאוד שהוא ישדר מסר תקיף לגבי חוסר הסובלנות של העולם הנורמטיבי כלפי קודים אתיים עברייניים שנכנסים, אורבים לעולם שלנו.


 


אני מקווה מאוד שזו היתה מעידה חד-פעמית. יש לנו מספיק צרות במדינה הזו גם בלי דודו טופז. 

מודעות פרסומת

33 מחשבות על “הבנאליות, והמחיר הזול, של הרוע

  1. ללא שם הגיב:

    אני מסכימה עם כל מה שכתבת.
    איש כמוהו מגדולי אנשי הבידור בישראל שעושה דברים כאלה,כמו עבריין, זה באמת מזעזע.
    מגיע לו כמה שנים בכלא.

  2. בן דב הגיב:

    הבעיה הנה אווירת אין דין ואין דיין, שהשליטו מערכת אכיפת החוק ומערכת המשפט בארץ. זו מחייבת את האזרח הקטן לחשוב על חלופות למערכות המושחתות והלא-מתפקדות הללו.

    ומעבר לכך, מסכים אתך לחלוטין – זה חלק מובנה של התרבות הישראלית, עוד סיבה לדאגה לגבי עתידה של המדינה ולגבי האפשרות לגדל כאן ילדים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s