עשר שנים בלעדיו. ואנחנו רוכבים שנית


המלך העירום רוכב שנית בלחץ ההמון.


המלך העירום רוכב שנית בלחץ ההמון.


מבליט את הכתף הימנית


מוציא את הלשון.


נפגשנו שוב בקיסריה. עשר שנים מאז הנביא החכם הלך מאיתנו. מאז המלך העירום הולך וצובר כוח, הולך ומשתלט פה על המרחב הציבורי. וההמון לא רואה, ואין אף ילד שיצעק "המלך הוא עירום". אתמול, בקיסריה, בין המון אנשים טובים, הייתה תחושה כזו של להוציא את הלשון. להוציא את הלשון מול ליברמן והשחיתויות שלו, משרד הבריאות והתחזיות השחורות שלו, הפסיכופת שירה למוות בנערים בנחמני ואלו שמצדדים במעשיו, כולם. להוציא את הלשון, להבליט את הכתף הימנית ולשיר קצת מכתביו של הנביא החכם, ר' מאיר אריאל.


כורסה שלי נפתחת לאחור אל מול פני המרקע.


כורסה שלי נפתחת לאחור אל מול פני המרקע.


היה לי יום אפור אם לא שחור


אני מול המרקע.


נותנים ילדה קטנה שקועה בבוץ ואין מה לעשות.


ילדה קטנה שוקעת לי בבוץ ואין מה לעשות.


אני בכורסתי אמשיך לרבוץ


לי אין מה לעשות.


יש לי תחושה שהקהל אתמול בקיסריה חושב שיש מה לעשות. עשר שנים אני והם מגיעים לכאן, פעם בשנה, משמרות או קיסריה, ויש במפגש הזה משהו יפה ובאותה מידה משהו מתריס, משהו נוגה ובאותה מידה משהו חתרני. על הבנה נאספו אתמול אמנים מכל קצות הקשת התרבותית: שינקינאים וחוזרים בתשובה, ימנים ושמאלנים, אשכנזים ומזרחים, מבוגרים וצעירים. מולם, על הכסאות והבטון, קשת מגוונת לא פחות: מעליי עישנו גראס; לידי בחור דתי עם אשתו ההרה; מתחתיי שתי נשים מבוגרות שנראו כמו הקיבוצניקיות המטורללות מ"המרוץ למיליון". וכולם יפים, וכולם מנומסים, וכולם יודעים את המלים. וכולם לא היו נותנים לילדה הקטנה לשקוע בבוץ, או לפחות היו רוצים להאמין ככה.


האלה שיורים שם ברחוב – האם זה אמיתי?


האלה שיורים שם ברחוב – האם זה אמיתי?


האם זה קטע חדשות רטוב –


או סרט איכותי?


מטוס נוסק צולל ומתרסק בשיפולי בטני.


מטוס נוסק צולל ומתרסק בשיפולי בטני.


קריין בניירות קצת מתעסק –


מעל פסגת בטני.


קוטנר אמר אתמול, ספק בבדיחה ספק בהשלמה, שהולך להיות ערב של "ביצועים לשיריו של מאיר כרגיל". נכון, היו ביצועים מעניינים, היה שיר חדש ויפהפה שביצעה מיקי קם, ובכל זאת היתה תחושה שהקהל בעיקר רוצה להתעסק עם שיפולי בטנו, עם הכאבים הפרטיים, לאורה של החוכמה שהרביץ בנו מאיר. מה גם שבשם הפלורליזם והביצועים החדשים נאלצנו לספוג גרסת "אני-כזו-מיוחדת" של מרינה מקסימיליאן בלומין ל"שדות גולדברג" (שתמיד חשבתי שאי אפשר להרוס) ואת הצעקות של נינט ב"שלל שרב" (מעדיפים שתשתקי, תודה). בשיאו של הערב, ולא סתם כנראה, עלה אהוד בנאי ונתן את התרופה הישנה והמוכרת – "לילה שקט עבר…", "שיר תת-מודע זמני", "בלוז כנעני". הכל ידוע מראש ומוכר, ובכל זאת כל-כך יפה וכל-כך עוזר, כמו ביקור חודשי בנמל התעופה. אותו הדבר אפשר היה לומר על שלום חנוך ומשה לוי, וכמובן על תמוז. כולנו זקוקים לשקט, כולנו מתרפקים על העבר. כולנו רוצים לשכוח מהאלה שיורים שם ברחוב, וטוב שתרצה (הו, תרצה…) הזכירה לכולנו שיש חיים מחוץ לקיסריה.


וכל האסונות בסוף הולכים למעדן חלב


כן כל האסונות הרי הולכים למעדן חלב


מוכי רעב ורעש חיש הופכים


למיץ טבעי עכשיו


ידו של קוטנר ניכרת בערבים האלה. הוא מתאמץ מאוד לא להפוך אותם לקיטש, למשהו מסחרי. מצד שני, מאיר אריאל אף פעם לא היה מסחרי. אני מביט בקטעים מתוך "מסע הבחירות", שם אפילו המצלמות לא הצליחו להביא את הקהל. אני נזכר בהופעה ההיא, ביום הסטודנט, אל מול 10-15 אנשים. מעניין מה היה קורה למאיר לו היה נותר חי, אני אומר לעצמי בהגיענו לעוד אחד משיאי הערב.


מעל פסגת הבטן הנני שמוט לסת ולשון.


מעל כיפת הסטן הנני שמוט לסת ולשון.


מישהו שם השתדל וכאן אני


שומט עצמי לישון.


בהקיצי נותנים את ההמנון – אולי הייתי קם.


בהקיצי נותנים את ההמנון – בטח איש לא קם.


דגלנו מתבדר בכל סלון – ואף אחד לא קם.


מעניין מה מאיר היה אומר, למשל, על כך שאודי ושחר הפכו לחסידים מזמרים. מצד שני, אודי ושחר היו אחראים אתמול לשני הרגעים המרגשים ביותר בערב. תחילה, הם תקעו לכולנו את ההמנון עמוק בבטן עם "קוצים א'", שאת מילותיו אתם זוכים לקרוא כאן. שיר שנשאר רלוונטי כמו ביום שנכתב (ועברו יותר מ-15 שנה…), אולי אפילו יותר רלוונטי היום מאז. אחר-כך, הם סגרו (כמעט) את הערב עם "מודה אני", שפתאום נראה תפור עליהם כל-כך, כולל מעבר מרתק ל"אדון הסליחות", שהוכיח כמה הלהקה שניגנה אתמול, בראשות יהודה עדר ואדם מדר, היתה נהדרת.


והקהל קם, אבל רק כשתמוז התאחדה לנו (שוב, והפעם באמת) מול העיניים. הרב זילבר ושלום מהקיבוץ התחבקו, וכל החבר'ה נראו מתרגשים כמעט כמו הקהל. ותמוז נתנו בראש כמו שרק תמוז נתנו. יותר משלושים שנה מאז יצא האלבום הזה, ונדמה שאף אחד היום לא עושה רוק'נ'רול ככה. אף אחד לא רוצה לקום. עדיף להירקב על הכורסה עם גלגל"צ.


המלך העירום רוכב שנית בלחץ ההמון.


המלך העירום רוכב שנית בלחץ ההמון.


מבליט את הכתף הימנית


מוציא את הלשון.


ואל תזלזלו בלחץ ההמון. לחץ ההמון העלה אתמול את תמוז בחזרה להדרן להדרן, למרות שכבר הדליקו את האורות וקוטנר נפרד בהתרגשות. לחץ ההמון גרם לתמוז לשיר שיר שלא נכתב על-ידי מאיר, למרות מחאותיו של אריאל זילבר (ואני איתו, אגב). לחץ ההמון אולי יביא את תמוז להתאחד באמת, יביא את הערב הבא בעוד שנה, ישאיר את מאיר אריאל בתודעה של כולנו גם מחר.


יום אחד אולי אני אקח את הבן שלי לערב לזכרו של מאיר אריאל. וכשהוא ישאל אותי מי זה המלך העירום הזה, שרוכב ורוכב, אני אומר לו שהמלך העירום הוא כנראה אנחנו. אז אבליט את הכתף, אוציא את הלשון ואחבק אותו חזק חזק.


(עשר שנים בלעדיו – ערב לזכרו של מאיר אריאל, קיסריה, 3.8.09)

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “עשר שנים בלעדיו. ואנחנו רוכבים שנית

  1. תמוז התאחדה פעם, ב-1983, ראש השנה, להופעה באמפי צמח.

    בשביל ההופעה ההיא הברזתי מהצבא, ולקחתי ברנו 5 (בלי מזגן) עוד 2
    חברים ושתי בחורות. היינו חמישה צעירים נרגשים במכונית רנו קטנה, ונסענו
    כל הדרך עד לצמח, כדי לראות את תמוז (מחוזקת במשה לוי)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s