האם אתם זוכרים איפה הייתם כשרבין נרצח?   אני זוכר.

ובתור אחד שזוכר אני יכול לספר לכם שזה לא חשוב. זה לא חשוב איפה הייתם, זה לא חשוב מה עשיתם, זה לא חשוב אם הצבעתם לרבין או לא, אם תמכתם בדרכו הפוליטית או לא, אם הלכתם לכיכר להדליק נר או לא. ממילא לא ממש הבנו את כל המשמעות של העניין הזה בזמן-אמת. או לפחות אני מודה שלא הבנתי. לא בזמן-אמת. רק בדיעבד.

ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש ממשלה בישראל. בכל הכנות, זה בכלל לא משנה איך קראו לו או מי רצח אותו. זה עניין לספרי ההיסטוריה. מה שחשוב זה ששליח ציבור נרצח במדינה דמוקרטית בשל דעותיו ומעשיו. רצח על רקע אידיאולוגי. באותו יום, בעצם, הדמוקרטיה במדינה הזו החלה להתפורר. באותו יום, בעצם, התברר שאלימות זה פתרון, שאלימות מצדיקה את עצמה. ומאז זה רק הולך ומחריף.

נכון – בשם הדמוקרטיה אפשר לעשות דברים גרועים מאוד, נוראיים אפילו. ועדיין – זו השיטה היחידה שיש לנו. ובשם השיטה הזו, אני מקבל עליי  – לפי דין הרוב – ראש ממשלה שאני מתעב, שר חוץ שמחריב את קשרי ישראל עם העולם ושר פנים גזען שאין לו לב. מתנגד, צועק, מתבדח, מנגח – וזהו.

ובדיוק בגלל זה זה כלל לא חשוב מי היה, או לא היה, יצחק רבין. מן הראוי היה להפריד בין "זכרון רצח רבין" לבין "זכרון רבין", אפילו עד כדי שני ימי זיכרון שונים. 

במקום זה קיבלנו יום זכרון שכולו עצוב כפוי על "האיש ההוא". והנה, כל הצדדים השיגו את שרצו – הרצח תויג כמעשה של קיצוני משוגע, ראש הממשלה הפך לקדוש מעונה, ומוסר ההשכל הברור והיחיד מכל העסק – רצח אידיאולוגי הוא דבר שאסור שיהיה קיים במילון שלנו – היטשטש ונעלם.

מי שחווה בזמן אמת את רצח רבין – את ההלם, את אובדן התמימות – יודע שמורשת רבין איננה "שיר לשלום". גם לא "שיר הרעות". ומורשת רבין היא בטח לא יום של שירים שקטים ברדיו, עד יעבור זעם.