במבטייך, בת,
אני אלמד שוב לאהוב בלי לחשוב.
בדמעותייך ארעד כאילו סוף העולם קרוב.
בחיבוקייך, בת,
רטט עובר בגופי.
ואיתך יום נוסף אבקש –
ואנו כבר בני חמש.

זו ילדותי השניה,
מה שתיתני לי אקח.
זו ילדותי השניה  –
איתך.

תמיד אהבתי את השיר הזה של אהוד מנור ומתי כספי. מאז שיובל נולד אני אוהב את השיר הרבה יותר. אבל אני חייב להודות שמעולם לא הבנתי אותו באמת, מעולם לא הזדהיתי איתו כל-כך כמו עכשיו.

ואנו כבר בני חמש. אני ויובל. וממש כמו בשיר שאהוד כתב לבתו, דרך העיניים הסקרניות של יובל אני מגלה מחדש את העולם, טורף את כל מה שיש לו להציע, אוהב ומתלהב בלי לחשוב, ורועד איתו מבכי כשהוא עצוב.

כשהוא מחבק אותי, וזה קורה הרבה, אני מרגיש כאילו העולם עומד מלכת. כשהוא אומר לי, בספונטניות כזו, "אבא, אני אוהב אותך", וזה יכול להיות סתם באמצע הרחוב או בסוף האמבטיה, אני יודע שזו הסיבה לכל הדברים. וכל מה שאני יכול לבקש זה רק עוד יום של ילדותי השניה, איתו.

ניסיתי לחשוב מה השתנה בשנה האחרונה שגרם לי, וגם לאהוד, לבחור דווקא בגיל חמש כשיא. אני חושב שהעובדה שהוא הפך רשמית לילד, שהוא חושב לבד ועושה דברים לבד ואומר דברים שלא אני לימדתי אותו ומפתיע אותי כל יום מחדש, היא עצם העניין. וכשאני רואה אותו צועד בצעד חושש קצת אבל בטוח בעצמו, ועיניו נוצצות מסקרנות ועניין, והוא כל כולו בתוך החיים האלה ומה שהם מציעים לו, אני לא יכול שלא להתרגש ולהתמלא באושר, איתו.

אינני זוכר כלום מהילדות שלי בגיל הזה. אבל בזכות יובל ילדותי שלי כל הזמן בהשג יד, ממש כמו בשיר של פיצ'י שאני כל כך אוהב. ובכל פעם שהוא מרגש אותי מחדש, עם עניין קיומי שמטריד אותו (כמו האם הוא ייאלץ לעזוב את הבית כשאני אעלה לשמיים) או עם עניינים קצת פחות קריטיים (כמו האם הוא יכול לדלג בחגורות בג'ודו מלבנה ישר לשחורה), אני מרגיש שזכיתי בילדותי שלי מחדש.

לפני כמה זמן דיברתי עם מישהו וניסיתי להיזכר בחיי לפני יובלי. לא ממש הצלחתי. ואני אומר את זה בהמון אושר ובלי טיפה אחת של געגוע או חרטה. הילדות השניה שלי עם יובל ממלאת אותי, מחיה אותי ומפצה על הכל. והיום, ביום ההולדת החמישי שלו, אני מרגיש שזו גם החגיגה שלי (וזאת מבלי להתייחס לעובדה שיום ההולדת הפרטי שלי תיכף מגיע…).

אז מה נשאר לי לאחל לו ולי?  רק יום נוסף אבקש. מופלא ומדהים ומרגש כמו היום הזה, שבו אנחנו בני חמש.