וְכָל הָעוֹפוֹת הָיוּ בְּגַנִּי

וְכָל הַחַיּוֹת הָיוּ בְּגַנִּי

וְכֻלָּן שָׁרוּ אֶת מַר אַהֲבָתִי

וְהִפְלִיאָה מִכֻּלָּן לָשִׁיר הָאַיָּלָה

וְשִׁיר הָאַיָּלָה הָיָה שִׁיר אַהֲבָתִי

וְקוֹל הַחַיּוֹת שָׁתַק

וְהָעוֹפוֹת פָּסְקוּ מִלִּצְרֹחַ

וְהָאַיָּלָה עָלְתָה עַל גַּג בֵּיתִי

וְהָיְתָה שָׁרָהּ  לִי אֶת שִׁיר אַהֲבָתִי

אֲבָל בְּכָל חַיָּה יֵשׁ מִפְלֶצֶת

כְּשֵׁם שֶׁבְּכָל עוֹף יֶשְׁנוֹ מַשֶּׁהוּ מוּזָר

כְּשֵׁם שֶׁמִּפְלֶצֶת יֶשְׁנָהּ  בְּכָל אָדָם

וּמִפְלֶצֶת הָאַיָּלָה סוֹבְבָה לָהּ סְבִיב הַגַּן

כְּשֶׁהָעוֹפוֹת הִרְכִּינוּ רֹאשׁ כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה

וְהַחַיּוֹת נִמְנְמוּ כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה

וַאֲנִי הָיִיתִי כְּלֹא הָיִיתִי כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה

בָּרֶגַע הָרַךְ הַהוּא הָלְמָה בְּשַׁעֲרִי.

וְכָל הָעוֹפוֹת עָפוּ וְהַחַיּוֹת נָסוּ

וְהָאַיָּלָה נָפְלָה מֵהַגַּג וְשָׁבְרָה אֶת הָרֹאשׁ

וַאֲנִי בָּרַחְתִּי וּבְגַן  אַהֲבָתִי סוֹגֶרֶת מִפְלֶצֶת

גּוֹרִילָה שְׁחֹרָה וְרָעָה כַּשִּׁכְחָה.

 

                                (מפלצת האיילה, יונה וולך)

 

 

אני זוכר את הפעם הראשונה שבה התחלתי לקרוא שירה כי אני נהנה מזה ולא כי אני חייב.

 

אני זוכר את הפעם הראשונה שבה כתבתי שיר.

 

אני זוכר את הפעם הראשונה שקראתי את יונה וולך. אני זוכר שהבנתי אז שלא באמת קראתי שירה עד אז, ושאני לא באמת משורר כמו שאז חשבתי את עצמי.

 

הרבה דברים נאמרו על וולך ברבות השנים. דיברו על המיון והסמים, השגעון והמוות. על השימוש במלים גסות, בשפת רחוב, על ההתעסקות בטפל. אני פשוט התאהבתי בשירה שלה, ותת-ההכרה שלי נפתחה אליה כמניפה, קולטת ממנה את הרוח המיוחדת שלה, מתנועעת לקול האיילה המשוררת על גגות הבתים. 

 

בכל חיה יש מפלצת, בכל עוף ישנו משהו מוזר, כשם שמפלצת שנה בכל אדם. אני זוכר את הטקסט הזה, מלה במלה, מאז הפעם הראשונה שקראתי אותו, וכל פעם מחדש אני מבין כמה הוא חכם, כמה הוא על-זמני, כמה הוא אלמותי.

לפני 25 שנה בדיוק נפטרה וולך, והיא בת 41 בלבד. השירים שלה יישארו תמיד בגן אהבתי.