לגמגם אף -פעם לא גמגמתי. ובכל זאת בחרתי לפתוח את הבלוג שלי בקטע הזה. וגם לשים ציטוט ממנו בכותרת.

למה?

ראשית, כי אני מאוד אוהב את רוני סומק. בטח אני אגיע לזה באיזה קטע עתידי, אבל לבינתיים רק אציין שהוא

(ביחד עם אברהם חלפי, שגם אליו ודאי אגיע…) המשורר האהוב עליי ביותר.

שנית, כי למרות שלא גמגמתי, גם לי נתקעו פעם מלים בפה, ועדיין נתקעות לפעמים. היכולת שלי לבטא אותן

החוצה בכתב תמיד היתה גדולה לאין שיעור מהיכולת לבטא אותן על פה…    בשנים האחרונות דווקא השתפרתי,

הרבה בזכות שירי (נו, גם אליה אגיע…), אבל עדיין – – –  גם אני הרגשתי לא פעם כמו אותו ילד מגמגם, עם מלים

שלא נאמרות מרוב אהבה או שנאה או מבוכה.

שלישית, כי יש לשירים (טובים…) תכונה (טובה…) להעביר במלים קצרות את מה שהרבה מלים יגידו במקומן.

ולבסוף, זה יופי של קטע להתחיל את הבלוג שלי, שאני מתכנן לדון בו בשירה ומוסיקה וקולנוע וספרות (תרבות, בקיצור)

בשיר משובח שכזה.

אז הנה.

אני מסיים בלוג ראשון.

ואללה, היה יופי.

היה לכם טוב כמו שהיה לי???