ביקור בהר: בין זכרון לעצמאות

ערב יום הזכרון תמיד מחזיר אליי את "ביקור בהר".

ביקור בהר

ביקור אצל ההר

ביום אפור אתה רואה אנשים בוכים על קברים ריקים

מבכים את יומם הקרב.

ביום בהיר אתה לא רואה כלום.

אני יודע שיש שירים אחרים, מצוינים, שנטחנים דק-דק ברדיו ברגעים אלה ממש, אבל בעשרים וארבע השעות המאוד מבלבלות שבין ערב יום הזכרון לתחילת חגיגות העצמאות, אני עם אוהד פישוף, מבקר בהר.

התחושה הזו, אל מול ההר, אל מול הקברים, אל מול האנשים שתיכף יתפוצצו עם זיקוקים וקריאות "מזל טוב", עם האורות והדגלים, היא תחושה מנערת, מבלבלת, משתקת.

 

בדיון באולם הקיא, שואל בבהלה, אומר:

"קח לך כבשה ובנה לה בית!"

בדיון באולם חייך ושתק: "בשבילי אין יותר בתים".

 

לכל אחד יש את טקסי האבל הקטנים שלו. בשבילי זה "ביקור אצל ההר".

אוהד פישוף כתב את "ביקור בהר" לזכר חברו, אמיר זידנר ז"ל, שנהרג בדרום לבנון ב-1988. אותו אמיר זידנר שכתב את הטקסטים הנפלאים של "האלוהים שלי עייף" ו"יומולדת" לאלבום הראשון של "נושאי המגבעת".

 

ביקור בהר

ביקור אצל ההר

אתה יכול לבוא פעם בשבוע

אתה בא יותר.

 

כבר כתבתי כאן פעם על השיר הזה, אחרי שצפיתי ב"בופור". כן, בזמן האחרון אני חוזר לשיר הזה יותר ויותר. אז כתבתי "בופור כונה 'הר הקללה'. כל הארץ הזו מקוללת. מיטב בנינו מקיזים את דמם עבורה, ובאופק אין כלום. שום שינוי, שום עתיד, שום הבטחה. אני מביט בילדי הקטן ותוהה אם גם הוא ייאלץ להיכנס ללבנון, לעזה. אם גם אני אדרש לדבר על קורבן".

"האדמה מקוללת" שר אוהד פישוף ב"קסטה" של נושאי המגבעת, "האדמה מקוללת".

מורה נבוכים לעובד המתחיל בהיי-טק

בזמן האחרון באים אליי בטענות שאני נורא רציני בבלוג הזה. אולי בגלל שאת כל הקטעים הקצרים והשנונים (אני יודע, זה נתון לויכוח…) אני מבזבז על הטוויטר.


 


בכל מקרה, מורה הנבוכים לעולם ההי-טק הוא אחד הדברים הכי מצחיקים שקיבלתי באימייל בשנה האחרונה. ולאור העובדה שלא נתקלתי בו עדיין בשום מקום ברשת, החלטתי לפרסמו, להנאתכם הרבה, בין אם אתם עובדים בהי-טק ובין אם לאו.


 





 


למה אנחנו בעצם מתכוונים?


מורה נבוכים לעובד המתחיל בהי-טק


 


אז התחלת לעבוד בהיי-טק, מזל טוב. בטח כבר ביומך הראשון הרגשת שמתרוצצים סביבך המון מושגים ומשפטים שאינך מבין. אם כן, זה נועד להקנות לך את כל הכלים על מנת להבין למה אנחנו מתכוונים באמת כשאנחנו אומרים משהו.


אז ככה:


 



כשאנחנו אומרים…                                      אנחנו בעצם מתכוונים ל…


בוא ניקח את זה off-line                                 בוא לא נדבר על זה יותר אף פעם


תשלח לי על זה אימייל                                   בוא ניקח את זה off-line (ע"ע)


אנחנו הולכים לתת מחיר מאוד אגרסיבי              אנחנו הולכים להפסיד את התחתונים


זה פרויקט בסיכון גבוה                                   אנחנו הולכים להפסיד את התחתונים


זה account אסטרטגי                                   אנחנו הולכים להפסיד את התחתונים


זה שבועיים פיתוח                                        זה שנתיים פיתוח


זה שנתיים פיתוח                                         זה שבועיים פיתוח


זה עניין של קונפיגורציה                                 זה שנתיים פיתוח


זה ב-roadmap                                           אין לנו roadmap


Field-proven Technology                            אין לנו מעבדות


High Reliability                                         הצלחנו לעשות שזה יעבוד מספיק זמן בשביל לשחרר את זה


זו גרסה חדשה                                            הקודמת לא עבדה, אולי זו תעבוד


Local Support                                           אתה יכול לשלוח לנו את זה חזרה דרך שדה התעופה המקומי שלך


נעשה התאמות למוצר                                   זרקנו את כל החרא שהיה ואנחנו מתחילים מחדש


הבהרה (clarification)                                  אנחנו נמלא את הרקע בכל-כך הרבה פרטים שאולי תשכח מה שאלת


FYI                                                          אני לא מבין את זה, אז שמור אתה את זה / תראה – אני עובד!


מומחה (expert)                                          כל בחור רגיל שרחוק מעל 350 ק"מ מהבית


Not Comply                                                   Comply


סליחה, אבל לא הבאתי כרטיס ביקור                 אני מה-QA


אנחנו נחשוב על זה ונחזור אליך                      עכשיו, כשחשבנו על זה, אנחנו לא רוצים לחשוב על זה יותר אף פעם


אני עדיין בודק את זה                                    עדיין לא מצאתי את האימייל שלך ב-inbox


מקור מהימן                                                הבחור שהרגע פגשתי


זה בתהליך                                                 זה יצא משליטה


הבדיקות הראשוניות הן לא חד-משמעיות             הדבר המחורבן התפוצץ ברגע שהרמנו את הסוויץ'


הבדיקות הראשוניות טובות מאוד                      זה עבד, ואלוהים – כמה שאנחנו מופתעים


נתחיל לעשות design בקרוב                           לא התחלנו אפילו לעבוד על זה, אבל אנחנו חייבים להגיד משהו


Delivery                                                   נתחיל לעשות design  בקרוב (ע"ע)


זה לא feasible                                           הבחור היחיד שהבין בזה התפטר


נעשה את זה ב-outsource                            הבחור היחיד שהבין בזה התפטר


זה מחזור מכירה ארוך                                  הלקוח לא רוצה את המוצר המחורבן שלנו


נצא ל-M&A                                               למוצר שלנו אין שוק יותר


המוצר שלנו cost-effective                            המוצר שלנו נורא יקר ולא אפקטיבי


מיתוג/מיצוב                                                נשמעתי חכם נורא, אה?  אף אחד לא באמת יודע מה זה בכל מקרה


המוצר שלנו ייחודי                                        אין לנו יותר מחמישה מתחרים


אין לנו תחרות                                             רק IBM, מיקרוסופט וסיסקו הודיעו עד עכשיו שהם מתכננים להיכנס לתחום


זה מוצר Tailor-Made                                  זה לא בשבילך, אבל נשמח אם תחזיר לנו את הכסף שבזבזנו על הפיתוח


זו שנת צמיחה                                            אנחנו הולכים להפסיד טונות של כסף


זה fully redundany                                    אנחנו משתמשים ב-RAID של השרת


תרים לי דגל אם יש בעיה                               אין לך שום סיכוי לבצע את המשימה הזו כמו שצריך


בוא נחשוב מחוץ לקופסא                               בוא ניקח את זה off-line (ע"ע)

אם אלה הרעים, מי צריך את הטובים?!

פורסם בפורום מוסיקה ישראלית של ynet.


 


 


 


אולי בכלל אני חלום של מישהו אחר…?


הנה אני נגמר עכשיו


 הנה אני מקיץ


 


האלבום של נדב אזולאי, "בצד של הרעים", נפתח ב"חלום", 2 דקות ו-34 שניות של שלווה קסומה, שמזכירה מאוד את אביתר בנאי או אסף אמדורסקי המוקדמים (תיכף אני מגיע לזה), אבל בניגוד לאלה אצל אזולאי החלום נגמר כאן ועכשיו, וממנו מקיץ אחד האלבומים הכי רוק'נ'רוליים שיצא לי לשמוע בזמן האחרון, אלבום שלא מפחד לתת בראש – עם דיסטורשן, עם מלים חדות, עם נוכחות.


 


האלבום של נדב אזולאי הוא האלבום הכי בוסרי ששמעתי כנראה מאז הראשון של אביתר בנאי. אולי בגלל זה רבים וטובים, כולל גיאחה בקומוניקט המצורף, משווים אותו לאֶבִי.  מצד שני, האלבום של נדב אזולאי הוא האלבום הכי מרשים בהפקה ובעיבוד שלו, הכי מהוקצע, מאז "מטרופולין" (אבל זו לא חוכמה להשוות אלבום אלקטרוני כמו זה של עופר מאירי לרוק'נ'רול של אזולאי). במידה רבה הוא מזכיר את הבכורה של אמדורסקי, כבר אמרתי, עוטף את הבוסריות הבועטת בבטן בשכבות רבות של צמר גפן, שניתן לחרבות לחדור, למסר לשקוע.


 


והמסר שאזולאי רוצה להעביר נמצא כבר בשם של האלבום, "בצד של הרעים". "רעים" לא במובן של משפחות הפשע, חס וחלילה, אלא של השונים, הדחויים, אלה שלא הולכים בתלם. אנשים שאוספים שאריות, כשאתם עוברים ומסתכלים, אנשים שנלחמים על שפיותם, כאלה שמעידים על עצמם ש"גם זנב לשועל לא הייתי מתנגד להיות", ומטיחים בנו ש"כולנו באותה סירה, רק שאני טובע – ואתם לא".


 


השיר שממנו לקוחים הציטוטים האלה, "לאסוף שאריות", הוא תצוגת תכלית מאלפת של אזולאי: רוק גיטרות-בס-תופים שנוגע בשלמות, מופק לעילא ולעילא, עם דיסטורשן במקומות הנכונים, גלים של גיטרות שנותנים תחושה אלקטרונית ממש (הצליח להטעות אותי בשמיעה ראשונה – מודה!), והשירה של אזולאי, שהיא נבוכה-מוכיחה ויושבת נהדר על המלים שהוא כותב בכישרון רב.


 


זה קצת לא מסתדר שאזולאי הוא בחור בן 23. בגיל שבו בני גילו חולמים על הופעה בניצנים עם צביקה הדר, מקסימום להקים להקת היפ-הופ ולהוציא אלבום "דחקות" שיסדר להם זיונים, אזולאי הוא הבעלים של "אולפני קקטוס" בבאר שבע, שזכו כבר למעמד סמי-מיתולוגי ב"סצנה", ודמות די מוכרת בנוף המוסיקה האוף-מיינסטרים בארץ. אני ראיתי אותו בפעם האחרונה מנגן אקורדיון לדויד פרץ בערב משירי ביאליק, וכבר אז סימנתי אותו כ"מעניין". באלבום הזה הוא מתחיל לפרוע את השטרות.


 


ולא שהוא לא יכול היה להגיע לניצנים. הוא גם לא מאלה שממהרים להשמיץ את האמנים שיוצאים מפס הייצור של טמירה ירדני. הוא פשוט לא רוצה להיות גימיק, ובטח לא להיות זה ששר "השבוע בחרו אותי להקריב על הבמות / ובאורך נס הזדמן לי למכור את נשמתי" ("ניצנים"), כי המחיר ברור לו: "כל היסט מצלמה יעלה לי בקוצר נשמתי".


 


אז במקום זה הוא כותב את משנתו, מלחין, מנגן, מפיק, מעבד, מקליט ומה לא, עם חברו הטוב, גיל נמט, ומוציא את האלבום שלו בלייבל היחיד שאלבום כזה יכול לצאת בו, "היס רקורדס" של גיא (גיאחה) חג'ג' ובנימין (מופרלקסיס) אסתרליס (גם לזה נגיע בסוף). וכמי שדרכו בעולם היא "נגד כל העולם, נגד כל הציפיות והסיכויים" (כפי שאמר בראיון לנויה כוכבי), האלבום הזה מצליח להזכיר המון דברים טובים ומשובחים (כן, אפילו את "The Bends" של ת'ום יורק וחבורתו, בעיקר בסאונד של הגיטרות), ובכל-זאת להיות שונה ומשונה, יחיד ומיוחד.


 


 


צילום: *idit* (CC)


 


"אוטובוס אחרון" שיצא כסינגל לרדיו ואפילו זכה למידה מסוימת של השמעות (אפילו אשתי הכירה אותו כשהשמעתי לה) הוא להיט רדיו מקסים, שמוכיח שאזולאי – אם היה רוצה – יכול היה לספק חומר גם לעורכים המשועממים של גלגל"צ. אבל במקום זה הוא מעדיף לעשות רוק מתוחכם יותר, מתחכם יותר, משעשע אפילו. צריך להאזין ל"מלחמה" ("מלחמה / ביני לבין עצמי לבין כולם / ביני לבינך / מלחמה בין סוריה לבין איראן / לפחות אני בטוח שיש שקט בעולם…"), ל"סכינים" ("זמן / להוציא סכינים / ציפורניים שלופות / ועכשיו להתכונן / למכה הבאה / לסיום המוחץ / את הלב לרסיסים"), ל"אחת ולתמיד" ("אני עושה מסיבה / אני מזמין את עצמי / אחת ולתמיד") – יש כאן טקסטים חכמים, מהלכים מעניינים בלחן ובהפקה, ובעיקר חגיגת רוק'נ'רול שכבר הרבה זמן לא שמעתי.


 


על העטיפה של האלבום (צילום נפלא של דני מכליס, העיצוב של שני קדר) מופיע גלגל ענק ולידו מטוס בשמיים, מעין מציאות וחלום, מושג ובלתי-מושג. אבל גם המושג הזה הוא עסק לא פשוט בכלל, ואזולאי מתאר את הקשיים הקטנים ביד אמן. ב"ספירלה" המרגש עד דמעות כותב אזולאי "בסוף אני יודע אפול מהגלגל ענק הזה / ומה שיישאר ממני זה סבלנות / וזמן שמרפא את הכל". וב"האביב", השיר הנפלא ביותר באלבום לטעמי (יש מצב שכל שיר שהמלה "אביב" מופיעה בו הוא מאסטרפיס?), הוא כותב "ועכשיו אני עומד לבד מול סופת רעמים / מולי – אני עומד לבד, ואני לא בורח ובטח לא נשאר".


 


כתבתי פה, בביקורת שלי על לא מעט אמנים, שהם לא מדברים על כלום, או גרוע מכך מדברים על דברים שרחוקים ממני (ומהם) שנות אור. אזולאי, שהמלים שלו הן חלק בלתי נפרד, משמעותי, ביצירה שלו, למרות גילו הצעיר, מצליח לגעת בנקודות אמיתיות ברגישות גבוהה כל-כך, עד שלולא הייתי מכיר את הביוגרפיה שלו, הייתי משוכנע שמדובר באדם בגילי (לפחות), עם כמה ילדים שמתרוצצים בחצר, משכנתא ודיי ג'וב מבאס יותר או פחות.


 


אזולאי לא מפחד להרעיש כשצריך, להדגיש את הנקודות הכואבות, המיוחדות. בשיר הנושא הוא מודה ש"אאאאאאאאאאאאאאני מחפש את הפרצות / מדדה בהריסות". והוא, "בצד של הרעים", "מחוסן מעכבות, הצלחה ואכזבות" אז "אין מה להסתיר". וזה אולי היופי באלבום הזה – התובנה שזה מה יש, take it or leave it, משהו שאמנים אחרים מגלים אחרי כמה וכמה אלבומים, ויש כאלה שלא מגלים לעולם.


 


 


צילום: HissRecords (CC)


 


יש אלבומים שאני מפציר באנשים לסבול קצת בשביל לגלות את היופי שבהם. האלבום של אזולאי, באופן פרדוקסלי, הוא אלבום שכובש אותך מהרגע הראשון, בעיקר בגלל ההפקה המוצלחת. את השירים היותר מורכבים, היותר קשים, אתה מגלה בשמיעה שנייה ושלישית. ואז כבר אי אפשר להרפות, אי אפשר לשכוח. ממש כמו שאזולאי מבקש, בשיר האחרון באלבום, שמסתיים במידה רבה כמו שהתחיל, עם רצועה שקטה ומהורהרת בשם "הימים שאחרי".


 


אז אם אלה הרעים, מי בעצם צריך את הטובים?!


 


כתוב


רגע חולף לבלי שוב


זמן יעשה מה שלא יעשו מלים


אל תשכחו


אל תזדרזו להרפות


אל תשכחו


 


(בצד של הרעים, נדב אזולאי, היס רקורדס)


 


 


נ.ב. כי זה באמת לא קשור לאלבום. אבל גיא ובנימין, הלא הם "היס רקורדס", עושים בית-ספר לחברות התקליטים המקובעות והמרובעות בכל הקשור לאיך מפיצים אלבום חדש בעידן המודרני. עזבו את זה שיש להם בלוג וטוויטר, החבר'ה של היס נותנים לכם לשמוע ואפילו להוריד את האלבום באתר שפתחו לו ב-bandcamp, לראות וידאו מההופעות, מה שתרצו. עזבו את זה שבנימין וגיא עושים פה עבודת קודש, כשהם מוציאים אלבומים לאמנים שאף אחד לא טורח להתעניין בהם, אבל הדרך שבה הם עושים את זה, הו הדרך, בהחלט שמה אותם בצד של הטובים. 

שמח שלא מתתי… (או: היום הראשון של שארית חיי)

– אתה בריא בדרך-כלל?


– כן


– מעשן?


– לא


– לוקח תרופות באופן קבוע?


– לא


– אושפזת בבית-חולים פעם?


– לא


– עברת ניתוח?


– לא


 


המון פעמים עניתי כך על ה-Q&A השגרתי בכל מוסד רפואי. ובכן… לא עוד.


 


אתמול גם אני זכיתי להתאשפז בבית חולים ולעבור ניתוח, ללבוש את החלוק הכל-כך לא אופנתי ולהיות מורדם, לאכול את פסגת הקולינריה הרפואית – לבן (לבן!!!) עם ריבה, ולזכות לצחוק על כל זה יום אחרי.


 


בתור טיפוס ריאלי, לא הרגשתי פחד אתמול. ובכל-זאת, כולנו יודעים שיש דברים שלא בשליטתנו, וכשהרופא המרדים אמר לי "לילה טוב", רגע לפני שהכל התערפל, זמזמתי לעצמי את "First Day Of My Life". 


 


I'm glad I didn't die before I met you…

 

אחרי עשרים שנה

"אחרי עשרים שנה
שוב אינני ילד
תמו נעוריי
שיבה זרקה במלך…"


שפר עליי מזלי, וסבא שלי ז"ל היה האדם היחיד בחיי שנפטר בטרם עת בתקופת בגרותי, מוות שיכולתי להבין, לעכל, לזכור.


והנה כבר עשרים שנה.


הייתי רוצה לכתוב ששום דבר לא השתנה, שאני זוכר הכל כאילו זה היה אתמול, שהכאב לא התעמעם, שהזכרונות נשארו טריים כאילו לא חלף הזמן, אבל זה לא כך.


הזמן מרפא הכל, מקהה את התחושות, מערפל את הזכרונות, פיסות חיים הופכות לתמונות, מתבלבלות עם סיפורים, התמונות מצהיבות, מה שהיה מפנה את מקומו למה שעכשיו, הולך לו הגדול – מגיע הקטן, ואי אפשר לעצור את הזמן.


"אשיר עד יום מותי
נושאת את תפילתי
המנגינה…"


ומה נשאר, אחרי עשרים שנה?   בעיקר התחושה המתוקה-המופלאה הזו, שאוהבים אותך, אהבה ללא תנאים, אהבה טוטאלית, אהבה שרק ילד יכול הרגיש. התחושה הזו עדיין מקננת בי. שפר עליי מזלי שזכיתי להרגיש אותה.


"ושוב עולה השיר
ושוב עד כלות הנפש
פרי געגועי
ימי רימון וגפן
ורוח בי עוד שר
רועד אותו מיתר
עשרים שנה…"


 


 


* הציטוטים מתוך "אחרי עשרים שנה" ליענקל'ה רוטבליט.

מתכון לאושר בשדרות רוטשילד (או בכל מקום)


שדרת עצים מפוארת אחת


עם בית-קפה מפואר אחד בשמש


עם קפה שחור חזק בספלים קטנים מאד.

גבר אחד או אשה אחת שלא בהכרח יפים מאד


האוהבים אותך.

יום יפה אחד.


 




                                       


                                                        (מתכון לאושר בחאבארובסק או בכל מקום / לורנס פרלינגטי. תרגם: משה דור)

אין צורך לארוז תחתונים (הסיפור המלא של הקמפיין המופלא שלא היה ולא נברא)

 
מקור: ואללה סלבס.


 


"תשמע, ז'", שבר סמנכ"ל השיווק של ד', חברת ההלבשה התחתונה הוותיקה, את השתיקה במשרדי חברת הפרסום ז.ג., "פייר להגיד לך – לא התלהבתי בכלל מאף אחד מהקמפיינים האלה. אני לא רואה איך הסרטים האלה גורמים לבחורות צעירות ללבוש את התחתונים שלנו. איפה הפרובוקטיביות?  איפה הרעש התקשורתי?  יש לי בת בגיל 15, ואין מצב שהיא מדברת למחרת בבית-הספר על הפרסומות האלה שאתה מציע לי".


ז' הביט בסמנכ"ל, אחר-כך הביט ב-ג' שותפו, ואז התרומם על רגליו, כשחיוך ממזרי על פניו. "אתה צודק, גבר", הוא אמר, "ואני מבין אותך מאה אחוז. בשביל שבחורות בנות 15 יקנו תחתונים של דלתא, שקונים במשביר לצרכן, צריך פה משהו רדיקלי באמת". הסמנכ"ל המופתע הנהן בראשו וחיכה שז' ימשיך. "ויש לי משהו כזה. במיוחד בשבילך. שמעת שבעוד שבועיים עולה פה עונה חדשה של "ה' ה' VIP"?". "בטח", ענה הסמנכ"ל, "יש לי בת בת 15, אמרתי לך. אבל אני לא מתכוון להוציא מיליונים על ספוטים בתוכנית הזו". "אתה לא תצטרך להוציא שקל אחד", אמר לו ז' וצחק את צחוקו הזדוני.


עכשיו סמנכ"ל השיווק המסכן נראה מבולבל באמת. ז' המשיך: "יש לנו מידע קונקרטי על משתתפת אטרקטיבית בתוכנית הזו. שמעת על ע'?". הסמנכ"ל הניד את ראשו לשלילה. "היא סוג של דוגמנית כזו, לא ממש עשתה משהו בארץ בזמן האחרון. יש לנו מידע שהיא נבחרה להשתתף בתוכנית. עכשיו תאר לך שאני מתקשר אליה ומציע לה את ההצעה הבאה: כך וכך אלפי שקלים תמורת זה שהיא מסתובבת במשך כל הזמן שלה בוילה של ה' ה' כשהיא בלי תחתונים".


"בלי תחתונים?", קרא הסמנכ"ל מופתע, "מה זה נותן לי לעזאזל?". "ובכן", ענה לו ז' בקול רגוע, מודע לכוח של מילותיו הבאות, "ע' ידידתנו נוהגת ללבוש בדרך-כלל מכנסיים וחצאיות קצרות. המצלמות בוילה מצלמות 24 שעות ביממה. במוקדם או במאוחר, מישהו יתפוס את ע' בלי תחתונים וישדר את זה לכל עם ישראל". "נו", הקשה הסמנכ"ל, "ואיך זה עוזר לי, יצרן תחתונים, למכור עוד תחתונים?". "עוזר, עוזר", חייך אליו ז'. "אנחנו נדאג שהעניין הזה יגיע לכל גולש אינטרנט ישראלי, לכל מהדורות החדשות, שכל חרמן במדינה הזו יצפה בע' מפשקת רגליים בלי תחתונים, וכל בחורה תשאל את עצמה איך בדיוק נראים העניינים של ע' שם למטה.".


"ו?", סמנכ"ל השיווק המסכן כמעט וצעק מרוב תסכול. "ו…", המשיך מיד ז', :"מיד אחרי שתרד התוכנית, אנחנו נצא בקמפיין בועט בכיכובה של ע', שבו היא תלעג לכל הרעש התקשורתי, תספר כמה היא אוהבת ללכת טבעי, ואז תגלה לכולם שאצלה טבעי זה תחתונים של ד'". " "והקהל יאכל את זה?", שאל הסמנכ"ל בהתשאות. "יאכל כמו גדול. אתה תראה. הם יאכלו ואנחנו נרוויח – אתה, אנחנו ואפילו ע'".


"ז'", קפץ הסמנכ"ל ממקומו שוב כשחיוך מטופש מרוח על פניו, "אני חולה על הראש הסוטה שלך. זה אשכרה יכול לעבוד". הוא לחץ בחום את ידו, וחייך לעצמו כמי שניצח בעוד קרב ארוך ומתיש. "תמיד תענוג לעשות איתך עסקים מפוקפקים", חייך ז' ולחץ בחזרה את ידו. "עכשיו שמישהו יתקשר לע' ויודיע לה שאין צורך לארוז תחתונים".


 


כל קשר בין הסיפור הדמיוני לעיל לאירועים שקרו באמת מקרי בהחלט.

האיש שלא מכר את עצמו מעולם (15 שנה למותו של קורט קוביין)

חלפנו על פני המדרגה


דיברנו על מתי ואיפה


ולמרות שלא הייתי נמצא


הוא אמר שאני חבר שלו


וזה בא די במפתיע


דיברתי לתוך עיניו


חשבתי שמתת לבד


מזמן, מזמן


 


הו לא, לא אני


מעולם לא איבדתי שליטה


אתה ניצב פנים אל פנים


מול האיש שמכר את העולם


 


צחקתי ולחצתי את ידו


ועשיתי את דרכי בחזרה לביתי


חיפשתי אחר צורה וארץ


במשך שנים על גבי שנים נדדתי


נעצתי מבט חסר נעיצה


בכל המיליונים כאן


וודאי מתנו לבד


מזמן, מזמן


 


מי יודע?  לא אני


מעולם לא איבדנו שליטה


אתה פנים אל פנים


מול האיש שמכר את העולם


                                                (האיש שמכר את העולם, מלים: דיויד בואי)



בנובמבר 1993 צילמה נירוונה הופעה חיה מיוחדת, אקוסטית, במסגרת הסדרה MTV Unplugged. במסגרת ההופעה בחרו חברי נירוונה מספר שירים, בגלל אהבתם לאמנים שכתבו אותם ובגלל המסר מאחורי השירים האלו. רבים מאמינים היום שההופעה אז היתה, במודע, הופעת הפרידה של נירוונה, אולי מופע הפרידה של קורט קוביין גם כן.


"האיש שמכר את העולם" מספר על אדם שאיננו מכיר עוד את עצמו, שמתייסר בנוגע לעצמו ולמהותו. המלים שואלות משיר מאת יו מירנס בשם "The Psychoed" שמילותיו אומרות: "בעודי חולף על פני המדרגה / פגשתי אדם שלא היה שם / הוא לא היה שם שוב גם היום / הלוואי שהאיש הזה יילך כבר".


פחות מחצי שנה אחר-כך, ב-5 באפריל 1994, היום לפני 15 שנה, קורט קוביין ירה לעצמו בראש. זה לא היה הנסיון הראשון שלו. חשמלאי שביקר בבית כדי להתקין מערכת אבטחה מצא אותו אחרי שלושה ימים, לידו היה פתק רשום בדיו אדומה שיודע לאשתו קורטני לאב וילדתו הפעוטה פרנסס בין.


את המכתב סיים קורט במלים "אין לי תשוקה יותר, ולכן זכרו – זה יותר טוב להישרף מאשר להתפייד. שלום, אהבה, אמפתיה". המשפט האחרון של המכתב לקוח כמובן משירו של ניל יאנג "My My, Hey Hey". השימוש שעשה קוביין במלים האלה השפיע מאוד על יאנג, שהקדיש חלק מאלבומו "Sleeps With Angels" לזכרו של קורט.


קורט קוביין היה הגיבור של כולנו. אני עדיין זוכר את היום שבו הקשבתי לראשונה לקלטת של Nevermind. זו היתה תחנת תרבות חשובה בחיים שלי. בכתבה שכתבתי עליהם כשיצא האלבום, בגיל 18, ב"מעריב לנוער", כתבתי "למי שאוהב רוק אמיתי, למי ששכח מזה, ולמי שאיבד תקווה שיש דבר כזה – כדאי לשמוע אותם, ומהר. אולי בעצם כל מה שהיינו זקוקים לו זה רק איזו שהיא 'נירוונה'".


קוביין דיבר על אהבה ושנאה, והיה מושא להערצה בגלל שהיא אמיתי, כן, ולא הסתיר מעולם את הפחדים שלו, את הסתירות, את הבעיות. "אני שונא את עצמי ורוצה למות", הוא הצהיר קבל עם ועדה, והפציץ את המאזינים שלו בדיסטורשן ובמלים מושחזות, בהמנונים עם מעט אקורדים והמון כוח, שנשמעו בהופעה האוקסטית מיוחדים ומרתקים כמעט כמו שנשמעו בשמיעה הראשונה.


לפני חמש שנים כתב דויד פרץ רשימה בשם "הפיתוי האחרון של קורט קוביין". "לרגעים אחדים, בין 91 ל-94", הוא כתב שם, "היה נדמה שהעולם הפך בזכות המוזיקה ששלטה בו למקום טוב יותר. היתה תחושה שהצלחנו, ונצחנו. תת-תרבות שלמה שהתבססה על היותה אחרת ושונה. תרבות שהציעה אלטרנטיבה – לפחות בשם – לכל מה שהמוני, סתמי, טפשי ומקובל, הגיעה לשיאה".


"קוביין היה אחרון גיבורי הרוק", כתב דויד, "אחריו נעלמה לה מידת התמימות שאפשרה לנו להאמין שהמהפכה תגיע מלווה בגיטרה-בס-תופים". אני זוכר את הרגע הזה, שבו נגמרה התמימות, וההמונים, עם חולצות הפלנל והטי שרטס הלבנות זעקו "הוא מת, הוא מת, הוא מת" יחד עם קורט ששר "Smells Like Teen Spirit".



קורט מת, אבל המוסיקה שלו תחיה לנצח. האיש ששינה את העולם, ולו לרגע, ולא מכר את עצמו מעולם. זה רק העולם שהשתנה, שמכר את עצמו לדעת, בחמש עשרה השנה שחלפו מאז.

במקום שבו מקריאים שירה צומחים פרחים נפלאים



"בעולם מלא בדברים שטוחים ורדודים, שירה היא עומק מופלא, אי של יופי והנאה", אמרה באיזשהו שלב שירי ארצי (כן, הבת של). אני לא בטוח שזהו הציטוט המדויק אבל זה מה שאני לקחתי משם. זה היה בעקבות טקסט של דליה רביקוביץ' שהיא הקריאה, אבל גם בגלל שיממה בלבד אחרי הגמר של "האח הגדול VIP" (Very Ignorant People?) והשבעת הממשלה הנוראית של ביביהו, ובמקביל להיסטריית הכדורגל הכללית שתקפה כרגיל את מדינת ישראל (כאילו לא ברור ששוב, ברגע האמת, נפסיד…), התקיים אתמול בצוותא ערב אחר, ערב קסום, ערב כמעט בלתי אפשרי, ערב שיוחד כולו לשירה.


הנה פתחתי חלון
אל העולם המואר
תקשיב עכשיו איך הוא שר



"יש קהל לשירה עברית בימינו?", שאלנו את עצמנו, אשתי ואני, כשנכנסנו ל"צוותא", מורידים את הגיל הממוצע בכשלושים שנה. "יש קהל לשירה עברית בימינו?", שאלו את עצמן ואותנו שירי ארצי ונאווה סמל, על הבמה, בזמן שהנחו את הערב הזה. ובכן, ענתה נאווה סמל בשיר מלפני כאלפיים שנה, כן ולא. השירה תמיד היתה לא פופולרית, המשוררים היו תמיד קוטרים. ובכל-זאת, השירה תמיד היתה ותמיד תהיה קסם, שמי שמגלה אותה נשבה בקסמיה ובכלל לא מעניינות אותו זוטות כסטטיסטיקות, רייטינג או משחקי כדורגל.


אינני יודע אם אורי לשמן, הרוח החיה מאחורי "השירים של חיי", סדרת המופעים הזו, היה מודע למשחק הכדורגל איתו התמודד אתמול כשקבע את לוח הזמנים להופעות. ייתכן שכן, והוא פשוט הניח שקהל צופי הכדורגל הוא לא קהל חובבי השירה. סביר להניח שלא, וממש כמוני הוא גילה זאת בהפתעה בשבוע האחרון. כך או כך, כשאורי הזמין אותי (הנה נפטרתי מהגילוי הנאות…) למופע הפתיחה של הסדרה, שבה משוררים, סופרים ואנשי רוח מספרים על השירים ששינו את חייהם, לא היה לי ספק שזהו ערב שחובה לבקר בו.


על לשמן ופועלו כתבתי כבר בעקבות "במה להמתיק ימים אם לא בשירים", סדרת המופעים הקודמת שיזם, ובה התארחו משוררים לערב של הוקראו והושרו שירים ממיטב היצירה של המשוררים העבריים. בסדרה החדשה לשמן ביקש להרחיב את קשת האורחים, וכך אתמול אפשר היה ללמוד משירי ונאווה – יוצרות, קרובות-משפחה וחובבות שירה מושבעות – על השירים שהן אוהבות, כשאלו הוקראו על-ידן, כמו גם על-ידי דרור קרן הכל-כך מוכשר, והושרו על-ידי הרכב נפלא של זמרות (אולה שור-סלקטר, מאי ישראלי, עינת ארונשטיין), וכל-זאת עם הרכב נפלא בראשותו של לשמן עצמו, שהנפיק עיבודים מרגשים לקלאסיקות ("ציפור שניה" ו"הנה פתחתי חלון" לנתן זך, "על הדרך עץ עומד" לאיציק מאנגער, "לונדון" לחנוך לוין),  כמו גם ליצירות חדשות שהלחין לשמן.


ראיתי ציפור רבת יופי
הציפור ראתה אותי
ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד
עד יום מותי


ראוי לייחד מקום למפעל המבורך של לשמן, מלחין ומנצח, שמחבר לחנים נהדרים למיטב היצירה של משוררי ישראל. די להביט ברשימת השירים הענקית באתר שלו כדי להתרשם שלשמן אוהב מאוד שירה ישראלית, והלחנים והעיבודים שהוא מתאים לשירים מוכיחים שהלחנת שירי משוררים עושים באהבה או שלא עושים בכלל. בערב הזה הושרו "אם תקום האישה" של אגי משעול, "בעיות זהות" של יונה וולך (שהלחינו בעבר וירצברג וגלבץ), "משנה לשנה זה" של נתן זך, "מן המקום שבאו אנו צודקים" הנפלא והכל-כך אקטואלי של יהודה עמיחי ו"כשבדידות אינה פחד" של נתן זך שנעל את הערב בצורה כה סמלית וכה יפה. השירים רבי היופי שמעמיד לשמן לבטח מקרבים רבים לשירים ולשירה, ולמי שממילא אוהב שירה עברית הם מספקים עונג מופלא, רטט של שמש ממש.


ארצי וסמל הובילו את הערב באהבה גדולה, ברהיטות ועם זאת בחובבנות מקסימה. ההתרגשות שלהן, כמו גם האהבה הגדולה שלהן לשירה, רק העצימו את ההנאה של הקהל, כנראה גם את שלהן. המעברים החלקים (בדרך-כלל…) בין הקראת שירים (תחביב אהוב של סמל וארצי ממילא) לבין שירים שבוצעו על הבמה נראו טבעיים וזרמו מצוין, ולרגע אפשר היה לשכוח מהמציאות המטורפת מסביב ולדמיין שכאן, בצוותא, פורחת לה התרבות הישראלית המודרנית, עם "חיי המתים" של לוין, טקסטים של קארבר ופנחס שדה, וספרי שירים מתבלים המונחים על השולחן.


רגע השיא של הערב מבחינתי, כנראה גם מבחינת סמל ולשמן, היה ביצוע חדש ל"סוראבייה ג'וני" של ברכט וקורט וייל, שתרגמה נאווה סמל. אולה שור-סלקטר, ללא ספק התגלית הגדולה של הערב, נתנה נאמבר מדהים לשיר הקברט הויילי הזה, והעיבוד של לשמן, כמו גם הביצוע של הטריו בראשותו, היה רגע שיא בערב שממילא התעלה לגבהים לא שגרתיים.


יופי כזה, שלמשך דקה
מוות ושאפתנות, אפילו אהבה,
לא נכנסים לכאן.


אושר, הוא מגיע
בהפתעה. והוא הרבה מעבר, באמת,
לכל שיחת בוקר אודותיו.



ודווקא בגלל מה שכתבתי בשתי הפסקאות לעיל, אולי בכל הרשימה הזו, על היופי והעומק, על ההנאה והגעגוע, לא יכולתי שלא לחשוב – שוב – על העובדה שקהל צעיר, בני גילי ואפילו צעירים ממני, לא מילאו את צוותא בערב המיוחד הזה. בשיחה שהתנהלה לאחר ההופעה, כי ההופעה הזו ללא ספק משאירה טעם של עוד והרבה דברים לדון בהם, הסכמנו שיש קהל צעיר שאוהב שירה בארץ, יש קהל צעיר שאוהב מוסיקה ישראלית, ואין שום סיבה "להפקיר" את הסדרה הזו רק לבני גיל הזהב (לא שחלילה יש לי משהו נגדם… הבטחתי רשמית לאשתי היקרה שאחרי שנפרוש לפנסיה נעשה מנוי לצוותא).


אינני יודע אם הבעיה היתה נעוצה בחוסר הפרסום (אני שמעתי על הערב הזה רק מההזמנה של אורי) או בתחרות מול משחק הכדורגל. זה גם לא ממש משנה. כי עכשיו אתם יודעים, ועכשיו אין תירוצים. הערב הכי מעניין, תרבותי, אינטליגנטי כנראה בעיר מתרחש בצוותא פעם בחודש בערך, תחת הכותרת "השירים של חיי", וכל זאת בלי לתפוס תחת ובלי לדבר גבוהות. הערב הבא, ב-26.5 (יום הולדתי. תודה, אורי), עם רוני סומק ועוד אורחים נכבדים. תעשו לעצמכם טובה, ותגיעו.


 


נ.ב. דרור קרן הוא הבן-אדם הכי מוכשר במזרח התיכון. אם חשבתי ככה עוד קודם, במופע הזה זה הוכח מעבר לכל ספק. האיש והאגדה.


 


(השירים של חיי, מופע ספרותי-מוזיקלי, עריכה וניהול מוסיקלי: אורי לשמן, צוותא, 1.4)


 


 * קטעי השירים מתוך "הנה פתחתי חלון" ו"ציפור שנייה" לנתן זך, "אושר" לריימונד קארבר (תרגום: עוזי וייל).