המון המון אהבה


…מה אתה מחביא בתוך הגרון?
אני מחביא המון המון רעל.
ומה אתה מחביא בתוך הבטן?
אני מחביא את התרופה.
ומה אתה מחביא בתוך התחתונים?
אני מחביא המון המון אהבה…


 


(מנועים קדימה / אלג'יר, מילים: אביב גדג')


 


 


תיכף מסתיים החודש הזה, ובזמן האחרון הבלוג שלי התמלא פוסטים אקטואליים מלאי רעל וחסרי תרופה. ואני, אני בכלל מלא באהבה.


 


אז היום, כדי לסיים את החודש עם חיוך, וכדי להוציא החוצה חלק מהאהבה, אני הולך לראות את אלג'יר  בהופעה מיוחדת בבארבי, עם גבריאל בלחסן, רביעיית כלי מיתר ואפילו אהוד בנאי כאורח.  אתם עוד יכולים להצטרף…


 


פרטים מלאים בספטמבר.


מהנעשה אצל היושב במרומים, פרק 347


"אל מלא רחמים!!!", נשמעה זעקתו של המלאך גבריאל בכל רחבי כס מלכותו של הקב"ה, "אל נורא עלילה!!!".


"חלאס, גבריאל", התריס השם יתברך לעברו, "אמרתי לך להפסיק עם מלות התואר האלה. כשאנחנו רק שנינו כאן, אתה יכול להסתפק ב'אדון העולמים'. אפילו 'אדונָי' זה בסדר".


"כן, אדונָי", ענה גבריאל בהכנעה, "אדונָי – מדובר במשבר רציני. זה לא צחוק, אדונָי. העם-ישראל שלך בסכנת הכחדה אמיתית".


"מה הפעם, גבריאל?", שאל האלוהים, בטון משועשע-משועמם, "עוד פעם קמים עלינו לכלותנו?  מי זה – האיראנים, אל-קאידה, הגרמנים, הצרפתים, מי?".


"לא, זה לא זה", אמר גבריאל.


"אז מה, התבוללות המונית, אינקוויזיציה, אינתיפאדה, אינפלציה?".


"לא, גם זה לא", הנהן שוב גבריאל בראשו לשלילה.


"נו, אז יאללה, shoot – למה באת לכאן והטרדת אותי באמצע השלאף-שטונדה?".


"אדונָי, אני לא יודע איך לספר לך את זה…   הם…  הם…  הולכים לשחק נגד באיירן מינכן בערב ראש השנה".


"מה זה?", שאל היושב במרומים בפליאה.


"כן, כן… מכבי ת"א הולכת לשחק בליגת האלופות נגד באיירן מינכן בערב ראש השנה. הם לא מוכנים להקשיב, אדונָי. לא ליונה, לא לדריקס, אפילו לא לאריק. זה הסוף, אדונָי. יום הדין, המבול השני, קץ הקצים".


"תגיד לי, גברי, אתה דפוק?  בשביל זה אתה מעיר אותי באמצע הצהריים?   נראה לך שאין לי דברים יותר חשובים לעשות מלהתעסק במשחק כדורגל מטופש, ועוד כזה שבמילא יקרעו לנו בו את הצורה???".


הוד מלכותו הביט במלאך גבריאל במבט שאינו משתמע לשני פנים, כזה שהוציא את ישראל מעבדות לחירות, חצה את ים סוף, הוריד את המן, ואמר לו לאט-לאט כדי שיבין: "אני חוזר עכשיו לישון. אני לא רוצה שתעיר אותי בשום פנים ואופן. לא רוצה לשמוע על הגדר הפרדה, לא פרס רץ לראשות הממשלה, כלום. אם הארץ לא עומדת להימחק בתוך שעה, אם קיום המין האנושי לא בסכנה ממשית, אתה לא מתקרב לכאן. ברור?".


"כן, אדונָי. מצטער, אדונָי.", ענה גבריאל, בוש ונכלם, "פשוט כולם שם למטה מתעסקים רק בזה…".


"נו, במה אתה רוצה שיתעסקו, גבריאל?   במלחמה בעוני, בתאונות הדרכים, בחינוך?   הם הרי עדיין מחכים למשיח  תגיד, באמת, כבר הרבה זמן אני רוצה לשאול אותך – מה קורה עם הגיוס של המשיח הזה?   התחלת עוד פעם לראיין מועמדים???".


 



טיול ארוך והזוי בשמש הנצחית


הערה חשובה: השתדלתי שהטקסט הבא לא יכלול ספוילרים. עם זאת, אני בהחלט ממליץ ללכת לראות את "שמש נצחית בראש צלול" לפני הקריאה. בהצלחה.


 



עשרים דקות לתוך הסרט "שמש נצחית בראש צלול" (להלן: "שמש נצחית") מגיעה סצנה נהדרת, שמסיימת את האקספוזיציה ומביאה לאחריה את כותרות הפתיחה (כן, כותרות הפתיחה של הסרט מופיעות עשרים דקות לאחר תחילתו) – ג'ואל (ג'ים קארי) נוהג במכוניתו וממרר בבכי. ברקע בק שר את "Everybody’s Gotta Learn Sometime", קאבר לשיר המפורסם של ה-Korgis:


Change your heart  Look around you


Change your heart – It will astound you


I need your lovin' Like the sunshine


Everybody's gotta learn sometime…


אתה מתכווץ בכסא, לא יודע אם לצחוק או לבכות, ואז הוא לוחץ על הטייפ, המוזיקה נפסקת, הקסטה נשלפת מהטייפ והוא משליך אותה החוצה מהרכב. סוף הגלגל הראשון. מושלם.


 



 


"מבורכים הם השוכחים, כי הם זוכים לטוב אפילו מהשגיאות שלהם" – הציטוט הזה של ניטשה, המוזכר פעמים מספר בסרט, עומד במרכז הרעיון שמאחוריו: האם הזכרון הוא קללה והשכחה ברכה?  הם ניתן למחוק את משגי העבר, את הכאבים, את הטעויות ולהמשיך הלאה כלוח נקי, כאילו כלום לא קרה?  הם השוכחים הם אכן מבורכים יותר מאלו הנידונים לזכור הכל, טוב עם רע, כאב עם אושר? האם היינו מוחקים גם אנחנו חלק מהזכרונות שלנו, אם זה רק היה אפשרי?


 


אבל למעשה הנושא שמעלה צ'רלי קאופמן, התסריטאי הגאון והכל-כך מוכשר של "שמש נצחית", הוא הרבה מעבר לדיון בזכרון. קאופמן מאתגר כאן את הצופים בסוגיית גוף-נפש המפורסמת והמסקרנת כל-כך את הפילוסופים והמדענים עוד מימי דקארט. קאופמן כבר עסק בזכרון, במוח האדם ובקשר בין גוף לנפש בסרטיו הקודמים. "להיות ג'ון מלקוביץ'" ההזוי והנפלא, "אדפטיישן" המוזר (שאני נאלץ להודות שלא ממש התחברתי אליו) ו"וידויו של מוח מסוכן" האפל והביזארי – כולם מתעסקים בצורה זו אחרת בקשר שבין הפיזי – הגוף – לבין הרוחני – ה"נפש", המוח, הזכרון.


 


למוזיקה שמנסה לעשות את מה שקאופמן עושה בסרטיו קוראים "Mind Music", כלומר מוזיקה שמיועדת למוח. קאופמן כותב סרטים כאלה, ובמקרה של "שמש נצחית" הוא מצליח לחלחל – דרך הלב העיניים והקרביים – מבלי להשאיר סיכוי להתנגדות, ומתנחל לו במחשבות של הצופה מבלי להרפות. קאופמן יוצר “Mind Movies”, ולא רק בגלל העיסוק האובססיבי במוח האדם. הוא מבקש להביא איתו ערך מוסף משמעותי ליצירה שלו, וכשזה מצליח – כמו במקרה של "שמש נצחית" – זהו רווח נפלא לצופה.


 


אז מה עניין זכרונות עם בעיית הגוף-נפש? פילוסופים רבים נוטים לקבל את ההגדרה שה"אני" מוגדר למעשה כ"מכלול הזכרונות שבם אני מופיע". ההגדרה הזו נשמעת קלושה-משהו במבט ראשון, אך מבט מעמיק לתוכה מגלה כי יש בה הרבה מן האמת. בניסוי מדעי פופולרי, שחוקרים חזרו עליו פעמים רבות,  הוצעו לנבדקים שתי אפשרויות: לממש את הפנטזיה האולטימטיבית שלהם פעם אחת אך לא לזכור לאחר מכן דבר מאותו אירוע או לחילופין לקבל רק את הזכרון של אותו "מימוש" פנטזיה מבלי שבאמת אירע הדבר. רוב הנבדקים העדיפו לוותר על "מימוש" שכזה ולהישאר רק עם הזכרון (על הניסוי הזה שמעתי לראשונה באחת מההרצאות שלו בנושא "בעקבות אליס – מסעות לעולמו של לואיס קרול" שהעביר ד"ר חיים שפירא). כלומר, הזכרונות אינם דבר של מה בכך. הזכרונות שאנחנו אוספים מגדירים למעשה את ה"אני" שלנו.


 


בספר Do Androids Dream of Electric Sheep?, שחיבר פיליפ ק. דיק (ועובד אחר-כך לסרט המצליח "בליידראנר") תואר עולם שבו ל"חיקויים" (replicants), בני אדם משובטים, יש תוחלת חיים של ארבע שנים בלבד (כדי שלא ישתלטו , ולכן מושתלים להם זכרונות מלאכותיים של ילדות ביחד עם חפצים שונים המתקשרים אליהם. דיק טוען בעצם כי הזכרונות, בתוספת מספר חפצים, הם כל מה התוצרת של חיינו. גם ב"זכרון גורלי", שהתבסס על סיפורים קצרים של דיק, עלה אותו הרעיון. הדמות הראשית מבקשת להשתיל במוחה זכרון של חופשה קסומה במאדים, שיקנה, כך היא מקווה – בתופסת מספר מזכרות – את אותו האפקט של חופשה אמיתית שכזו. האם אין כל החופשות שלנו כאלה, מציע הסרט מחשבה קיצונית אך אמיתית להחריד?    בין אם נרצה ובין אם לא, כל עולמנו מוגדר לא על-ידי העולם ה"פיזי" שאנחנו מסתובבים בו בהווה אלא על-ידי זכרונות ופירושים אשר נשארים איתנו בעקבות אירועים וחוויות.


 


ולאור כל זאת, "שמש נצחית" מציב למבחן כזה את הערך הגבוה ביותר בסולם הערכים האנושי – האהבה. האם גם האהבה איננה אלא אוסף זכרונות?   האם הזכרונות הם המציאות או שמא ביכולתנו לעצב את הזכרונות כמו שנרצה?   האם בני זוג נועדו זה לזה או שמא הכל הוא מקרה?   כל אלה ועוד נדונים בסרט הזה, וכל זה בצורה ויזואלית מדהימה (ועל כך מגיע הרבה כבוד לבמאי הצרפתי מישל גונדרי), בקצב איטי ומפותל ובצורה לא לינארית לחלוטין (רק בסוף הסרט ניתן להבין את קו העלילה הנכון של הסרט). זהו סרט מורכב, שמשאיר אותך עם רצון לראות אותו שוב, ועם המון שאלות לא סגורות (בהקשר הזה, וגם בהקשרים אחרים, הוא הזכיר לי מאוד את "ממנטו" המבריק של האחים נולן).


 


אז מה אם באמת ניתן היה לפנות לחברה כמו "לאקונה בע"מ" (לאקונה, מלטינית: חור, חוסר, אובדן) ולמחוק מאיתנו זכרונות לא רצויים, בדיוק כשם שאנחנו "מוחקים" בימינו אף גדול, שומן בירכיים או שיער בחזה?   האם יכולת כזו היתה הופכת אותנו באמת למבורכים, כפי שגרס ניטשה, או שמא פוגמת ב"אני" של כל אחד מאיתנו?    האם זכרונות ורגשות מאהבה שנגמרה, שאנחנו סוחבים איתנו הלאה, הם פגם או שמא רכוש יקר?    


 


יאיר לפיד כתב פעם רשימה של "דברים שצריך להספיק" עד גיל מסוים (נדמה לי ששלושים). בראש הרשימה היה לחוות פעם אחת אהבה ששוברת את הלב, כזו שמשאירה אותך לבד, על הרצפה, מדמם, כזו שאתה לא מתאושש ממנה זמן רב, ונשארת איתך לנצח. מכיוון שאני מאוד מסכים עם יאיר בנקודה הזו, בעיניי זו בדיוק האנטי-תזה לניטשה, ובכלל לנושא ה"עיצוב מחדש" של עצמנו. כל חוויה, טובה או רעה, מעצבת אותנו. כל זכרון, נעים או טראומטי, הופך אותנו למה שאנחנו. כל דבר בנו, פגם או שלמות, מגדיר אותנו כ"אני". למחוק זכרון פירושו למחוק חלק מאיתנו, לשנות את עצמנו בדרכים שאנחנו רחוקים מלהבין. קאופמן לוקח אותנו ב"שמש נצחית" לטיול ארוך והזוי בחיפוש אחר תשובה לשאלה הזו, ונראה לי שכל אחד נותר בסוף הסרט עם תשובה אחרת ועם עוד המון שאלות לא סגורות, הגם שהסרט עצמו מגיע למעין סגירת מעגל בסופו (גאונית, יש לציין).


 


 


 


"שמש נצחית" מציג ללא ספק את צ'רלי קאופמן – תסריטאי שהצליח להפוך לשם-דבר בתעשייה שנשלטת על-ידי במאים ומפיקים – בשיא כושרו וגאוניותו. "שמש נצחית" הוא סרט שלם, מקורי ומעניין יותר מכל מה שהוליווד מביאה לפתחנו בשגרה הדביקה שלה. בצניעות ובקסם קאופמן רוקח לנו סרט קטן ואינטימי ("קומדיה רומנטית"?), ובעצם מעלה בנו זכרונות ושאלות, מזכיר ומברר, מבלבל ומאתגר, ובעיקר שולח אותנו הביתה עם מטען כבד של מחשבות. והלא זה בדיוק תפקידו של הקולנוע, ושל כל אמנות בכלל.


 


(שמש נצחית בראש צלול, במאי: מישל גונדרי, תסריט: צ'ארלי קאופמן, שחקנים: ג'ים קארי, קייט ווינסלט, טום ווילקינסון, קירסטן דאנסט, אלייג'ה ווד, מארק רופולו. ארה"ב, 2004)





גאולה, הו גאולה.


 


הרדיו מידרדר. זה לא חדש.
צריך ממש להיות בקיא ברזי התדרים ולוחות השידורים בכדי ליהנות באמת מרדיו. אני מזמן הפניתי את גבי לרדיו, ולמעט הבלחות מקריות של קוואמי או טל ואביעד, מקסימום איזה שעה 106 או 88, אני נוהג בעולם שכולו CD.
היה ה-DJ של עצמך, אני אומר.


העיתונות מידרדרת. זה לא חדש.
פעם, כשהייתי בן 11 או 12, אבא שלי היה מקבל – מתוקף תפקידו דאז – את כל העיתונים הביתה כל בוקר. ואני – ילד סקרן ורעב למידע – הייתי יושב וקורא הכל, מהתחלה ועד הסוף. בימי שישי ההנאה היתה גדולה אפילו יותר, ויכולתי להעביר אחר-הצהריים שלם מול "ידיעות" או "מעריב".
והיום?  את שני אלה כבר אינני יכול לקרוא, את "הארץ" אני סובל רק בימי שישי, וגם אז ברפרוף. אפילו "העיר", מעוז האסקפיזם ובסיס הנאת השישי שלי, הפך עם הזמן לעיסה דביקה של צהוב רדוד. בקיצור, אני את האינפורמציה שלי מקבל מהאינטרנט, בלי טובות של אף אחד.
היה העורך של עצמך, אני אומר.


הפוליטיקה מידרדרת. זה לא חדש.
מזל שאין בחירות עכשיו, כי הייתי בדילמה נוראית – באמת, אבל באמת לא נשאר למי להצביע. גועל נפש מוחלט של אנשים תאבי ממון, שלטון ופרסום. איכס. איפה הרב בא-גד כשצריך אותו?   פתאום הוא נראה לי האופציה השפויה מכולם.
תאמינו לי, הייתי מכריז על עצמי אוטונומיה, נהיה המנהיג של עצמי. אבל זה עדיין בלתי-אפשרי.


בקיצור, במציאות הזו, המתוארת לעיל, מה הפלא שהטקסט הבא מופיע היום ב-YNET, כל כולו ציטוט מדויק מתוכנית הערב של שי ודרור ב-FM102, של שיחת טלפון עם כבוד הח"כ צחי "קח מינוי, אחי" הנגבי, מועמד הליכוד לפרס נובל:


צחי הנגבי: …אני לא יודע עוד מי הקירח, זה שי או דרור?


שי: דרור הקירח.


צחי הנגבי: ומי המכוער?


דרור: מי המכוער? אמא שלך…


 


 


נ.ב. מזמן אמרתי שמזל שגאולה עוד לא מתה. כי עם בן כזה, היא הייתה מתהפכת בקברה.


 


 

גאולה, הו גאולה.


 


הרדיו מידרדר. זה לא חדש.
צריך ממש להיות בקיא ברזי התדרים ולוחות השידורים בכדי ליהנות באמת מרדיו. אני מזמן הפניתי את גבי לרדיו, ולמעט הבלחות מקריות של קוואמי או טל ואביעד, מקסימום איזה שעה 106 או 88, אני נוהג בעולם שכולו CD.
היה ה-DJ של עצמך, אני אומר.


העיתונות מידרדרת. זה לא חדש.
פעם, כשהייתי בן 11 או 12, אבא שלי היה מקבל – מתוקף תפקידו דאז – את כל העיתונים הביתה כל בוקר. ואני – ילד סקרן ורעב למידע – הייתי יושב וקורא הכל, מהתחלה ועד הסוף. בימי שישי ההנאה היתה גדולה אפילו יותר, ויכולתי להעביר אחר-הצהריים שלם מול "ידיעות" או "מעריב".
והיום?  את שני אלה כבר אינני יכול לקרוא, את "הארץ" אני סובל רק בימי שישי, וגם אז ברפרוף. אפילו "העיר", מעוז האסקפיזם ובסיס הנאת השישי שלי, הפך עם הזמן לעיסה דביקה של צהוב רדוד. בקיצור, אני את האינפורמציה שלי מקבל מהאינטרנט, בלי טובות של אף אחד.
היה העורך של עצמך, אני אומר.


הפוליטיקה מידרדרת. זה לא חדש.
מזל שאין בחירות עכשיו, כי הייתי בדילמה נוראית – באמת, אבל באמת לא נשאר למי להצביע. גועל נפש מוחלט של אנשים תאבי ממון, שלטון ופרסום. איכס. איפה הרב בא-גד כשצריך אותו?   פתאום הוא נראה לי האופציה השפויה מכולם.
תאמינו לי, הייתי מכריז על עצמי אוטונומיה, נהיה המנהיג של עצמי. אבל זה עדיין בלתי-אפשרי.


בקיצור, במציאות הזו, המתוארת לעיל, מה הפלא שהטקסט הבא מופיע היום ב-YNET, כל כולו ציטוט מדויק מתוכנית הערב של שי ודרור ב-FM102, של שיחת טלפון עם כבוד הח"כ צחי "קח מינוי, אחי" הנגבי, מועמד הליכוד לפרס נובל:


צחי הנגבי: …אני לא יודע עוד מי הקירח, זה שי או דרור?


שי: דרור הקירח.


צחי הנגבי: ומי המכוער?


דרור: מי המכוער? אמא שלך…


 


 


נ.ב. מזמן אמרתי שמזל שגאולה עוד לא מתה. כי עם בן כזה, היא הייתה מתהפכת בקברה.


 


 

לב של אבן


 


כרמי גילון, לשעבר ראש השב"כ והיום ראש מועצת מבשרת ציון, מצוטט היום בYNET  באומרו: "האתיופים הורסים, מלכלכים ומחטטים בפחים". הוא גם מוסיף ומסביר: "…מרכז הקליטה מוריד את ערך הדירות, ברור שאני לא רווה נחת. אני אומר את האמת. מה, אני מת שיהיה לי מרכז קליטה פה במרכז היישוב? לא. אני מתייחס אל זה כאל עובדה קיימת. אני חושב שזה חלק מתפקידי כראש רשות, כאיש ציבור, לעסוק בקליטת העלייה…".


 


אין ספק שעם עוד אנשים ככרמי גילון, שיעסקו בקליטת העלייה, האתיופים ייקלטו בצורה נהדרת, ארץ ישראל תמשיך להיות תרבותית ואוהבת זרים, ובא לציון גואל. אני רק מתפלא שמר גילון עוד לא הציע לטלטל מעט את האתיופים, לחץ פיזי מתון – אתם יודעים, בתקווה שאולי זה יעזור.


 


אז לתשומת לבו של מר גילון – – – לפני שמונה עשרה שנים, כתב בחור צעיר בשם אהוד בנאי שיר בשם "עבודה שחורה". אני חושב שזה חלק מתפקידו של כל ראש רשות, של כל איש ציבור, לקרוא את השיר הזה לפחות כל יום (פעם אחת ביום זה מספיק), לפני שהוא מתפנה לעסוק בקליטת העלייה. כי הבניין ההוא דומה באופן מפתיע לבניין של מר גילון, והלב של אבן… נו, תבינו לבד.


 


הנה השיר, לשירותכם:


 


 


האחים כהי העור שבאים מאתיופיה
מביאים איתם מסורת מופלאה ועתיקה.
הבנים האובדים, אחרי תלאות הדרך,
מגלים לאט לאט את הארץ הרחוקה.
הם שנים חלמו עליה, ועכשיו זו המציאות,
כשאומרים להם לטבול, לשטוף את התמימות.
ואני בעיניהם ראיתי איזה אור,
ומי יידע אם אברהם לא היה שחור…

האחים כהי העור במרכז קליטה בטבריה
מנסים לקלוט ולהיקלט וזה לא קל.
מאצל המדורה, מעבר להרי החושך,
אל הרחוב המקומי, הדיגיטאלי, המבולבל.
הם שנים חלמו על בית ועכשיו זו המציאות,
גם בבית זה קורה, נמשכת הגלות.
ואני בעיניהם ראיתי איזה אור
ומי יידע אם אברהם לא היה שחור…

האחים כהי העור יחפים בצד הדרך
מוליכים את עלבונם ברגל אל העיר.
הם עומדים מול הבניין, הם עומדים מול לב של אבן,
מחכים שתיפתח הדלת מבפנים.
הם היו נאמנים, כן, הם חיכו לה לבשורה,
ועכשיו מה שנשאר זו עבודה שחורה.
..


 


 


כמו כדור הנורה מתותח…

 



 


זה מתחיל להיות מביך. עברו כבר כמה חודשים טובים מאז שגיליתי את O של דמיאן רייס. לא זוכר אפילו איך הגעתי אליו. אולי לבועז כהן היה איזה קשר, אולי קראתי אותו אחרי זה. לא זוכר, באמת.


הייתי מצפה שאחרי חצי שנה ביחד, אני אמצה את הקטע שלו, אאפסן אותו עם יתר הדיסקים ואשכח ממנו לזמן מה. אבל לא. אני מוצא את עצמי מדקלם אותו כל היום, נרדם איתו בלילה, שר אותו בחלום. משהו מיוחד.



אני דווקא כן זוכר את הרגע הראשון שבו שמעתי את Amie האופטימי וענוג. זה היה השיר שתפס את האוזן שלי בהתחלה. אחר כך היה The Blower’s Daughter הכואב והמדכא ששבה אותי. ואז, כלי לשים לב, תוך כמה חודשים השתלט עליי דמיאן רייס לחלוטין.


היום, בערך חצי שנה אחרי, אני נוטה להכריז על O כעל אחד האלבומים הנפלאים ביותר ששמעתי. ואני סובל. סובל מהתאהבות מוחלטת, חסרת הגיון, טוטאלית ורגשית, שגורמת לי לשמוע את האלבום הזה (או אחד מהבוטלגים הרבים שמסתובבים ברשת של הופעות חיות של הדמיאן) לפחות פעם ביום. ואת Cannonball אפילו יותר מפעם אחת. מודה.


 קשה לי להצביע על הסיבה המדויקת שדווקא השיר הזה השתלט על כל חלקה טובה בי. אולי הלחן הפשוט אך הנפלא, אולי השירה הרכה והנוגה, ואולי הטקסט הכה רגיש ומדויק: "עדיין מעט מן הטעם שלך בפי, עדיין מעט ממך סבוך בספק שלי, עדיין קשה מעט להגיד מה בדיוק קורה…". וכל-כך לא קשה ליפול ברשת של השיר הזה, שגורם לי לרחף כמו כדור הנורה מתותח…


 


Still a little bit of your taste in my mouth


Still a little bit of you laced with my doubt


Still a little hard to say what's going on


 


Still a little bit of your ghost your witness


Still a little piece of your face i haven't kissed


You step a little closer to me


Still i can't see what's going on


 


Stones taught me to fly


Love taught me to lie


Life taught me to die


So it's not hard to fall


When you float like a cannonball


 


Still a little bit of your song in my ear


Still a little bit of your words i long to hear


You step a little closer each day


So close that i can't see what's going on


 


Stones taught me to fly


Love taught me to lie


Life taught me to die


So it's not hard to fall


When you float like a cannon


 


Stones taught me to fly


Love taught me to cry


So come on courage!


Teach me to be shy


'Cause it's not hard to fall


And i don't want to scare her


It's not hard to fall


And i don't wanna lose


It's not hard to grow


When you know that you just don't know