(תמונה: אי.פי.)
בארצות הברית אמנים מתגייסים למען החלפת השלטון ובחירתו של ג'ון קרי לנשיא.
ולא מדובר באמנים שוליים, אלא בקרם-דה-לה-קרם: ספרינגסטין, אר.אי.אם, פרל ג'אם, דיקסי צ'יקס.
לקרוא ולקנא.
ואצלנו – בתקופה בה אין זה משנה לאן אתה משתייך פוליטית, לכולם יש מה להגיד – האמנים שותקים.
פה ושם נכתבים שירי מחאה (בזמן האחרון נשמעו פה "גבולות" הרועם של אהוד בנאי, "ראש המשלה" הסרקסטי של שלום חנוך, ו"נפלא פה" הנפלא-כה של הבילויים), אבל זו רק טיפה בים. אצלנו האמנים מעדיפים לדבר במוספי סוף-השבוע, להתעסק בעניינים נשגבים (גלובליים, יעני) או אישיים (שמוכרים עיתונים), ולהשאיר לאיש הקטן להילחם את מלחמתו בעצמו.
אמן הוא לא איש קטן.יש לו במה, וראוי שהוא ינצל אותה לא רק לתועלתו האישית, לא רק להנאתנו התרבותית, אלא גם ליצירת הווה ועתיד טובים יותר לנו ולהם. מעורבות פוליטית היא מכשלה לא קטנה, היא יכולה להרחיק קהלים ולהרחיק את המיין-סטרים המהולל/מקולל, אבל כשהקרקע בוערת, נדמה שאין ברירה. עד מתי אפשר לטמון את הראש בחול ואת הפה באולפן, ולשיר שירים שלא קשורים לכלום?
***
כשכתבתי על זה היום בפורום, מיד עלה לי לראש שיר של רוני סומק, מספרו הנפלא "המתופף של המהפכה". הוא נכתב על גבול הלבנון ב-97', והשאלה שהוא מציב – עד מתי נישן? – אקטואלית היום ממש כמו אז:
עד מתי נישן אחרי הזונה
ונתעורר לפני החלבן.
מי שנותר ער חולם את המרחק
בין תינוק לקורבן,
וליד הדלת מונח זכרון המתים
כבקבוקי חלב שהביא חלבן המוות
משדות הקרב.
(עד מתי נישן אחרי הזונה)
שגיא נאור 