הדרך לכחול עוברת בצד השני של הים

לפני שאני מתחיל לכתוב משהו על האלבום שלשמו התכנסנו כאן, הנה לכם קטע ביקורת שלא אני כתבתי (אבל כן תרגמתי חופשית):


זה לא מפתיע שהוא הרגיש מתוסכל מחוסר ההצלחה המסחרית של המוסיקה שלו, לאור העזרה המקצועית שהוא קיבל בעבודה על אלבום הבכורה שלו…  הביצוע שלו, שהתנהל בקפידה בין נגישות קלה-מדי ושיקוף-עצמי רגשני, משלב בין שני העולמות כשהוא מצליח להתחמק מהמלכודות שבכל צד. התוצאה היא יצירת בכורה פנטסטית… הוא מצייד את הלחנים שלו עם בדיוק מספיק דרמה, לאות העולם בקולות, נגינה מדודה בקפידה, ועוד – והכל עובד. המלים שלו מכילות שירה עם אבחנה מצוינת לרגשות… והמיתרים הרכים, השוטפים מביאים אפילו עוד לחבילה המלאה…


הקטע דנן עוסק (ניחשתם?) ב-"Five Leaves Left" של ניק דרייק, והוא נכתב בידי נד ראגט מ-All Music Guide. האלבום הזה, המופלא כל-כך, של דרייק יצא לפני 40 שנה (!) והוא רלוונטי ובעל השפעה גדולה גם היום. אבל לא בגלל זה אני נזכר בו כאן ועכשיו. הדברים שנכתבו על דרייק בהקשר האלבום הזה ובכלל הזכירו לי, ועדיין מזכירים, את כל מה שחשבתי עליו, ואני עדיין חושב, בהקשר של "The Opposite Side Of The Sea" של אורן לביא.


נקודות ההשקה היו ברורות מהשמיעה הראשונה, עוד לפני שביררתי את הטריוויה המתבקשת: מהשיר הראשון, "Her Morning Elegance", שזכה להצלחה בינלאומית בזכות הקליפ שלו (4 מליון צפיות ביו-טיוב, שיר הנושא לקמפיין של שברולט, הופעה אצל ג'ימי קימל וכו'), דרך כמעט כל שיר באלבום (זולת אולי שיר הנושא ו-"Locked In A Room"), רוחו של ניק דרייק צפה ועולה מכל שיר ושיר, מעיבודי כלי המיתר לקלידים הנוגים, מהשירה והלחנים.



ושיהיה ברור – אני כותב את כל זה בלי שום ביקורת. להיפך: Ruby Rises, שנשמע כאילו נלקח מאיזה אלבום אבוד של דרייק, הוא שיר נפלא; גם A Dream Within A Dream, Trouble Don’t Rhyme ו-The Man Who Isn’t There, מאוד דרייקים, אבל השורה התחתונה כשאני מקשיב להם זהה – הם שירים יפהפיים, אפלים בדיוק במידה, מופקים לעילא ולעילא, מרגשים.


ממש כמו שכתב ראגט ב-AMG, לביא מצליח פה עם שירים קלים ל"עיכול" ורגשניים שהוא מצליח לרקוח בלי ליפול למלכודות המסחריות ו/או רגשנות-היתר. הלחנים שלו דרמטיים מספיק, הקול שלו מרגש, הנגינה באלבום (צוות גרמני מיומן ומהוקצע) מקצועית ומקצוענית, ומעל לכל – הכל עובד, משתלב נפלא, מיתרים ושטיחים של קלידים, מילים ולחנים, לחבילה מלאה וקסומה, שמאוד מפליא שלא זכתה להצלחה יותר גדולה, כאן שם ובכל מקום.


 


עם זאת, וצריך לומר זאת אחרי כל המחמאות לעיל, האלבום הזה נגמר לי מהר מדי. כלומר, לא רק שהוא בן 37 דקות בלבד (אגב, Five Leaves Left בן 39 דקות וחצי), אלא שהוא מאבד את הקסם אחרי שבעה שירים. זה היה לי ברור כבר מהשמיעה הראשונה, אבל שמיעות נוספות רק חידדו את זה: שבעת השירים הראשונים באלבום יוצרים (מיני) אלבום שנוגע בשלמות; ארבעת הקטעים הבאים (שלושה + קטע לא חבוי אחד) פשוט מפספסים, ומשאירים אותי עם טעם לפגם.


בארבעת הקטעים האחרונים (החל מ-A Short Goodbye) לביא נופל למלכודות, נשמע לא מפוקס, כאילו הפלא הלך ונשאר רק הילד, וזה פשוט חבל. בערך בשמיעה השלישית פשוט למדתי לסיים את האלבום אחרי שיר מספר שבע, ואז מתקבל אלבום שיכול בקלות לעמוד בטופ של היצירה הישראלית של השנים האחרונות, בטח זו שבאנגלית, ולהפוך לאלבום חובה בכל תקליטיה של חובב ניק דרייק ממוצע, ישראלי או לא.


האם זו הסיבה שהאלבום לא זכה להצלחה מסחרית?  שהיה צריך את הקליפ של Her Morning Elegance כדי להוציא אותו מחדש?  שלמרות שהוקלט לפני שנתיים איש לא שמע עליו?   לא ממש. אולי פשוט לא נשארו מספיק חובבי דרייק אי שם, ואולי האלבום היפה הזה לא הובא לידיעתם. כי לביא, איש תיאטרון ומחזאי שכותב יצירות מינימליסטיות לתיאטרון (מה שנשמע מאוד הגיוני אחרי שמקשיבים למוסיקה שלו), לא ממש מתאים לתרבות ה"רוץ וספר לחבר'ה, עדיף על פני השער של 7 ימים, עדיף באיזה תוכנית בפריים-טיים", שהיא אולי הדרך היחידה לשווק היום אלבומים.


בתור מי שהעיד על עצמו שהוא רוצה להצליח "אמנותית, שיאהבו את המוזיקה שלי ויתחברו אליה" ושאין לו רצון "להצליח מסחרית בארץ… להיות פה בפלייליסט", לביא לא צריך להיות מופתע שהאלבום שלו נפל בין השורות. אם כי במיוחד כאן בארץ, בתרבות שמקדשת שירים שקטים ורכים כתרופת-נגד לטירוף שבחוץ, מוזר שהאלבום הזה לא הפך לפריט חובה בספריית האלבומים של כל עורך מוסיקלי ממוצע.


אולי לביא יכול להתנחם בכך שגם ניק דרייק לא זכה להצלחה מסחרית עם "Five Leaves Left". למען האמת, אף אחד מהאלבומים שלו לא מכר יותר מ-5000 עותקים כשהם יצאו לאור. רק ב-1979, חמש שנים אחרי שמת ממנת יתר ועשר שנים אחרי שהאלבום הראשון יצא לאור, העולם גילה את דרייק ואת יצירתו. אני, כמובן, מאחל ללביא חיים ארוכים ופורים.


 


(אורן לביא, The Opposite Side Of The Sea, עננה/Music972)

מודעות פרסומת

עשר שנים בלעדיו. ואנחנו רוכבים שנית


המלך העירום רוכב שנית בלחץ ההמון.


המלך העירום רוכב שנית בלחץ ההמון.


מבליט את הכתף הימנית


מוציא את הלשון.


נפגשנו שוב בקיסריה. עשר שנים מאז הנביא החכם הלך מאיתנו. מאז המלך העירום הולך וצובר כוח, הולך ומשתלט פה על המרחב הציבורי. וההמון לא רואה, ואין אף ילד שיצעק "המלך הוא עירום". אתמול, בקיסריה, בין המון אנשים טובים, הייתה תחושה כזו של להוציא את הלשון. להוציא את הלשון מול ליברמן והשחיתויות שלו, משרד הבריאות והתחזיות השחורות שלו, הפסיכופת שירה למוות בנערים בנחמני ואלו שמצדדים במעשיו, כולם. להוציא את הלשון, להבליט את הכתף הימנית ולשיר קצת מכתביו של הנביא החכם, ר' מאיר אריאל.


כורסה שלי נפתחת לאחור אל מול פני המרקע.


כורסה שלי נפתחת לאחור אל מול פני המרקע.


היה לי יום אפור אם לא שחור


אני מול המרקע.


נותנים ילדה קטנה שקועה בבוץ ואין מה לעשות.


ילדה קטנה שוקעת לי בבוץ ואין מה לעשות.


אני בכורסתי אמשיך לרבוץ


לי אין מה לעשות.


יש לי תחושה שהקהל אתמול בקיסריה חושב שיש מה לעשות. עשר שנים אני והם מגיעים לכאן, פעם בשנה, משמרות או קיסריה, ויש במפגש הזה משהו יפה ובאותה מידה משהו מתריס, משהו נוגה ובאותה מידה משהו חתרני. על הבנה נאספו אתמול אמנים מכל קצות הקשת התרבותית: שינקינאים וחוזרים בתשובה, ימנים ושמאלנים, אשכנזים ומזרחים, מבוגרים וצעירים. מולם, על הכסאות והבטון, קשת מגוונת לא פחות: מעליי עישנו גראס; לידי בחור דתי עם אשתו ההרה; מתחתיי שתי נשים מבוגרות שנראו כמו הקיבוצניקיות המטורללות מ"המרוץ למיליון". וכולם יפים, וכולם מנומסים, וכולם יודעים את המלים. וכולם לא היו נותנים לילדה הקטנה לשקוע בבוץ, או לפחות היו רוצים להאמין ככה.


האלה שיורים שם ברחוב – האם זה אמיתי?


האלה שיורים שם ברחוב – האם זה אמיתי?


האם זה קטע חדשות רטוב –


או סרט איכותי?


מטוס נוסק צולל ומתרסק בשיפולי בטני.


מטוס נוסק צולל ומתרסק בשיפולי בטני.


קריין בניירות קצת מתעסק –


מעל פסגת בטני.


קוטנר אמר אתמול, ספק בבדיחה ספק בהשלמה, שהולך להיות ערב של "ביצועים לשיריו של מאיר כרגיל". נכון, היו ביצועים מעניינים, היה שיר חדש ויפהפה שביצעה מיקי קם, ובכל זאת היתה תחושה שהקהל בעיקר רוצה להתעסק עם שיפולי בטנו, עם הכאבים הפרטיים, לאורה של החוכמה שהרביץ בנו מאיר. מה גם שבשם הפלורליזם והביצועים החדשים נאלצנו לספוג גרסת "אני-כזו-מיוחדת" של מרינה מקסימיליאן בלומין ל"שדות גולדברג" (שתמיד חשבתי שאי אפשר להרוס) ואת הצעקות של נינט ב"שלל שרב" (מעדיפים שתשתקי, תודה). בשיאו של הערב, ולא סתם כנראה, עלה אהוד בנאי ונתן את התרופה הישנה והמוכרת – "לילה שקט עבר…", "שיר תת-מודע זמני", "בלוז כנעני". הכל ידוע מראש ומוכר, ובכל זאת כל-כך יפה וכל-כך עוזר, כמו ביקור חודשי בנמל התעופה. אותו הדבר אפשר היה לומר על שלום חנוך ומשה לוי, וכמובן על תמוז. כולנו זקוקים לשקט, כולנו מתרפקים על העבר. כולנו רוצים לשכוח מהאלה שיורים שם ברחוב, וטוב שתרצה (הו, תרצה…) הזכירה לכולנו שיש חיים מחוץ לקיסריה.


וכל האסונות בסוף הולכים למעדן חלב


כן כל האסונות הרי הולכים למעדן חלב


מוכי רעב ורעש חיש הופכים


למיץ טבעי עכשיו


ידו של קוטנר ניכרת בערבים האלה. הוא מתאמץ מאוד לא להפוך אותם לקיטש, למשהו מסחרי. מצד שני, מאיר אריאל אף פעם לא היה מסחרי. אני מביט בקטעים מתוך "מסע הבחירות", שם אפילו המצלמות לא הצליחו להביא את הקהל. אני נזכר בהופעה ההיא, ביום הסטודנט, אל מול 10-15 אנשים. מעניין מה היה קורה למאיר לו היה נותר חי, אני אומר לעצמי בהגיענו לעוד אחד משיאי הערב.


מעל פסגת הבטן הנני שמוט לסת ולשון.


מעל כיפת הסטן הנני שמוט לסת ולשון.


מישהו שם השתדל וכאן אני


שומט עצמי לישון.


בהקיצי נותנים את ההמנון – אולי הייתי קם.


בהקיצי נותנים את ההמנון – בטח איש לא קם.


דגלנו מתבדר בכל סלון – ואף אחד לא קם.


מעניין מה מאיר היה אומר, למשל, על כך שאודי ושחר הפכו לחסידים מזמרים. מצד שני, אודי ושחר היו אחראים אתמול לשני הרגעים המרגשים ביותר בערב. תחילה, הם תקעו לכולנו את ההמנון עמוק בבטן עם "קוצים א'", שאת מילותיו אתם זוכים לקרוא כאן. שיר שנשאר רלוונטי כמו ביום שנכתב (ועברו יותר מ-15 שנה…), אולי אפילו יותר רלוונטי היום מאז. אחר-כך, הם סגרו (כמעט) את הערב עם "מודה אני", שפתאום נראה תפור עליהם כל-כך, כולל מעבר מרתק ל"אדון הסליחות", שהוכיח כמה הלהקה שניגנה אתמול, בראשות יהודה עדר ואדם מדר, היתה נהדרת.


והקהל קם, אבל רק כשתמוז התאחדה לנו (שוב, והפעם באמת) מול העיניים. הרב זילבר ושלום מהקיבוץ התחבקו, וכל החבר'ה נראו מתרגשים כמעט כמו הקהל. ותמוז נתנו בראש כמו שרק תמוז נתנו. יותר משלושים שנה מאז יצא האלבום הזה, ונדמה שאף אחד היום לא עושה רוק'נ'רול ככה. אף אחד לא רוצה לקום. עדיף להירקב על הכורסה עם גלגל"צ.


המלך העירום רוכב שנית בלחץ ההמון.


המלך העירום רוכב שנית בלחץ ההמון.


מבליט את הכתף הימנית


מוציא את הלשון.


ואל תזלזלו בלחץ ההמון. לחץ ההמון העלה אתמול את תמוז בחזרה להדרן להדרן, למרות שכבר הדליקו את האורות וקוטנר נפרד בהתרגשות. לחץ ההמון גרם לתמוז לשיר שיר שלא נכתב על-ידי מאיר, למרות מחאותיו של אריאל זילבר (ואני איתו, אגב). לחץ ההמון אולי יביא את תמוז להתאחד באמת, יביא את הערב הבא בעוד שנה, ישאיר את מאיר אריאל בתודעה של כולנו גם מחר.


יום אחד אולי אני אקח את הבן שלי לערב לזכרו של מאיר אריאל. וכשהוא ישאל אותי מי זה המלך העירום הזה, שרוכב ורוכב, אני אומר לו שהמלך העירום הוא כנראה אנחנו. אז אבליט את הכתף, אוציא את הלשון ואחבק אותו חזק חזק.


(עשר שנים בלעדיו – ערב לזכרו של מאיר אריאל, קיסריה, 3.8.09)

מחכים לנס. והוא הגיע.

היא אהבה אותו עוד לפני שהכירה אותי.


אשתי.


הוא היה המאהב האמיתי הראשון שלה, גבר של נשים רבות, מפתה בחסד. שילוב בלתי אפשרי של דון חואן, ג'יימס בונד ומיסטר מיאגי.


כשנפגשנו היא התוודתה על האהבה הזו שלה, לאיש ולמילים שלו, לקול המופלא, למנגינות.


 


אהבתי אותו גם אני.


היו ימים שהמילים שלו הצילו אותי. בימים אחרים הם סיפקו לי פס קול לחיים. הוא כותב כמו שאף אחד אחר לא כותב, הוא שר כמו שאף אחד אחר לא שר, הוא מתנהל כמו שאיש לא מתנהל.


 


וכך הוא הפך לפרטנר המושלם למנאג'-א-טווה. אמרנו שנינו שלא נגיע באמת לסיפוקינו עד שלא נזכה להיות איתו ערב אחד, אני והיא, ביחד.


 


ועכשיו זה קרוב יותר מתמיד. הכרטיסים בידיים, הלב עדיין מתקשה להאמין. בעוד פחות מחודשיים הוא יעלה על במה מרחק עשר דקות מהיכן שאנחנו גרים והנס שחיכינו לו יקרום עור וגידים.


התחתנו ועכשיו אנחנו ביחד, חזקים. והנה אנחנו עושים משהו משוגע, לא נכון, ומוציאים את מיטב כספינו ומחכים לנס, לנס שיגיע.


 


הו, מותק, בואי נתחתן,


היינו לבד כל-כך הרבה זמן.


בואי נהיה לבד ביחד,


בואי ונראה אם אנחנו כה חזקים.


כן, בואי נעשה משהו משוגע,


משהו לחלוטין לא נכון


כשאנחנו מחכים לנס,


לנס שיגיע.


                        (waiting for a miracle)