תודעה כוזבת, סוכריית בוקר, מזבלה, סינמה סקופ – אני לא יכול בלי זה (בלוג דיי פוסט)


בלוג דיי היא יוזמה נפלאה של ניר אופיר, שמטרתה לחשוף את העולם לבלוגים חדשים (ובלוגרים חדשים) לרווחת הבלוגספירה כולה. (תקציר הפרקים הקודמים: 2007, 2006, 2005).


אז גם הפעם אני אמליץ על חמישה בלוגים שאני נהנה לקרוא אותם בשנה האחרונה. הסדר חסר חשיבות, כמובן. וכרגיל אני מתנצל בפני כל עשרות הבלוגים המצוינים שאני קורא על בסיס קבוע ולא נכללו (עדיין) ברשימה:


 


ב"תודעה כוזבת" כותב שחר על "הבועה העכורה של ההי-טק", אחרי "תקופה ארוכה מדי בבועה האקדמית", מה"בועה הפרברית" שבה הוא חי, כ"מילאומניק של הבועה השינקינאית".


בקיצור, כפי שאפשר לראות בתמונה, שחר מפריח בועות-בועות שמתעסקות בתרבות, טכנולוגיה, האקדמיה ועוד. זה תמיד מעניין, תמיד פותח את הראש ותמיד מהנה לקרוא.


פוסט שנהניתי ממנו לאחרונה: Sickr – Broadcast Your Aches


 



בלוג שנולד במטרה לפתוח את הבוקר עם שיר טוב, ותוך כדי כך להרחיב אופקים מוסיקליים (וגם כדי שיהיה מה לשמוע עם הקפה והסיגריה של הבוקר…)". כל המוסיף על זה רק גורע…


פוסט שנהניתי ממנו לאחרונה: איזה wifi ואיזה נעליים (סיכום הפסטיבל)


 



 


את כותב הבלוג "לא יכול בלי זה" לא צריך להציג.


אבל מי שחושב שהוא מכיר את עידן אלתרמן – מהטלוויזיה, מהבמה או מ"לולה" – כדאי לו מאוד להציץ בבלוג שלו, שם מתגלים המון צדדים נוספים ומקסימים של האיש המוכשר הזה.


"מוזיקה, קולנוע, קומדיה, אבהות ומה שביניהם" מספר עידן על הבלוג שלו, וכל אלה ועוד מככבים שם. ההנאה מובטחת.


פוסט שנהניתי ממנו לאחרונה: אבא, זה ג'ון או פול ששר את זה? (דרורית דיווחה שהרשימה הוסרה)
                                         רשימת מקרטני: עשרה שירים שהוא לא יבצע בהופעה (וחבל)


 


 


גם יאיר רוה הוא סוג של סלב.


אני עוקב אחרי "סינמסקופ", מדור הקולנוע של יאיר, עוד מ"זמן תל-אביב". אחר-כך הוא עבר ל"העיר", וגם כתב ב"עכבר", ואני אחריו. אחרי הכל, עד שאתה מתכוונן למבקר שקולע לטעמך אתה לא עוזב אותו.


מינואר 2006 יאיר כותב בבלוג משלו, וכיאה לבמה שכזו הוא כותב הרבה, על המון נושאים ובהנאה מרובה (של הכותב והקורא כאחד). הוא כותב על בתי הקולנוע הישראליים ויחסם למבקרים בהם ולמבקרים אותם, על טעויות תרגום, על סרטים חדשים ואפילו על סרטים משעשעים שרצים באינטרנט.


לכל מי שאוהב קולנוע, וכל מי שאוהב כתיבה על קולנוע, בלוג חובה.


פוסט שנהניתי ממנו לאחרונה: אובמה בא, אובמה הלך


 


 


בעוונותיי אני פרסומאי וונאבי. יש לי חיבה עזה לענף הפרסום, במיוחד לצדדים הקריאטיביים שלו. ויש לי חיבה עזה יותר לאנשים קריאטיביים.


גיא דיין ודורי בן ישראל, "שני אנשי קריאייטיב עם טונות של ריספקט בקהילת הפרסום הצ'כי" כותבים בלוג על קריא ייטיב, אינטראקטיב, פרסום כחול לבן ומהעולם, שיווק גרילה, שיווק ויראלי וכל מה שמסביב.


ב"מזבלה" תמיד שמח. התעדכנות יומית שם ואתם ישר מרגישים בברנז'ה.


פוסט שנהניתי ממנו לאחרונה: אמת בפרסום

יה חביבי אייבי, להתראות לך.

להיות ילד באייטיז היה משהו קסום. לא סתם אני, ואחרים כמוני, נדרשים לזה שוב ושוב ושוב.


כתבתי על זה לפני חודשיים בהקשר של "איים אבודים". לפני חודש כתב על זה שלום גד ב"גלובס"  בציפיה להופעה של מוריסי. ועכשיו אני נדרש לזה שוב, הפעם בהקשר עצוב יותר – פטירתו של אייבי נתן.


אחרים יספרו על אייבי נתן האיש, לוחם השלום, הבוהמיין, אוהב האדם הגדול. אני רוצה לספר על אייבי נתן ו"קול השלום", התחנה הפיראטית ששידרה החל מה-18 במאי 1973, מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל (אבל לא רחוק מדי), מוזיקה ושידורי רדיו.


במשך יותר מעשרים שנה שידרו אייבי וצוות השדרנים מוזיקה אחרת, שונה ממה שנשמע בדרך-כלל בתחנות הרגילות (של "קול ישראל" וצה"ל), כשבין השירים מתובלים קטעי דיבור בזכות השלום (“Peach is the word, and the voice of peace is the station, 24 hours a day” או "עם שקיעת החמה תפסיק תחנת קול השלום את שידוריה למשך 30 שניות לזכר קרבנות האלימות באזורינו ובעולם כולו).


בסרט "עם שקיעת החמה" ששודר לא מזמן בערוץ 8 אפשר היה להתרשם מהחדשנות של "קול השלום" ומההשפעה הרבה שהייתה לה על התרבות הישראלית. התחנה שידרה מוזיקה 24 שעות ביממה, השדרנים – שמות כמו גד ביטון, יקיר אביב, שוש עטרי, טים שפארד, עופר נחשון – עבדו מתוך שליחות ונתנו את הנשמה, והאווירה הנעימה והמחנכת שהתלוותה לשידורים כבשה את ליבם של צעירים ומבוגרים כאחד.


אני, אישית, התעוררתי כל בוקר במשך כל שנות לימודיי בבית הספר עם "קול השלום". זה מוזר, אבל שיר אחד זכור לי במיוחד מ"קול השלום", שיר שעד היום מעלה לי על הפרצוף חיוך טפשי ומציף אותי באושר לא מובן וילדותי.


מדובר בשיר "Song For Whoever" של ה-Beautiful South, ששמעתי ב"קול השלום" כמעט כל יום והתאהבתי בו עד כלות. הוא לקוח מהאלבום הראשון של הלהקה, "Welcome To The Beautiful South" שיצא ב-1989.


אם אני צריך להשמיע משהו לזכרו של אייבי, יותר מכל שירי השלום והביטלס שאייבי והשדרנים שלו נהגו להשמיע, הייתי ללא ספק בוחר בשיר הזה, שיר האהבה למי שזו רק תהיה (או מי שזה רק יהיה).


23.8, 60 דקות (כ-10 ק"מ)

בשבת, בשעת בוקר מוקדמת, עם הנץ החמה (ואיך שהיא הנצה… שרפה את קצה אפי ללא בושה!), יצאתי לרוץ 60 דקות, לראשונה במהלך האימונים המפרכים שלי.


 


בשבוע שעבר, בפוסט שבו היללתי את "פרוייקט מטבוחה" ציינתי שהם עוררו לי געגועים כבירים ל-"Classical Mushroom" של Infected, ובשבת החלטתי ללכת על המקור בכבודו ובעצמו.


את שיר ההלל לאינפקטד משרום כתבתי כבר בעבר, כשהם חגגו עשר שנים. Classical היה ונותר מאלבומי הטראנס האהובים עליי ביותר, ואחד היחידים שאני עדיין יכול לשמוע מתחילתו ועד סופו.


תחילתו ב-Bust a Move, שיר שפשוט זורק אותך ישר לעניינים, בין אם אתה במסיבת טראנס סוערת או בריצה ארוכה ומפרכת:



 


בדרך, בדיוק בקטע שאני נשבר בו בכל פעם (בערך 25 דקות לתוך הריצה), מגיע Dracul, עם הסמפול הנפלא מ"דרקולה" (“May god unite us in heaven…”), ופשוט מכניס בי כוחות חדשים ומופלאים:



 


והוא מסתיים עם The Missed Symphony, שיר שהוא לא פחות מיצירת מופת, סימפוניה של ממש:



 


בקיצור, תענוג לאוזניים ולרגליים, והמלצה חמה ומיוזעת לכל מי שמחפש פסקול לריצה שלו, בדרך ל-Human Race הקרוב או הבא או כל מאמץ פיסי אחר.


  


נ.ב. ביום שני לקח אותי אייל התותח לריצה של 10 ק"מ, טובין ותקילין, וכל זאת בפחות מ-60 דקות.
זהו, נראה שאני מוכן למרוץ. להתראות בראשון בערב!

עד 140: דבר קטן אבל… סנטימנטלי

"הוחזרו כלי נשק שונים שהיו ברשות האזרחים. רובי קלצ'ניקוב, מאגים, מקלעים כבדים, מכשירי ראיית לילה, רימונים…  שיתוף הפעולה עד כה מרשים".


 


~ אל"מ יוסי כהן, מפקד בסיס הציוד של צה"ל, מפרגן למילואימניקים שמחזירים ציוד במסגרת המבצע שעורך צה"ל השבוע, הערב ב"רצועת הביטחון" בגלי-צה"ל.




השירים האלה של חופש, שירי גאולה

פיראטים זקנים, כן, הם שדדו 'תי;


מכרו 'תי לספינות המסחר,


דקות אחרי שהם לקחו 'תי


מהגיהינום הבלתי-נגמר.


אבל ידי חוזקה


בזכותו של הכל יכול.


אנחנו שועטים קדימה בדור הזה


בשמחה של ניצחון גדול.


 


הלא תעזרו לי לשיר


את השירים האלה של החופש?


כי הם כל מה שאי-פעם היה לי:


שירי גאולה;


שירי גאולה.


 


גאלו עצמכם מהעבדות המחשבתית;


איש מלבדנו לא ישחרר את מוחנו מכאן.


אל תפחדו מאנרגיה אטומית,


כי איש מהם לא יכול לעצור את הזמן.


עד מתי הם יהרגו את נביאינו,


בעוד אנחנו עומדים מהצד ומסתכלים? 


יש שאומרים שזה רק חלק מהעניין,


עלינו לממש את שכתוב בספרים.


 


הלא תעזרו לי לשיר


את השירים האלה של החופש?


כי הם כל מה שאי-פעם היה לי:


שירי גאולה;


שירי גאולה.



"Redemption Song" הוא השיר שנועל את האלבום Uprising של בוב מארלי.


השיר נכתב ב-1979, אחרי שבגופו של מארלי אובחן סרטן (שמאוחר יותר יביא למותו), והוא היה נתון לכאבים חזקים ולמחשבות על החיים והמוות, שהשפיעו על האלבום כולו ועל השיר הזה בפרט.


 


"שיר גאולה" הוא שיר פולק, ששונה מהותית מהרגאיי שמארלי פרסם בעולם כולו. בניגוד לרוב השירים שהקליט כאן מארלי שר ומנגן על גיטרה אקוסטית, ללא כל ליווי אחר. כשיצא מחדש האלבום Uprising ב-2001 נכללה בו גם גרסה על השיר בליווי מלא של להקה, עם זאת הביצוע הפופולארי של השיר היה ונותר ביצוע הסולו.


המשפט הזכור ביותר מהשיר – "Emancipate yourself from mental slavery… None but ourselves can free our minds" – נלקח כנראה מתוך נאום שנשא מרקוס גארבי, גיבור תרבות ג'מאייקני, בנובה סקוטיה באוקטובר 1937.


בשנת 2004 נבחר השיר לרשימת 500 השירים של כל הזמנים של הרולינג סטון (מקום 66).


 


השיר זכה לאינספור גרסאות כיסוי, והמלים הנהדרות שלו מוסיפות להשאיר אותו רלוונטי גם היום. כך, למשל, שר אותו וייקלף ז'אן בקונצרט "A Tribute To Heroes" שנערך אחרי ה-11 בספטמבר כשהוא עטוף בדגל האמריקאי.


ב-2007 יצאה הביוגרפיה הרשמית של ג'ו סטראמר, סולן להקת ה"קלאש", שהלך לעולמו ב-2002. הביוגרפיה, שכתב כריס סאלוויץ, נקראת "Redemption Song: The Ballad of Joe Strummer". בזמן מותו עבד סטארמר על אלבום, ששוחרר אחרי מותו ב-2003 (Streetcore) והכיל גרסת כיסוי מופלאה לשיר ביחד עם ג'וני קאש.




 


 


נ.ב.  כן, חזרתי מהחופש. היה נפלא.