להתעורר ליום של גשם

להתעורר ליום של גשם תמיד ממלא אותי שמחה. אני יודע שזה לא אופנתי במדינה שטופת שמש כמו שלנו, אבל אני מת על גשם, על חורף, על מזג אוויר קודר. אני מתעטף בסוודר, שם עליי את המעיל הארוך ויוצא לרחוב מאושר. אני מרגיש את הקור חודר לעצמות, אני רואה את האדים המתקבצים על החלון, וטוב טוב טוב לי על הלב. כזה אני.


 


אז יופי של יום סידרה לי אמא טבע כדי לסיים איתו את השנה. ממטרים של אושר שיורדים עליי מאז הבוקר. השמש קרה, הגשם כבד, ואני רוקד לי בין הטיפות. "האם אי פעם ראית את הגשם?" שואל אותי ג'ון פוגרטי מקק"ר. "לא מספיק", אני עונה לו. ואני יודע שכשזה ייגמר, יירדו פה ממטרים של ימי שמש, שיזרחו על כולנו כמו מים.


 


שנה (אזרחית) טובה.


 



 


מישהו סיפר לי לפני המון זמן


שתמיד יש שקט לפני הסערה


אני יודע; זה עומד לבוא כבר לא מעט זמן


כשזה ייגמר, כך לפחות אומרים, יירדו פה ממטרים של ימי שמש


אני יודע; הם יזרחו עלינו כמו מים.


 


אני רוצה לדעת, האם אי פעם ראיתם את הגשם?


אני רוצה לדעת, האם אי פעם ראיתם את הגשם


יורד ביום של שמש?!


 


אתמול, ובימים שלפניו, השמש היתה קרה והגשם כבד


אני יודע; כך זה היה כל חיי


עד נצח-נצחים זה ממשיך במעגל, מהר ולאט


אני יודע; זה לא יכול לעצור, אני תמה.


 


אני רוצה לדעת, האם אי פעם ראיתם את הגשם?


אני רוצה לדעת, האם אי פעם ראיתם את הגשם


יורד ביום של שמש?!


 

מודעות פרסומת

מי שלא יכול ללמוד מההסטוריה נידון לחזור עליה (או: סיכום שנה 2006?!)




 


מישהו (מטעמי צניעות פרטיו שמורים במערכת) שלח לי לינק לאתר הנחמד (אך הלא ממש חוקי) הזה, שמציע להורדה את ה-Top 120 של גלגל"צ לשנת 2006. היות שדרכינו המשותפות, שלי ושל גלגל"צ, הסתיימו רשמית ביום שקוואמי עבר ליום שידורים בודד, ולמען האמת עוד קודם, אין לי שמץ של מושג מה שודר ומה לא שודר בשנה החולפת (פרט לכמה שירים ישראליים חדשים שיצא לי לשמוע שם, בין זפזוף אחד למשנהו וברגעי חולשה). אי לכך ובהתאם לזאת סקרון סוקרנתי להקשיב לאוסף המכובד ולגלות טפח או טפחיים מנפשה הפלייליסטית של הקובלנציה. (אגב, בירור קצר העלה שלא מדובר במצעד של ממש, אלא ברשימה של המועמדים ל"המצעד השנתי הבינלאומי 2006" מהם יכולים המאזינים לבחור ממש כאן).


 


לא אבזבז את זמנכם (וזמני) על הדיון ב"המצעד השנתי הבינלאומי – האם הוא רלוונטי בכלל בעידן שיתוף הקבצים". באמת ובתמים ניגשתי להאזנה טבולה-ראסה, עם כוונות להתרשם אך ורק מהמוזיקה אותה בוחרים ומשמיעים העורכים המוסיקליים של התחנה. למען האמת, התחנה כלל לא מעניינת אותי (עובדה – אני לא מאזין לה). מעניינת אותי איך נשמעת המוזיקה ה"לועזית" בשנת 2006 (כי בעברית אני די מעודכן, תודה). ואני יכול לספר לכם שהיא נשמעת "גנובה" לאללה.


 


"גנובה", לא מגניבה. "גנובה", כלומר מבוססת רובה ככולה על שירים ישנים יותר וישנים פחות. לתומי חשבתי שבארץ הקודש עלו על הפטנט של לקחת שיר ולעשות לו קאבר (במקרה הטוב) או לגנוב אותו לגמרי (במקרה הסאבלימינלי, סליחה הקרימינלי), וכך לייצר שירים חדשים. ובכן, כרגיל, הגויים הרבה יותר ממוסחרים, וכמות משמעותית מהשירים ה"חדשים" שבמצעד הם למעשה שירים וותיקים, אהובים אפילו – מסומפלים, מבוצעים מחדש, מקוברים. תקראו לזה איך שתרצו – זה פשוט לא יאומן.


 


לא מאמינים?!   הנה רשימה מקרית, רק לפי הצלילים הראשונים (המאוד מזוהים) של כל שיר – – – !Dance של Lumidee מסמפל את Dance With Somebody של ויטני יוסטון (לא כבוד גדול…), Daydreamin’ של Lupo Fiasco ממחזר (שוב?!) את Day Dream בפעם המי-יודע-כמה, דיפ דיש (פעם יקירי הבלוג) ממחזרים את Dreams (שיר גדול, אבל כל מה שהם עושים זה רק לסדר לו קצב וקצת שטיחים אלקטרוניים, שלא מוסיפים לו כלום…), Vibe Kings מקאברים (וקוברים) את She’s Like The Wind של פטריק סוייזי (שהיה יותר טוב לו היה נח על משכבו בשלום), Listen To Your Heart של DHT מעלה באוב את רוקסט (?!), נלי פורטדו מחדשת את ManEater המאוס של הול ואוטס, Black Eyed Peas מתעלקים על סרג'יו מנדז ו-Mas Que Nada שלו וגם (!) על Miserlou (הידועה כמוזיקת הפתיחה של Pulp Fiction) ב-Pump It, מארי ג'יי בלייג' הורסת (עם יו-2!!!) את One (למה?!), Hi Tack מסמפלים את Say Say Say של מקרתני וג'קסון, Beatfreakz מגרדים מבית הקברות של שנות ה-80 את Somebody’s Watching Me, SOS של Rihanna מסמפל את Tainted Love של Soft Cell ועוד ועוד ועוד. להאזין ולא להאמין…


 


מראש וויתרתי על סיכום שנת 2006 במוזיקה. לא הקדשתי למוזיקה שמחוץ לגבולות ישראל מספיק זמן כדי לחוות דעה אמינה. עם זאת, אני יודע שיצאו יופי של דברים השנה, ומעטים (אם לא בודדים) מופיעים ברשימה של גלגל"צ (כן, יש איזה שני דפש מוד, איזה רג'ינה ספקטור וכדומה, כדי לכסות את הערווה מפני המבקרים…). במקום זאת מה שמקבלים זו עיסה דביקה של חומר ממוחזר, שהקהל (הצעיר, אני מניח) צורך בהמוניו, ייתכן שבלי לדעת שמדובר בהעלאת גירה לא-מקורית ודי מגעילה (כדרכן של העלאות גירה) של יצירות, שאותו קהל לא יכיר לעולם. כמו ש"ים של דמעות" הפך להיות שיר של נינט, כך צריך לעבוד ממש קשה (ניסיתי, תאמינו לי!) כדי לגלות ש-ManEater הוא חידוש (אגב, פורטדו טוענת שמדובר רק ב"השפעה", influence. יקירתי, לפחות תשני את השם של השיר, אה?!). וזה העוול הכי גדול שנוצר כאן, מעבר לרמה הירודה של החומרים. העניין הזה מנציח בורות. בעיקר כי הבורות הזו משחקת לידיה של התעשייה ומאפשרת לה להמשיך במחזור, וחוזר חלילה.


 


האוסף "Top 120 של גלגל"צ לשנת 2006" ימצא את דרכיו לאיזה מקום אחסון סמוי, כדרכם של אלבומים שלא אשמע שוב (ובכל-זאת אני מתקשה ללחוץ delete עליהם, בעיקר בשל האפשרות לא לעשות כן…). את הדעה שלי על גלגל"צ האוסף הזה לא שינה (לך תשכנע את המשוכנעים…). את הדעה שלי על המוזיקה הפופולרית בת זמננו גם כן. אם משהו קרה בעקבות ההאזנה לאוסף הזה, זה שהבנתי שאין כל רע בהימנעות מהאזנה לגלגל"צ ודומותיה, ל-MTV וחברותיה ושאר נגניות זבל מסחרי. את השירים הטובים באמת הכרתי גם בלעדיהן. את השירים הלא טובים אינני חפץ להכיר. סיכמתי את העניין, וחזרתי לשמוע לי את המוסיקה שלי, כלומר זו שאני בחרתי, בעצמי, לעצמי. לא משהו חדש, אבל בינינו מה זה כבר "חדש" בימינו?


 


 שנה (לועזית) טובה לכולנו, מוסיקלית ובכלל!





נ.ב. לגבי הכותרת, אם זה לא ברור, אז מדובר באמרה של ג'ורג' סאנטיאנה: "מי שלא יכול ללמוד מההסטוריה נידון לחזור עליה". הנה, כבר תרם משהו, הפוסט הזה…


 

12. קסם

 


" איזה קסם, שנינו


איזה קסם, שנינו


איזה קסם…"


 


 


 


הידיים שלי נמתחות. אני מרים אותו גבוה אליי. אני מצמיד אותו לחזה שלי. מחבק אותו חזק אליי.


הוא כורך את ידו הקטנה סביב זרועי. מחזיק אותי שלא ייפול. תחילה חזק, אחר-כך מרפה. בוטח בי.


הוא מניח את ראשו על כתפי. נח עליי מכל ההמולה. אני שומע את נשימתו המהירה. ואז הוא מתרומם בחזרה, מוכן להתמודד עם העולם.


אני מחבק אותו. אני עוטף אותו בידיי. מגונן עליו מפני העולם שבחוץ. מספק לו חום ואהבה. הופך לאחד איתו.


 


אני שר והוא רוקד. הוא רוקד ואני צוחק. אני צוחק והוא מתפקע מצחוק. אנחנו צוחקים ביחד.


אני מדבר והוא מקשיב. הוא מקשיב ואני מרותק ממנו. הוא משחק ואני מתפעל. אנחנו משחקים ביחד.


אני הולך והוא אחריי. הוא הולך ואני אחריו. הוא רץ, הוא קופץ וגם אני. אנחנו הולכים ביחד.


הוא מחבק ואני מחבק בחזרה. הוא מנשק ואני נמס. אנחנו מתחבקים. אנחנו כל-כך ביחד.


 


איזה קסם, שנינו.


איזה קסם שיש דבר כזה – שנינו.


איזה קסם.


 


אני מתבגר. אני מזדקן. אני הופך בודד. ורק אתה איתי.


אתה עוזב הכל ובא אליי.


אנחנו מנצחים את כל העולם ביחד.


מאירים אור גדול בכל נשימה, בנשמה שלי.


 


איזה קסם.


 







 


נכתב במסגרת פרוייקט "12 של "השרת העיוור", עפ"י "עמיר לב"   [לרכישה]


 


הטקסט המקורי כאן.


 


רצועות קודמות:  


1. שש שעות


2. חבק אותי


3. היא ואני


4. אהובתי


5. החורף


6. כבוי 


7. דבר אלי ישר


8. אריה ורותי 


9 מספרת לי הכל


10. רחוב נחמני


11. איזה חיים


 







 נ.ב.


 תם ונשלם פרוייקט 12 אינץ'.


 


קשה לי לחשוב על דרך טובה יותר לסיים את הפרוייקט מאשר "קסם", שנועל באותה צורה מופלאה את האלבום של עמיר.


 


בקרוב וודאי אפרסם פוסט סיכום.


 

שחור וגאה זה ג'יימס בראון

אנחנו דורשים סיכוי לעשות דברים עבור עצמנו


עייפנו מלדפוק את הראש כנגד הקירות


ולעבוד עבור אחרים


אנחנו אנשים


אנחנו ממש כמו הציפורים והדבורים


מעדיפים למות כשאנחנו עומדים על שתיים


מאשר לחיות כפופים על הברכיים


אמרו זאת בקול רם:


אנחנו שחורים ואנחנו גאים!


 


                                      (Say It Loud, I’m Black and I’m Proud)


 



"דיסקו זה ג'יימס בראון. היפ-הופ זה ג'יימס בראון. ראפ זה ג'יימס בראון… 90 אחוז מהמוזיקה זה אני", אמר לפני כמה שנים ג'יימס בראון (כמובן…) לסוכנות AP. ואכן, ג'יימס בראון היה "הסנדק", של מוזיקת הנשמה ושל מוזיקה בכלל, היה "האיש שעובד הכי קשה בתעשייה", היה אבא רוחני, היה מנהיג, והותיר אחריו מורשת עצומה, כשהלך לעולמו הבוקר בגיל 73.


 


הוא היווה מודל לחיקוי ודמות להערצה, הוא חיבר את הבלוז לגוספל ויצר את הסול, הוא היה ה"Outlaw", הילד השובב, אקסטרווגנטי ובלתי-מושג, שחקן בחסד, פרפורמר גדול. אבל הוא היה גם שגריר גאה של אמריקה האפרו-אמריקנית, ואף הצהיר על כך בלהיט הגדול שלו "אמרו זאת בקול רם – אני שחור ואני גאה", שיצא ב-1968.


 


ג'יימס בראון מצטרף היום ללהקה הגדולה שלמעלה, ואני בטוח שכשהוא נכנס לשערי גן-העדן המשפט הראשון שהוא אמר היה "I Feel Good!!!".

ביאליק פינת שונצינו (על "משורר בתל-אביב" – המופע")

 


אם היינו חיים במדינה מתוקנת, בועז כהן היה ממונה היום בבוקר לשר התרבות. מבחינתי אפשר לתת לו גם את המדע והספורט, אבל משרד התרבות בטוח. אתמול בערב, בתיאטרון תמונע, בועז כהן הציל קצת עבורי את התרבות הישראלית, נתן תקווה שיש לה עתיד,  גרם לי לכתוב כאן "תרבות ישראלית" בלי רגשות אשם, גרם לי להתגאות במוסיקה הישראלית ה"צעירה", באמנים כמו נתי אורנן ונתן סלור ודויד פרץ. בקיצור, "משורר בתל-אביב", הערב שבועז הגה ויזם והרים, משירי חיים נחמן ביאליק, היה נפלא. ועל זה, לפחות על זה, מגיע לו משרה מיניסטריאלית.


 


אבל איננו חיים במדינה מתוקנת. שהרי אם היינו חיים במדינה מתוקנת, "משורר בתל-אביב" היה נערך בהיכל התרבות. עזבו, הוא היה נכלל ברשימת החובה לכל תלמיד במערכת החינוך. אולי לכל אזרח במדינה הזו. ובכלל, משרד התרבות היה מסבסד את הכרטיסים, ומפיץ את שירתו של ביאליק (כמו שצריך) לכל דורש (וגם למי שעוד לא יודע). אבל במדינה שלנו הערב הזה התקיים בתיאטרון תמונע (אכסניה נהדרת, אבל קצת קטנה), בנוכחות קהל שרובו מבוגר (כלומר, בגיל ההורים שלי, לא בגיל שלי), שלא לדבר על שרובו מורים לספרות (…), ובאווירה קצת אינדית (שזה יופי, אבל בו בעת גם קצת מבאס. בשביל חיים נחמן, זאת אומרת). 


 


עזבו, אפילו העולם הזה הרי לא מתוקן. כי בועז כהן, במקום לחגוג ערב גדול ונפלא של שירה ישראלית, נאלץ להפסיד את ההופעה לטובת אבל אישי ונורא (ומכאן, איש יקר, אני שולח לך תנחומים, ומקווה שלא תדע עוד צער). איך כתב חיים נחמן ב"על השחיטה"? "לבי מת ואין עוד תפילה בשפתיי, וכבר אזלת יד אף אין תקווה עוד, עד מתי, עד אנה, עד מתי?". זה העולם שבו אנחנו חיים, ודווקא בגלל זה הערב של אתמול היה קרן אור בחשכה, תקווה גדולה להמשך הדרך.


 



 


זה היה ערב מרגש שהיה מלא בהמון היי-לייטס, וזה יהיה קצת לא פייר לציין קטע כזה או אחר של אמן כזה או אחר. זה היה פשוט הרכב מנצח, אוסף של אנשים מוכשרים, שבאו ועשו כבוד ל"משורר הלאומי", שנברו ומצאו בטקסטים שלו אמיתות אקטואליות וכאב אמיתי, אהבה גדולה ויופי, והצליחו להעביר את זה לקהל שמילא את תמונע בצורה נהדרת. ומי שטוען שטקסטים של ביאליק לא רלוונטים, לא יכולים לעבור לקהל צעיר, כבר לא זה, כדאי שיפנה לאדון יוסי בבליקי או מר נתי אורנן, שילמדו אותו שיעור או שניים בהלכות ביאליק.


 


לשמוע את אפרים שמיר שר את "הכניסיני תחת כנפך" (אמרתי לאשתי שאין סיכוי שיהיה… כמה שמחתי להתבדות) עם אבישי כהן על הקונטרבס, את ערן צור מפליא לתאר את ייסורי ביאליק ב"היא יושבה לחלון" (ואחר-כך את דני רובס מחליק את אותם הייסורים ברכות בדרכו שלו), את ברי סחרוף ושלומי שבן (!) הופכים את "שיר העבודה והמלאכה" להמנון מזרח-תיכוני, את נתן סלור ויסמין אבן שרים את "שיר ערש" ומעלים חיוך מתוק על השפתיים, את דויד פרץ וטל אורן שרים ביאליק בלוז עם "רק קו שמש אחד", את יוסי בבליקי מתמודד עם טקסט נוקב של ביאליק דוגמת "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם", ואת נתי אורנן – גוד, איזה פרפורמר! – שוחט ב"על השחיטה" עם וואסים בחוס על החשמלית ומלהטט ב"אחת שתיים שלוש ארבע" בליווי קלרינט – – – בשביל רגעים כאלה שווה לחיות, בשביל רגעים כאלה שווה לאהוב שירה ומוסיקה ישראלית ואמנים כמו דויד פרץ ויוסי בבליקי, שאף אחד מסביבך לא מכיר והם מין סוד שמור ש(כמעט) רק אתה נהנה ממנו, אבל איזו הנאה זו, איזו הנאה. (אגב, בלט בחסרונו עמיר לב. עמיר, רשמתי לפניי את ההברזה… J).


 


יואב יפת, שהנחה את הערב (ולטעמי נרשם כחוליה החלשה בכל הערב הנפלא הזה), קרא בתחילתו קטע מ"שירתי" של חיים נחמן. "התדע מאין נחלתי את שירי?", שואל שם ביאליק ומספר "ומדי נאלם לבבי, ולשוני ממכאוב נעכר אל חכי דבקה, ובכי עצור מעוך התאפק בגרוני – ובא הוא בשירו על נפשי הריקה". אתמול הרגשתי שלבבי נאלם אל מול היופי ולשוני מהמכאובים ששרו לפניי כל האמנים היקרים שעלו על הבמה, והבכי העצור שהתאפק בגרון הסתתר בו המון אושר, ונפשי הריקה התמלאה בהמון אהבה.


 


וכשעלו כל האמנים שהשתתפו בערב הזה (כמעט) ושרו עם דני רובס את "לכבוד החנוכה" שהנחיל לנו ביאליק במקהלה גדולה ומאושרת, היה לרגע אפשר לעצום עיניים ולחלום שאנחנו אכן חיים במדינה מתוקנת, שבה משורר ענק כמו חיים נחמן ביאליק זוכה לכבוד המגיע לו (ולא נסגר לעד בתוך רשימת קריאה לבגרות ומושנא על דורות של נערים), שבה ערבים כמו "משורר בתל-אביב" נערכים בה דרך קבע, ושבה בועז כהן היה ממונה היום בבוקר לשר התרבות. מבחינתי אפשר לעשות אותו גם ראש הממשלה.


 


 


("משורר בתל-אביב – שרים נחמן ביאליק", תיאטרון תמונע, 20.12)

צמרמורות עונג שבועיות




ממש בלי ששמנו לב (סתם, גיא כבר מייחצ"ן את זה שבועות…), העונג הכי גדול (כמעט…) של סוף השבוע – עונג שבת – חוגג מאה. מאה, כלומר מאה "גליונות", כלומר מאה שבועות, כלומר כמעט שנתיים של אסופת הלינקים הכי שווים במזרח התיכון, עם חדשות (ועיקרן תחילה), שירים, אלבומים (למאותגרי הסולסיק), צחוקים ושיגועים, והכל נאסף ונערך ביד רמה וחכמה על-ידי יקיר הבלוג, מר חג'ג', לתענוג כולנו.


מה שהתחיל ב"שרת" הפך בספין-אוף מפתיע לאתר שאני הכי מחכה לעדכון שלו (חוץ מהדף עם המניות שלי…). אפילו יצרתי לי מעין סטייה כזו בעניין ה"עונג" – אני קורא אותו פעם אחת בשישי כשהוא מתפרסם (לפעמים הוא מתפרסם גם בשבת), ככה בקטנה, מרפרף; פעם שנייה, לעומק, בשבת (אלא אם כן הוא מתפרסם לראשונה בשבת…); ועוד כמה פעמים במהלך השבוע בעבודה, שם אני מלקט את השירים והאלבומים (יחי הפס הרחב החינמי במשרד!). בקיצור, אני נהנה ומתענג בצמרמורות עונג שבועיות, ולכן החג ל"עונג" הוא גם החג שלי.


יתרה מזאת, אני נמנה גם על האנשים המוזרים שתורמים מפעם לפעם לינקים לגיא, ולכן נקראתי לעזור בחגיגות המאה, ולכן ולכן נרתמתי בחפץ לב לחגוג עם אדון גיאחה את המאה ואת החנוכה בפרוייקט המיקסטייפים שלו החגיגי, "~עונג  שמונג~", ויצרתי גם אני מיקסטייפ בן שמונה שירים, שייתן להורדה מדי יום בחנוכה מיקסטייפים בעריכת "החבר'ה הטובים", מיקסטייפים מיוחדים לחנוכה ובעלי שמונה שירים כל אחד. כל מה שנותר זה רק לחכות להם יום-יום, לצד הלוגו הצהבהב לעיל.


 תחת הכותרת "השירים הללו", ערכתי גם אני מיקסטייפ משומן (יעני, אוגד שמונה שירים) – אחד לכל יום, ויותר מזה פשוט חבל לי לומר. כדי לא לפגוע בזכות הראשונים של גיא, אעלה אותו לכאן (ואולי גם לציפור) לאחר פרסומו. בינתיים, חג שמח לכולנו ולגיא היקר במיוחד!!!




השירים הללו אנו מנגנין, על הבסים ועל הגיטרות ועל התופים ועל הקלידים, ששמעו אבותינו בימים ההם בזמן הזה על ידי תקליטיהם ודיסקיהם הישנים.


וכל שמונת ימי חנוכה השירים הללו עונג הם, ויש לנו חובה להשתמש בהם ולא רק לשומעם בלבד, כדי להודות על ולהלל את המוסיקה הנהדרת, על ניסיה ועל ישועותיה ועל נפלאותיה.

                                                              (מתוך קטע ההקדמה למיקסטייפ "השירים הללו")