אני רואה דלת אדומה ואני רוצה אותה צבועה שחור

בלי שום צבעים מעכשיו, אני רוצה שהם יהפכו לשחור

אני רואה בחורות עוברות לבושות בבגדי הקיץ היפים

אני צריך לסובב את ראשי עד שהמחשכים חולפים

 

אני רואה טור של מכוניות והן כולן צבועות שחור

עם פרחים והאהבה שלי, שניהם חולפים מבלי לחזור

אני רואה אנשים מסובבים את ראשיהם כדי לא להביט

כמו שתינוק נולד, זה פשוט קורה כל יום תמיד

 

אני מסתכל לתוכי ורואה שהלב שלי שחור

אני רואה דלת אדומה ואני רוצה אותה צבועה שחור

אולי אני פשוט אתמוגג ולא אצטרך להתמודד עם הכל

זה לא קל כשכל העולם שלך שחור…

                                                (מתוך paint it black של הרולינג סטונז)

 

 

 

מדברים בזמן האחרון על האלימות במדינה, על זה שנהיה לכולנו שחור בעיניים.

באה חברת פרטנר ודואגת לשחור בעיניים של כולנו, תרתי משמע.

 

חברת פרטנר – כן,  ההיא שפעם ניסתה להפוך לנו כל יום שלנו ליום כתום – היא דוגמה מצוינת לשיח האלים שתופס את מרכז הבמה. בגיבוי משרד הפרסום שלה, החליטה פרטנר שבמקום להמציא קמפיין מבריק, כדי לקדם שירותים חדשים שהיא מציעה ללקוחותיה, היא פשוט תמנע מהמפרסמים האחרים את שטחי הפרסום. כך כל תשומת הלב תופנה אליה, בין אם נרצה ואם לא. וכך, אם גלשתם בימים האחרונים  באתרים הישראליים הפופולאריים לא יכולתם לפספס את ההשתלטות האינטראקטיבית של השחור של פרטנר.  

 

 
                                                 אתר דה-מארקר. פרסום הם קוראים לזה…

 

המטרה של פרטנר הייתה להשתלט על 100% משטחי הפרסום באתרי האינטרנט הללו כדי לפרסם את שירותי הדור השלישי שלהם, אותם הם מכנים "חוויה בעוצמה שלא הכרתם". אכן לא הכרנו. לא את היכולת של פרטנר להחשיך את מסכינו, לא את הכישרון שלה למנוע מהאחרים לעשות את עבודתם, וגם לא את החוויה הנהדרת שהיא הוסיפה לעולמנו במשך שעות רבות בדמות עמודים שחורים למחצה היכן שפעם היו צבעים. אולי במקום שירותי דור שלישי, כדאי לה לחברת פרטנר להציע קצת שירותי דרך ארץ, ועדיף קודם בבית פנימה.

 

 
               ולזה הם קוראים מודעה… (מתוך YNET)

 

האקט הבריוני הזה, אגב, עבר ככה סתם, כמעט ללא תגובה. זו – אם תרצו (ואין זו אגדה) – תמונת המצב המעודכנת של מדינת ישראל בואכה 2005 – – – במקום להמציא משהו חדש, משתלטים והורסים משהו קיים;  במקום להיות יצירתיים, נהיים אלימים ושחורים;   במקום לנסות להתקדם, מעדיפים להתמקד בכך שהאחר יהיה תמיד מאחורינו. והשתיקה, של כולנו, כמוה כהודאה – אין לנו בעיה עם זה.

 

כנראה שכל עם מקבל את המדינה המגיעה לו. איך אמר ביביהו (ונתן כך את השם המצוין לתכנית הפופולארית אותה מפרסמת חברת פרטנר באתר שלה…  כמה אירוני) – "יש לנו ארץ נהדרת…".

 

 

הרבה אנשים נהנים להשמיץ את שנות ה-80, ומכל הבחינות: הלבוש, השיער, השמרנות ו… כן, גם המוסיקה.

אבל עבור מי שהיה ילד בשנות ה-80, השנים האלה היו נפלאות והמוסיקה… הו, המוסיקה.   

אחד הסמלים הגדולים של המוסיקה של שנות ה-80 יישאר תמיד בשבילי דפש מוד. מי שהיו מהראשונים לבסס את כל זהותם מאחורי הצליל האלקטרוני החדשני דאז של סינתיסייזרים, השילוב שלהם של דאנס-פופ מתקתק אבל עמוק, נעים אבל דרמטי, קומניקטיבי אבל אפל, הפך אותם לאחד מההרכבים המצליחים ביותר של התקופה, ולא רק.

 

                  דפש מוד, במראה שנות השמונים.

 

מאז "Just Can’t Get Enough" (בפה… בת**!!!), הסינגל השלישי של הלהקה, וההצלחה המסחרית הראשונה שלהם, דפש מוד היו סיפור הצלחה, אבל רק עם עזיבתו של וינס קלארק (כדי להקים את יאזו, הרכב אלקטרוני שולי למדי), החלה הלהקה – ובעצם, מרטין גור, היוצר הראשי והכמעט-בלעדי שלה – ליצור את המוסיקה המרתקת והדרמטית שכל-כך מאפיינת אותה. Some Great Reward, שיצא ב-1984, היה למעשה ראשון האלבומים של דפש מוד "החדשה" (עם להיטי הענק Master and Servant ו-People Are People), ואחריו הגיעו מבחר אלבומים נהדרים לכל אורך החצי השני של שנות ה-80, שהביאו עימם שירים שיישאר לנצח, כמו Strangelove, Policy of Truth ו-Personal Jesus.

 

הגם שדפש מוד חיה וקיימת עד ימינו אלה, ואף הוציאה ב-2001 אלבום מצליח למדי (Exciter), היא תישאר בעיני רבים (כולל עיניי הפרטיות) להקה מעידן אחר, אלילה גדולה שסגדנו לה פעם, כשהיינו צעירים ותמימים. פעם מישהו (לא זוכר מי) כינה אותה "טיפש מאוד", והכינוי הזה די תפס. היתה תקופה שאסור היה להגיד בקול רם שאתה אוהב את הלהקה הזו ב"חוגים הנחשבים". ובכל זאת, אחרי שהרבה מה"נחשבים" התמסחרו, התקלקלו או נשכחו מן העולם, דפש מוד תישאר כאן לנצח.

 

וכאילו כדי להוכיח את צדקת הפסקה האחרונה, בימים אלה Enjoy The Silence, השיר הטוב ביותר של הדפשים לעניות דעתי, יצא כסינגל (במבחר גרסאות שונות, כולן נושאות את השם Enjoy The Silence 04). וכך, כמעט חמש-עשרה שנים אחרי שיצא במקור (באלבום Violator), הוא קורע רחבות בכל העולם (ברמיקס נהדר של יואן פירסון) ובו-זמנית רוצח מצעדים (ברה-אינטרפטרציה האנרגטית של מייק שינודה, איש הלינקן פארק). אם תרצו – זהו צדק פואטי, שכן רוב המוסיקה הנוצרת היום, ובמיוחד המוסיקה האלקטרונית, יונקת בבסיסה מהיצירה של החבורה העליזה בראשות גור. אז לא מגיע להם קצת קרדיט?

 

 

הסינגל מלווה קופסה מפוארת ובה שלושה דיסקים מלאים ברמיקסים לשירים הנפלאים של דפש מוד בביצוע מיטב אלילי הרחבות –  אייר הצרפתיים, רנגייד סאונדוייב, אנדרוורלד, די-ג'יי מאגגס, קרודר ודורפמייסטר, טימו מאאס, ויליאם אורביט, דני טנאגליה ועוד ועוד. החומרים מעניינים – חלקם מוצלחים יותר, חלקם מוצלחים פחות – אבל בעיקר מדגישים כמה שירים מצוייינים היו לדפשים.

 

וכך גם הבלוג הצנוע הזה מצטרף לחגיגות הקופסה החדשה, ועושה עמכם חסד קטן בנותנו לכם להתענג על השיר הנפלא-נפלא הזה, Enjoy The Silence. אתם יכולים להנות מהשתיקה בכל גרסה שתרצו – המלים נהדרות כך או כך. ותמיד-תמיד שוברות את השתיקה – – –

 

מלים

כמו אלימות

שוברות את השתיקה,

באות ומתרסקות

אל תוך עולמי הקטן.

מכאיבות לי,

חודרות ישר דרכי,

האם לא תביני,

הו ילדתי –

 

כל מה שרציתי,

כל מה שהזדקקתי –

הוא כאן בין ידיי.

מלים הינן כה לא הכרחיות,

הן רק יכולות להזיק.

 

נדרים נאמרים

כדי להישבר,

רגשות כה עצומים,

מלים כה שטחיות.

הנאות נשארות,

כך גם הכאב,

מלים כה חסרות משמעות

ונשכחות.

 

כל מה שרציתי,

כל מה שהזדקקתי –

הוא כאן בין ידיי.

מלים הינן כה לא הכרחיות,

הן רק יכולות להזיק.

 

                        (Enjoy The Silence, מלים ולחן: מרטין גור)

 

 

 

"זה היה מחזה מחריד.  הודיעו על זה בכל אמצעי התקשורת, ובכל זאת לא הייתי מוכן למה שראיתי.

נחיל של מאות מטרים התקרב לעברי ממש כשיצאתי מהמעלית. תוך שניות הם הקיפו אותי, הזמזום שלהם החריש את אוזניי. הם נדבקו אליי, אי אפשר היה להתחמק מהם, הבטתי בפרצופיהם ונתקפתי תחושה עמוקה של גועל…"  (עדות אישית, יום שישי. 26.11.04)

 

לא, לא מדובר במפגש שלי עם הארבה, אם תהיתם. מדובר בנסיבות מחרידות ומסובכות (רמז: אשתי) שהובילו אותי ביום שישי בצהריים להיכנס, לא חמוש ולא מצוייד באפוד קרמי, אל תוך קניון עזריאלי באמצע הטירוף של ה"שוקינג סייל". מי שלא ראה את עם ישראל מתנפל על קניון במהלך סייל, לא ראה מחזה נורא בחייו. קיללתי כל רגע, התחננתי על חיי ולבסוף נמלטתי בעור שיניי. לא היה קל.

 

"הפרסום גורם לנו לרדוף אחרי מכוניות ובגדים,

לעבוד בעבודות שאנחנו שונאים

כדי שנוכל לקנות חרא שאנחנו לא צריכים…"

(מתוך הסרט "מועדון קרב", המבוסס על רומן באותו שם מאת צ'אק פלאניוק)

 

 

 

         סטוק דיי 2003 (צילום ארכיון: איתמר סידא ל"הארץ")

 

 

אותו יום שישי, 26.11.04,  היה ברחבי העולם – צחוק אירוני בצד – "יום ללא קניות" (באנגלית זה נשמע יותר טוב: Buy Nothing Day). יום שבו אנחנו, הצרכנים, מוכיחים שאנחנו מסוגלים לעמוד על שלנו ולא להיכנע לתכתיבי המפרסמים והתאגידים. יום שבו, במשך 24 שעות, מוכיחים מיליוני אנשים בכל העולם כי הם אינם מוכנים להשתתף במשחק. 11 שנים כבר מקפידים בכל העולם לציין את היום המיוחד הזה. בכל העולם המתורבת, זאת אומרת.

 

                         
                      יום ללא קניות – לוגו לדוגמה

 

כי באמת – מה זו קצת אידיאולוגיה לעומת 70% הנחה בקניון הקרוב למקום מגוריכם?   הרי עם אידיאולוגיה אי אפשר לקנות במכולת, אידיאלים לא באים בצבעים נוחים ובמבחר אמצעי תשלום, רעיונות לא נושאים לוגואים של חברות מובילות…  

וכך המוני בית ישראל צבאו על הקניונים כאילו אין מחר, קנו מכל הבא ליד, צעקו, לכלכו ונדבקו, והכל בשביל החוויה המיוחדת הזו של החלפת אמצעי תשלום באמצעי צריכה, קצת אושר בצהרי יום שישי.

 

"לכוכב הזה יש – או יותר נכון היתה – בעיה, שהיתה זו:
רוב האנשים שחיו בו היו לא מאושרים רוב הזמן.
הרבה פתרונות הוצעו לבעיה הזו, אבל רובם היו קשורים בכללם
לתזוזות של שטרות ירוקים קטנים של נייר, שזה די מוזר כי
לא השטרות הירוקים הקטנים של הנייר היו לא מאושרים…"

(דאגלס אדאמס, מתוך ההקדמה ל"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה")

 

 

"מה אפשר לעשות?" תשאלו. ובכן, קודם כל אפשר. וזה לא שצריך להיות קיצוניים ולהפסיק לקנות, אבל צריך להיות מודעים למניפולציה. החברות הגדולות, בעזרת המפרסמים הגלויים והסמויים, משתלטים עליכם כבר מגיל הגן – החשיפה שלכם למדיה מלווה כל הזמן ב"סדרת חינוך" שמעבירים אותכם אותם "סוכני חִבְרוּת"' שמטרתם לקבוע לכם את הערכים והתרבות, כך שהמוצרים שהם מוכרים יהיו פסגת חלומותיכם וחלומותיכם יהיו מלאים במוצרים שלהם. זה לגיטימי, זה מותר, אבל הדרך משם ועד התמכרות לקניות (שהובילה גם אותי, בעקיפין, לקניון עזריאלי באותו יום ארור) קצרה מאוד.

 

 

 

אנחנו חיים בתרבות השפע, יכולים לקנות הכל מכל מקום ובכל זמן, ויש לנו ארונות מלאים ב"דברים" – אבל האם זה עושה אותנו יותר מאושרים?  

לצערנו הרב, כמו שמר אדאמס קובע לעיל, זה עושה בעיקר אחרים למאושרים – את הבנקים, את היצרנים, את הפרסומאים.

אז ביום שישי האחרון של נובמבר בשנה הבאה תחשבו קצת על ה"יום ללא קניות" הזה, ואולי תתחשק גם לכם איזו מחאונת קטנה, שתבצבץ לה מבין הרים של "דברים"…

 

החיים שתמיד רציתי

כנראה שלעולם לא יהיו מציאות

אני אעבוד בשביל מישהו אחר

עד שאני אמות

אני אחלום על חיים קלים

והרים, הו הרים של דברים.

 

שתהיה לי מכונית גדולה ויקרה

לגרור את הפרוות שלי על הרצפה

ושתהיה לי משרתת שאני אוכל לומר לה

להביא לי איזה דבר מה.

כולם בקנאה ובתאווה עליי מסתכלים.

אני אתענג על תשומת הלב שלהם

ועל הרים, הו הרים של דברים.

 

חיים מתוקים ועצלים

שמפניה וקוויאר לכולנו

אני מקווה שתבואו ותמצאו אותי

כי אתם יודעים מי אנחנו –

אלו שמגיע להם הטוב ביותר בחיים

ויודעים מה הכסף שווה לאדם

ואלו שביש המזל היחיד שלהם

היה שהם קיבלו הרים של כלום בלידתם.

 

הו הם אומרים לי

שיש זמן עדיין להציל את נשמתי

הם אומרים לי

תוותר על הכל, יקירי

תוותר על הדברים החומריים שצברת על-ידי

ניצול אנשים אחרים.

 

לצרוך יותר ממה שאתה צריך

זה החלום

הופך אותך למלך

או הופך אותך לאביון.

אני לא ימות בודד

כבר כל העניינים שלי מסודרים

קבר עמוק ורחב מספיק

בשבילי ובשביל הרים של דברים.

                                                        (מתוך Mountain O’ Things של טרייסי צ'פמן)

 

 

 

 

עונג שישי (פתיחה)

אחד הזכרונות הבולטים שלי מהילדות הוא יום שישי. יותר נכון – אני ביום שישי. יותר נכון – אני, ביום שישי, אחרי הצהריים, יושב בסלון וקורא את עיתוני יום שישי. "עיתונֵי" ברבים, ולא סתם – אבי עבד אז בעבודה שבגללה/בזכותה קיבלנו הביתה את כל העיתונים (עד אחרון האיזוטריים שבהם), ואני, שתמיד הייתי סקרן, ושנהניתי לקרוא מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי מוצא את עצמי מעביר שעות באחרי-הצהריים של יום שישי עם עיתוני סוף-השבוע. נהנה מהכתבות, מהדעות, מהעובדות, מהחדשות. נהנה, בלי בושה.

 

פשיטת רגל יצירתית, לא טכנולוגית (העיתונים בישראל)

מזמן כבר לא נהניתי מקריאת עיתון. היום אני קורא עיתון רק ביום שישי, ואני מוצא את עצמי מסיים עם העיתון/נים (תלוי בנסיבות ובמקום) מהר מאוד. הכל נהיה צהוב-מהיר-זוהר-קל (בגלל הרייטינג, יו נו…), ואני מוצא שאינני מתחבר עוד לכלום ממה שהעיתונים יכולים ורוצים להציע לי. אפילו "הארץ", לשעבר "עיתון לאנשים חושבים", התחיל – בינינו – לשעמם. מדי סופשבוע אני חוכך בדעתי אם לסיים את המנוי (שהוא רק לסופי-שבוע), ומחליט משום-מה לתת עוד צ'אנס. אולי בגלל הנוסטלגיה. בתחילת המאה ה-21 העיתונים בישראל פשטו את הרגל. לא בגלל הטכנולוגיה, כמו שהם רוצים לחשוב (ולראיה, האתרים היותר צהובים-יותר מהירים-יותר זהירים-יותר קלים שהם הרימו), אלא בגלל היצירתיות שאבדה.

 

אחרון הדעתיקנים (אדם ברוך)

בשקט בשקט אספר שאני נורא נהנה מעיתון "מעריב" של שישי שמצא תמיד אצל אמא של אשתי.בשקט בשקט כי באמת שהעיתון עצמו ראוי לכל הקיתונות שכתבתי לעיל, אבל בתוך הביצה הרדודה מסתתר נסיך, ששווה את כל הצפרדעים שצריך לבלוע בדרך כדי להגיע אליו. אני מדבר על אדם ברוך, כמובן (מה, עוד לא הבנתם?). אדם ברוך בעיניי הוא כל מה שאני רוצה לקרוא בעיתון שלי – דעתן, ידען, משכיל; איננו מפחד, איננו מוותר, איננו ממחזר; איש של מלים, איש של חלומות, איש של רעיונות, איש של מעשה. בכל יום שישי הוא מפרסם את הטור "שישי" במעריב – טור שלא דומה לשום דבר אחר בעיתונות הישראלית דקרתא בארעא דקודשא. יש לו סגנון משלו, יש לו רעיונות משלו, ויש לו כבוד למילה הכתובה ולמדיום שבו הוא משתמש. זה הטור שאני בטוח שכולם היו רוצים לכתוב אם רק היו יכולים. אבל כדי לכתוב טור שכזה כנראה שצריך להיות אדם ברוך.

 

 

                   צילום ארכיון (מעריב)

 

תרתי משמע (קורות חיים)

יליד 1945, נשוי ואב לבת ולבן.

נכדו של הרב וכטפויגל, שהיה ראש ישיבת מאה שערים ואב בית הדין למקהלות האשכנזים.

בוגר ישיבה ובעל רשיון עורך דין, כלכלן ומבקר אמנות.

ערך עיתונים וירחונים (בין היתר: מוניטין, מעריב, גלובס, ידיעות אחרונות), כתב טורים אישיים (בידיעות, כותרת אישית ומעריב).

שימש אוצר הביתן הישראלי בבינאלה הבינלאומית של ונציה (1988,1990) ובבינאלה הבינלאומית לצילום (1988).

חיבר ספרים.

ב-1999 הוכתר כחתן פרס ליבוביץ' למחשבה מודרנית.

נשיא בית הספר לאמנות קמרה אבסקורה.

מפרסם מדי שישי את הטור "שישי" במעריב.

אדם ברוך, תרתי משמע.

 

אדם ברוך (תרתי משמע)

מקורות החיים לעיל ניתן להבין שאכן מדובר באדם ברוך. השילוב בין האמנות לכתיבה, בין הריאליות המשפטית-כלכלית לתורה ולהלכה – כל אלה יוצרים ב"שישי" תמהיל מבריק של כתיבה מעניינת, כנה, חכמה וישרה, שמלטפת כשצריך, שמשתלחת כשצריך, ובעיקר שאומרת משהו לכולנו על כולנו.

להלן כמה פנינים שאספתי מהשבועות האחרונים. בפירוש לא המיטב, אלא מעין מבחר מייצג (בעיניי). והכל בסגנון הכל-כך מיוחד של אדם ברוך:

 

  

דו"ח העוני (הכתובת על הקיר(

נ נת נתנ נתני נתניה נתניהו.

(26.11.04)

 

החינוך הדתי (רטוריקה)

החינוך הדתי-לאומי יתנתק מהחינוך הממלכתי, אם יתקבלו המלצות דוברת? לא.

למה? ראשית, בסוף יהיה דיל. אנחנו מדינת דיל. מתי זה בסוף? כבר מחר.

כי שרון צריך את הדתיים, למרות הכל, והוא יכופף את לימור לבנת. פוליטיקה לפני חינוך.

ושנית, לדתיים הלאומיים אין כוח לקיים רשת חינוך משלהם. אין אנרגיה, יכולת, מימון, מנהיגות, דבקות. הם לא נחושים כש"ס, ולא הרמטיים כאגודת ישראל. גם ש"ס של היום לא היתה מצליחה לבנות לה חינוך עצמאי.  

(19.11.04)

 

מועצת יש"ע ונתניהו (רטוריקה)

מועצת יש"ע מברכת את נתניהו על התנגדותו להתנתקות חד-צדדית? זה לא אותו נתניהו שנשאר בממשלה של שרון הפועל להתנתקות? אבל גם אני במקום מועצת יש"ע הייתי מברך היום את נתניהו, כי מה בוער, הרי לקלל הם יכולים גם מחר.

(12.11.04)

 

הורה טרמינל (זהות)

נתב"ג :2000 בני אדם (ישראלים) פשוט רקדו שם הורה. מה זה? זה שמחה. אתה לא רוקד, אם אתה לא שמח. על מה השמחה? על השרוולים. וזו גם הזדהות. עם מה? עם הדיוטי-פרי החדש הגדול. מה זה דיוטי-פרי? מותר האדם מן הבהמה. עובדה: לבהמות אין דיוטי-פרי. ובעומקו, הטרמינל הינו גם ניצחון מוחשי על החיה הנאצית: הם ביקשו להשמיד אותנו כליל, אבל הנה אנחנו רוקדים הורה בטרמינל.

(5.11.04)

 

מיהו יהודי (המתנחלים)

מי המציא את הכרזה: "המפקד, אנחנו יהודים, את זה אני לא יכול?" המתנחלים. אנחנו יהודים. אנחנו זה אנחנו, המתנחלים. לא ברור (מהכרזה) אם המפקד יהודי. ברור שמי שיכול (לפנות התנחלות) אינו יהודי. המתנחלים, אם כן, מנכסים לעצמם את היהודיות. אבל אין לאיש בעלות על היהודיות. אין פירוש רוחני אחד למושג "יהודי." מי שמנכס לעצמו את המושג מצמצם אותו, נוטל ממנו את רוחו ואת כוחו. אין דבר בהלכה היהודית שמורה לך להיות ימני או שמאלני, קפיטליסט או סוציאליסט. יהודי הינו גם "האחר" המודח באשר הוא, כי היהודי הוא סוכן החסד האלוקי בעולם.

(29.10.04)

 

שלום לעפרך, עוזי חיטמן (פרפר)

אדון עולם, השבוע נחת בחצרך פרפר נחמד

(22.10.04)

 

הודעה לשאול מופז (הרב עובדיה יוסף)

שאול מופז פגש השבוע את הרב עובדיה יוסף, וקבע פגישה נוספת שבה יציג לפני הרב מפות של רצועת עזה – אבל ביקשו ממני להודיע למופז, שאין צורך בשום מפות, כי הכל כבר כתוב בתורה.

(15.10.04)

 

 

 

יקיריי

והנה סוד לסיום: אפשר לקרוא את אדם ברוך גם און-ליין, דרך האתר של NRG. וזה משמח מאוד, גם משום שאם יצא ולא השגתם עותק של "מעריב" אז לא הפסדתם את המדור המשובח שלו, וגם כי סוף-סוף ישנה איזושהי הצדקה לאתר הזה של "מעריב און-ליין". הקליקו ותהנו, יקיריי.

 

 

                                                                                                                        26.11.04

 

לכבוד

מר ליאור רייטבלט

מנכ"ל רשת סופרפארם

שם

 

 

הנדון: תלונה על זלזול פוגע בלקוחות בסניפכם

 

שלום רב,

 

לאחרונה ביקרתי בסניף של הרשת שלכם ב*******.

 

אני מרגיש כי אני חייב לפנות אליך ולהתלונן על היחס הפוגע והמזלזל אותו קיבלתי מהקופאיות בסניף.

 

הופתעתי לגלות, בהגיעי לקופה, כי ברשת שלכם, שחרטה על דגלה "שירות בגובה העיניים", עובדות קופאיות אשר גובהן מגיע מקסימום ל-1.65 (לא מדדתי… זו הערכה שלי), בעוד אני מתנשא כמעט לגובה של שני מטר. לא רק שהקופאית לא הסתכלה לי בעיניים, אלא שאני הייתי צריך להשפיל מבט אליה, והעניין כולו יצר סיטואציה מביכה ומקשה על הקנייה.

 

אינני חלילה טוען כי עליכם לשכור את שירותיהן של קופאיות גבוהות בלבד (למרות שהעניין יכול היה להיות מועיל לכולם), אבל בהחלט הייתי מצפה לקצת התחשבות בציבור הקונים – האם לא ניתן לחייב את הקופאיות לנעול נעלי עקב, עם עקב של 20-30 ס"מ (בהתאם לגובה שלהן כמובן), כך שיוכלו להסתכל לכל לקוח בעיניים?    ואם השימוש בנעלי עקב יקר יחסית, אולי אפשר להעמיד לשירותן סולם או שרפרף קטן, שיאפשר להן להתאים את גובהן לגובה הלקוח?

 

כמו-כן, ברצוני להתריע על עבירות, קטנות אך מעצבנות, שביצעה הקופאית: ראשית, העובדת יצאה לפחות פעמיים מהשטיח האורתופדי שלרגליה, וזאת מבלי להתנצל או להפנים את חומרת מעשיה והשפעתם על הלקוח, רשת סופרפארם והציבור הישראלי בכלל; שנית, נראה היה שהעובדת איננה ממש מרוכזת בי (הלקוח). למען, האמת נראה היה לי שהיא צריכה לשירותים. חוצפה. אני ממליץ להבא להדגיש לעובדת כי צרכיה הפרטיים אינם מענייני, וכי עליה לדאוג להם בזמנה החופשי, כאשר היא איננה עובדת ומשרתת לקוחות.

 

אני נהנה לקנות ברשת שלכם, השומרת על כבוד האדם ומשקיעה בעובדים שלה כמו גם בלקוחותיה. נראה לי שהדרישות הצודקות וההוגנות, שלכם ושלי – מן הראוי שעובדי הרשת ימלאו אחריהן בקפדנות, כך שהסדר הטוב יישמר והקנייה הבאה שלי ברשת תהיה מהנה יותר ומוצלחת ביותר.

 

 

בכבוד רב,

           

                                                                                                                        שגיא נאור

 

 

  

 

למי שעוד לא הבין, לא קלט או לא שמע:

חברת סופרפארם דורשת מעובדיה לעמוד במשך 8 שעות משמרת. סופרפארם היא מעסיק המנצל את מעמדו בשוק כדי להעסיק את עובדיו בתנאים לא הולמים, הפגועים בכבודם ובריאותם.

כל אחד מאיתנו יכול להצטרף למאבק נגד הנהלת החברה. כל אחד מאיתנו יכול לשנות במשהו – ללכת להנהלת הסניף ולהביע את דעתכם, לכתוב מכתבים, לפרסם פרסומים, ואולי גם לקנות את קניותינו ברשתות אחרות (אם אפשר), שמתייחסות לעובדים שלהם קצת יותר טוב (ואפשר).

תחשבו על זה.

(ותודה לעופרניקוס על הלוגו ולעידו-לא-אמין על ההפניה)

 

 

 

כמי שהמוסיקה ממלאת חלק נכבד מאוד מחייו, אני אוהב מאוד לקרוא ולשמוע על הצדדים ש"מאחורי" המוסיקה (באנגלית זה, משום מה, נשמע טוב יותר) – ביוגרפיות של אמנים, פרטי טריוויה כאלו ואחרים, סודות קטנים שנחשפים. אני גם צופה נלהב של סרטים בנושא (בין הפייבוריטים: The Doors הנפלא של אוליבר סטון, Almost Famous המבריק של קמרון קרואו, Woodstock הדוקומנטרי) ושל תוכניות טלוויזיה (ע"ע "סוף עונת התפוזים" של קוטנר או שלל התוכניות מבציר ה-BBC שערוץ 8 אוהב להקרין בשעות לילה מאוחרות).

 

בעולם הרוק'נ'רול, שבו אין גבולות ואין סודות (לפחות לא לאורך זמן), קיימים המון סיפורים מרתקים על אמנים, על אירועים, על שירים. הסיפורים שמאחורי השירים הם בעיניי תמיד דבר נפלא. כשמדובר בשיר שאתה אוהב, זה הופך את האהבה הזו לחזקה יותר ומורכבת (ע"ע Over). כשמדובר בשיר שלא שמת אליו לב, סיפור טוב יכול להפוך פתאום את השיר לאחר, ולתת לו משמעות שלא מצאת בשמיעה ראשונה.

 

נכון – לא כל הסיפורים אמיתיים. חלק מהם אפילו גובלים בפנטזיה. לפני זמן מה בחר מגזין ה"רולינג סטון" את עשרת המיתוסים הגדולים של הרוק, ביניהם שניים מהאהובים עליי ביותר – פול איז דד הפסיכדלי והקסום (ותודה אישית לקוטנר עליו) והסיפור שמאחורי In The Air Tonight של פיל קולינס (אני זוכר לפחות שני אנשים שסיפרו לי את הסיפור, כשהם נשבעים לאותנטיות שלו). ובכל זאת, יש מספיק סיפורים אמיתיים ומעניינים, ששווה לחזור ולספר אותם, ויש מספיק סיפורים שלא ידועים ברבים, שכדאי להכיר. פעם בכמה זמן מגיע סיפור טוב שמתחבר עם שיר נהדר והם נשארים איתך לנצח.

      
עטיפת האלבום Tuesday Night Music Club

 

את הסיפור על “We Do What We Can” של שריל קרואו שמעתי מסֶמִיל, במהלך הופעת ג'אז נהדרת שלה ושל מיטל. אני חייב לומר שהאלבום הראשון של שריל קרואו, Tuesday Night Music Club, לא השאיר עליי חותם משמעותי, ובדרך פיספסתי גם את השיר הנהדר הזה. לצורך הגילוי הנאות, גם לשאר האלבומים שלה לא התחברתי. אז מה פתאום אני מבזבז את הזמן והמקום על גב' קרואו?  כי השיר עליו אני מדבר הוא שיר נהדר ללא תלות בסיפור, והוא הופך נפלא עוד יותר אחרי שאתה נחשף לסיפור האוטוביוגרפי שמאחוריו.

 

הוריה של שריל קרואו, וונדל וברניס, היו מוזיקאים די ידועים בעיירה הקטנה של קנת שבמיזורי. הם ניגנו במספר רב של הרכבי ג'אז וסווינג, והיו מפורסמים בעיקר בסשנים גדולים שהיו נערכים בביתם. אביה של שריל, וונדל, היה עורך דין מפורסם, אבל גם נגן פסנתר וחצוצרה נפלא.  לאחר שליאו בנסון, נגן מוכשר וחברם הטוב, נפטר באופן פתאומי, עזב קרואו את המוזיקה כליל והשקיע את כל כולו במקצועו (הוא התפרסם במשפטים שניהל, בין היתר, כנגד ארגון הקו-קלוס-קלאן).

 

               
משפחת קרואו – תמונה משפחתית (שריל בחולצת הפסים)

 שריל למדה באוניברסיטה של מיזורי, התמחתה בהלחנה והופעה, וניגנה עם מספר להקות כיסוי. ב-86 נסעה קרואו לראשונה בחייה ללוס אנג'לס, נחושה להצליח כזמרת-יוצרת. היא הפכה לאחת מזמרות הליווי המבוקשות בארה"ב (והופיעה עם אריק קלפטון, שינייד אוקונור ואחרים), ומהר מאוד מצא אותה המפיק יו פדג'אם (שהפיק, בין היתר, אלבומים של סטינג ופיל קולינס), שהחתים את קרואו בחרת A&M. בסופו של דבר, ההקלטות עברו מספר ידיים, אבל אלבום לא יצא מהן. קרואו אספה סביבה קבוצת נגנים, שכונתה “Tuesday Night Music Club”, ומהמסגרת הזו יצא לבסוף אלבום הבכורה של קרואו, שנקרא באותו השם.

 

באלבום הזה שילבה שריל את השיר “We Do What We Can”, שלמעשה מגולל את סיפורו של אביה. האגדה מספרת (לא מצאתי לזה סימוכין) שכשאבא וונדל שמע את  השיר הוא הפנים את המסר והחליט לחזור לנגן. העובדות מציינות שוונדל קרואו אכן מנגן חצוצרה בשיר. כך או כך, מדובר בשיר נפלא, עם מלים יוצאות מן הכלל, על מוסיקה ואהבה ועל אהבה למוסיקה ומוסיקה מרוב אהבה. וגם געגועים לתמימות שאבדה לכולנו בדרך…

 

  

We Do What We Can

 

Downstairs they're playing Kenton.
The house set to swing.
I lay in my bed and listen to everything.
’Cause Leo's in rare form tonight.
His trombone sings so sweet.
This is the room where they all come to meet.

He said:
”I do what I can,
 I live for the moment
 And that's who I am,
 Yeah that's who I am.

 And isn't it good –
 If we could freeze moments in time
 We all would.
 But I do what I can,
 I do what I can”.

Downstairs he's playing Kenton,
The Magnavox sighs.
But oh how the music has changed
In all of our lives.
He says "nobody listens to modern jazz
And I'll never have what those guys have”.

He says:
”I do what I can
 I work for a living
 And that's who I am,
 Yeah that's who I am.

 And it's good to be alive
 But everything's different
 Since Leo died.
 I do what I can”.

Is this the end of the modern world?
What could it mean for a young girl
Who sees the pain on his face?
He does what he can.

The procession on the TV screen –
What could it possibly mean for a man
Who's come this far just to turn around?
Could there still be life in Kenton's swing
With the Kennedys gone and everything.
Those sad rows of houses with their optimistic colors,
Democrat grandparents and draft-dodging brothers,
Riots down the street and discontented mothers.
We do what we can.

Downstairs it's quiet,
Less alive somehow.
Somehow he was everything that I am now.

And he says:
”I do what I can
 I work for a living
 And that's who I am,
 And that's who I am.

 But it's good to be alive
 And these are the choices
 We make to survive.
 You do what you can”.

…והוא אומר:

אני עושה מה שאני יכול

אני עובד כדי לחיות

וזה מי שאני,

וזה מי שאני.

אבל זה טוב להיות חי

ואלה הבחירות

שאנחנו עושים כדי לשרוד.

אתה עושה מה שאתה יכול…

 

לפי הביטוח הלאומי היו בשנת 2003 1.4 מליון עניים בישראל.

 

אין אף מדינה מערבית שבה תחולת העוני מתקרבת לאחוז כזה. בדרך-כלל מדובר בכ-7 עד 10 אחוזים מהתושבים. 31 אחוז מילדי ישראל חיים בעוני. במדינות מערב אירופה המתקדמות אין כמעט ילדים החיים בעוני. מספר העניים בישראל גדל כל הזמן, ומי יודע כמה עניים נוספו לסטטיסטיקה מאז 2003.

 

כל הנתונים האלה נתקבלו כמובן בהפתעה גדולה. אחרי שהממשלה הנציחה במשך שנים את העוני, וגרמה לו להשתרש בקרב שכבות שלמות של מובטלים מקבלי קצבאות הכנסה, חרדים שנהנים להביא לעולם 17 (!!!) ילדים ולמי איכפת איפה הם יתגלגלו ומליונים שנשפכים בהתנחלויות לטובת פנאטים שמעדיפים אדמה על פני חיים, פתאום עכשיו כולם מגלגלים עיניים ושואלים איך זה קרה לנו.

 

הפסקה לעיל נראית אולי גזענית, אבל אי אפשר להתווכח עם המספרים: יותר ממחצית מעניי ישראל הם חרדים ולא יהודים. זו התוצאה של המדיניות הטפשית והשחצנית של ביביהו וחבריו, הקרויים משום-מה "נבחרינו" – לקצץ מכל הבא ליד, כי "אין כסף" וכי "זה ישפר את מצבם של כולנו", ולבזבז במקומות הכי לא חיוניים ושהכי לא מקדמים את האינטרסים של כולנו. במקום לתקן הם הרסו, במקום להרים מאשפתות הם שיקעו בביבים. הם הפכו את העוני לבעיה הגדולה ביותר של מדינת ישראל, ועכשיו הם מסתתרים מאחורי הקווים.

 

רוני סומק כתב בשירו "קו העוני" (שציטטתי כאן, לצערי, כבר יותר מפעם אחת): "כאילו אפשר למתוח קו ולומר: מתחתיו העוני." אבל אצלנו כולם נהיים סטטיסטיקאים – מותחים קו ואומרים מתחת זה עוני ומעל… מה יש מעל?  שקל מעל קו העוני?   חמישים שקל??   אלף שקל???   ביביהו, שר האוצר שלכם – קטן עליו קו. הוא מותח פס גדול ורחב על כולנו, ולא איכפת לו מכלום. יש לו תירוצים ותיזות וועדות, אבל שום דבר לא יוריד את החיוך הזחוח מעל פניו המשמינות מעונג השלטון.

 

אם לא נתעורר היום, מחר כבר יהיה מאוחר. וגם אם אתם נמצאים הרבה מעל קו העוני, הוא צריך להדיר שינה מעיניכם. כי מדינה עם עוני כזה לא תוכל להתקיים לאורך זמן, ואף אחד לא ירצה לחיות בה, לבוא אליה או להשקיע בה. ואז נמצא כולנו את עצמנו תקועים במקום שבו אין קווים ואין מחיצות – יש רק עוני.

 

"הקו היחיד שראיתי היה קו האופק

  ומתחתיו הכל נראה עוני".

                                                (רוני סומק)

 

* * *

 

1.4 מליון עניים. הנה לכם תרגיל מעניין בסטטיסטיקה: כמה מהם בעלי זכות בחירה?    כמה מבעלי זכות הבחירה יצביעו בבחירות הבאות??    כמה מאלו שיצביעו בבחירות הבאות יצביעו נגד ביביהו, האחראי ישירות למצבם המידרדר, וימנעו ממנו להפוך משר אוצר גרוע לראש ממשלה גרוע???!!!  אי אפשר למתוח קו ולומר – מתחתיו העוני. אפשר למתוח קו ולומר – עד כאן. אפשר למתוח קו ולמחוק את האופציה של ביביהו.

מעניין כמה אנשים חושבים על זה היום. מעניין כמה אנשים יזכרו את זה בעוד שנה. 

 

לאור הצלחת הפיילוט של "כאילו, duh?" ששודר בשבוע שעבר, החליטה הנהלת הבלוג לממן עוד כמה פרקים של הסדרה המצליחה, לרווחת כולנו.

 

כל הכותרות והתמונות מאתר העיתון של המדינה – לא נגעתי (כמעט).

טייק א לוק – – –

 

 

  נחמה רונן: רפול היה יצוק מברזל.

ואחרי זה מתפלאים שרק נפל ומיד טבע? 

 

 

  ועדת הבריאות אישרה: ה"חגיגת" מחוץ לחוק.

ולפעמים החגיגת נגמרת…

 

 

 אולמרט: תוך שנה וחצי – ניידות בסלולרי.

ללא מלים.

 

 

 

* * *

 

בנימה רצינית יותר, אתם מוזמנים לשתי ביקורות שפרסמתי לאחרונה בפורום המוזיקה הישראלית של YNET – על "נשיקות קטנות" של ארי גורלי (שאהבתי מאוד) ועל האלבום של "מונו אדידקט אסיד מן" (שלא אהבתי כלל).

 

פויר מצטט מקונספציה לינק לחזון מותה של העיתונות המסורתית.  מדובר בסרטון מדהים ביופיו, אפוקליפטי ומאיים, המתאר את אמצעי התקשורת של 2014 – המשך ישיר ולא דמיוני כל-כך של מלחמות מיקרוסופט, גוגל ואמאזון על עתידנו, מחוץ ובתוך הרשת (אם אפשר לדבר עוד על הפרדה שכזו).

 

ה"גוגל גריד", אם כל חטאת. [התמונה מהסרטון]

 

תקציר הסרטון (שווה, שווה, שווה לראות ולשמוע): גוגל ומיקרוסופט ממשיכות במלחמה שהתחילה השנה, מתאחדות ומתמזגות עם חברות נוספות (למשל, גוגל+אמאזון=גוגל-זון), ובדרך מחריבות את אמצעי התקשורת המסורתיים, מגדילות את חופש הביטוי ויכולת הפילטור שלנו למקסימום, אבל גם הופכות את התכנים אליהם אנחנו נחשפים למשהו שלא בדיוק רצינו.  בקיצור, צריך להקליק ולראות.

 

כמי ששבוע אחר שבוע מגלה שאמצעי התקשורת המסורתיים – העיתונות הכתובה והטלוויזיה – פושטים את ידם ורגלם בלי לחשוב פעמיים (איפה הימים בהם התענגתי על עיתון שישי במשך כל סוף השבוע?  הימים בהם נהניתי לצפות בחדשות ליל שבת?), הרעיון של אמצעי תקשורת וירטואלי, שבו כל אחד (כמעט) יכול לתרום וכל אחד (כמעט) יכול לקרוא, נראה מעניין ומגרה. עם זאת, ברור שעודף של מידע, ממקורות לא ראויים, יגרום לכל הוירטואליה הזו להפוך מהר מאוד לקליפת השום, וכדי להגיע לגרעין נצטרך שוב להמציא טכנולוגיות ורובוטים, ואולי אפילו יהיה רטרו למוצר קדום הקרוי "עורך".

 

אבל עד שנגיע לשם, בדרך שבה אנחנו הולכים (לשמחת התאגידים המוזכרים לעיל), הגבולות הולכים ומיטשטשים, האח הגדול גדול מתמיד, והכל הופך תלוי יותר ויותר בקרבתנו לחיבור לרשת. ומה אם הכל יקרוס?  אם וירוס חדש ימחק את כל ההארד-דיסקים של גוגל?   אם מישהו, איפהשהוא, ילחץ ctrl-alt-del?  ומה אם פשוט יימאס לנו יום אחד, ונייר עם ריח של דיו יהפוך להיות ה-דבר?

 

 

חיים,  גרסה b2.1*

 

חבל

שהחיים לא על חשמל,

עם כפתור קטן של 0 ו-1

או לפחות מדבקה עם הוראות בצד

כי לפעמים זה נורא מהיר

ואין F1 שיעלה ויסביר

ואין תמיכה ואין אחריות

ואין את מי להאשים בטעות.

 

חבל

שהחיים לא על חשמל.

כי אז אפשר היה מדי פעם ללחוץ Ctrl-Alt-Del

ולשלוח את הכל

לעזאזל.

 

 

* הסבר למאותגרים מַחשֵבית: 0 ו-1 מופיעים על הכפתור המפעיל את המכשיר החשמלי, בדרך-כלל; F1 הוא כפתור ה"עזרה" בתוכנות, בדרך-כלל; Ctrl-Alt-Del מבצע reset למחשב, בדרך-כלל; השירים שלי לא עוסקים במחשבים, בדרך כלל.

 

תמיד נוסעים על גבי העפיפון.

אולי על גב העפיפון אבוא

כדי לומר לך את השיר.

אבל אין חוט לסחוב.

אין רוח בשחקים.

הילד שוב בוכה.

הגבר לא מחכים.


                                             kite-surfing בחוף Bawaki, לגונת מרסה מחש אל אספל, סיני.  [צילום: שגיא  הבאה לדפוס: מור]

 

 

עפיפונים באים, עפיפונים הולכים.

הילד שהייתי, הגבר שאני.

אולי גם את אף פעם לא היית.

 

                                     )מתוך "עפיפונים", מלים: שלמה ארצי)