עם ישראל,

 

בימים האחרונים, מאז התפרסם כי אתמנה לשרת התיירות הבאה של מדינת ישראל, הייתם עדים למסע הכפשות מרושע ושקרי לגבי כישוריי ואישיותי. כינסתי את מסיבת העיתונאים הזו כדי להפריך אחת ולתמיד את השקר המרושע שהפיצו כלי התקשורת ואישים שונים בכנסת ובממשלה, שאיני מסוגלת או ראוייה להיות שרת התיירות של ישראל.

 

תפקידה של שרת התיירות, בעיניי, הוא להביא תיירים למדינת ישראל, וזאת על-ידי הצגתה של ישראל והישראלים לראווה בכל מקום. בראייתי אין טובה ממני לייצג את ישראל והישראלי היפה, הערכי והמצליח. כמו שכבר אמרתי השבוע ליאיר – הישראלי היפה, הערכי והמצליח – אני אומרת ועושה את מה שכ-ו-ל-כ-ם אומרים ועושים או לא מעיזים לומר ולעשות. להלן אביא כמה דוגמאות:

 

כ-ו-ל-כ-ם חולמים לעבוד ארבע שעות ביום ולקבל משכורת שמנה ויפה. אני לא רק שהגעתי לזה, אלא שגם קיבלתי אישור מבית משפט על כך בתוספת איזה מליון שקל. מה, לא מצליחה ויפה?!

 

כ-ו-ל-כ-ם יודעים שתואר שני זה בולשיט, אבל שכל מיני קרציות דורשים את התואר השני הזה לכל מיני עבודות שוות. אני לא רק שלא בזבזתי זמן על זה, אלא שפשוט כתבתי שיש לי תואר שני וגם אמרתי לכולם. מה, לא מצליחה ומוכשרת?!

 

כ-ו-ל-כ-ם יודעים שגם תואר ראשון זה חרטה, ולא לומדים שם כלום במילא. אבל תואר ראשון נתפס פה בעיני כל מיני אליטות כדרישה חובה לכל משרה. אז אני לא הלכתי ללמוד תואר ראשון, אלא פשוט הכרזתי שיש לי. מה, לא שווה ומתוחכמת?!

 

כ-ו-ל-כ-ם יודעים שהערבים האלה לא טובים לכלום, חוץ מחומוס וחאפלות (בהזדמנות זו אני רוצה להודות למוחמד, ערבי, שמארגן לי את החאפלה לכבוד המינוי שלי…), אבל רק אני הכרזתי שמינוי ערבי לשר זה טעות גדולה ועוד עשיתי את זה בכל כלי התקשורת. מה, לא אמיצה וחכמה?!

 

כ-ו-ל-כ-ם רוצים להתקדם בחיים, ולא איכפת לכם מה אתם צריכים לעשות כדי להגיע לשם, ושהכי טוב זה להיצמד לאיזה בלודוזר כזה, קומבינטור ותחמן, שידאג לכם. אז אני מצאתי כזה (בהזדמנות אני רוצה להודות לאיווט…  מתה עליך, מאמי!), והוא סידר לי מקום בוועדה לענייני ביקורת המדינה (אני מאוד ביקורתית…), ואחר-כך בוועדת הכלכלה (אני ממש מבינה בכסף…), ואחר-כך בוועדת חוץ ובטחון, ואחר-כך בוועדת הכנסת ועכשיו אני מתמנה לשרה. וואוו, אני ממש מוכשרת וחכמה…

 

בקיצור, אזרחים נכבדים, אני החלום הרטוב שלכם, פסגת שאיפותיכם, הפרצוף היפה שלכם. אני לא מבינה למה לא שמים אותי על פוסטר, ומפיצים בבירות העולם תחת הכותרת "הישראלי היפה" (יאיר, אני שומרת לך מקום לידי…). לפיכך, אני לא רואה איך מישהו יכול להגיע למסקנה שאיני מסוגלת או ראוייה להיות שרת התיירות של ישראל. אני זה ישראל, וישראל זה אני, וישראל זה ביתנו, כמובן.

 

אני בטוחה וסמוכה שאחרי הנאום שלי, שהסביר והדגים את יכולותיי וכישוריי, תתמכו בי כמועמדת לשרת התיירות שלכם, ואם ירצה השם (ואיווט, כמובן), אולי בעוד זמן (חודש, חודשיים…) אהיה מועמדת לתפקיד שרת הבטחון או נשיאת המדינה. אני מבטיחה שעד אז אני אסדר גם איזה דוקטורט. שאהיה ייצוגית… בשבילכם, כמובן.

 

תודה רבה לכולכם.

 

 

נ.ב.

אני מחלקת כאן קורות חיים עדכניים שלי, למקרה שלא הספקתם לרשום…

 

בזמן האחרון יצא לי, בנסיבות שונות ומשונות, לבלות קצת זמן מול ערוץ 24, a.k.a ערוץ המוסיקה הישראלי, ובשעות הלא יפות שלו (כלומר כל שעה לפני תשע בערב, a.k.a ויז'ואל גלגל"צ). אני לא מנסה לספק תירוצים, רק כמה תובנות שעלו לי. עמכם הסליחה.

 

 

  

 

"מה פתאום נינט ועברי עושים שיר של עפרה חזה?", שאלה אותי הצד היפה של המשפחה כש"הכאב הזה" התנגן לו ברקע. התירוץ הרשמי, הסברתי לה, הוא שחלפו שבע שנים מאז שעפרה הלכה לנו והצטרפה ללהקה הגדולה בשמיים, וחוץ מזה "הכאב הזה" הוא באמת שיר יפה (שהיא כתבה לו את המלים, וגם את הלחן עם יזהר אשדות). אבל שיש לי תחושה שהסיפור האמיתי, עם כל הכבוד לדיווה הראשונה והגדולה של המוסיקה הישראלית, הוא שהקריירה של עברי לידר ונינט טייב הסתלקה לה גם היא, לצערם הרב – זה הפך למפעיל סלולרי וזו שקועה בביצת הטלנובלה. וכידוע לכל, טוב קאבר טוב מכל דבר אחר ביקום (תשאלו את סינרגיה…), אז למה לא בעצם?  הציטוט מנרג' אומר הכל: "בגלגל"צ כבר טוחנים אותו כאילו אין מחר וגם ב-Y בעשר כבר השמיעו…".

 

 

 

ספיקינג אוף פונִינֵט, הקליפ שלה ל"היא יודעת" מגוחך כמעט כמו מהלכי הקריירה שלה.  

על השיר הקיטשי והמתקתק הזה, שכתבה נינט והציל (כנראה) עילי בוטנר (הציל כי לך תדע מה אביב גפן היה עושה לו…) הלבישו בהפקה של נינט קליפ שהוא מין שילוב ביזארי בין מרילין מנסון לאווריל לאבין, והשילוב בין האודיו לויז'ואל (במיוחד, אגב, כשצופים ביו-טיוב ויש בעיה בסינק…) ביזארי למדי.

זה רק אותי משעשע שדווקא בקליפ לשיר הזה, שהוא לכאורה השיר הביוגרפי/מחאתי של נינט, על אנשים שתמיד "אומרים לה", "מתערבים לה", "תצרחי, תשתקי", הפכו את נינט לבובה על חוט, עם איפור ואורות, ועשו ממנה הכי לא נינט שאפשר בעולם?!    

אני עדיין מחכה שנינט תראה (ותשיר) את האמת. אם את שומעת, הגיע הזמן שתביני איך ממשיכים מכאן.

 

 

 

  

 

עוד קליפ שכל קשר בינו לבין השיר שאליו הוא מתלווה קלוש בהחלט הוא "מכונת השירים הגדולה" של חמי רודנר. על רקע השיר הטיפקסי המחריד שקובי אוז תפר לחמי המסכן (אגב, הלחן של חמי…) הוא ממשיך לשחק אותה רוקר עצבני, עם פוזות א-לה ואן מוריסון. וכשהוא פותח את הפה הגדול שלו וצורח בפזמון, העסק נהייה ממש פאתטי (הי, לא רק אני חושב ככה…). מה שעבד מצויין עם "ל-בן בחלום שחור" או "ה-ביאו את הסתיו" פשוט לא מסתדר עם ה"קוד קוד קוד" המרגיז של השיר הזה. עדיף כבר איזה וידאו של מתנ"ס הקסמים…

הקליפ

 

 

 

 

ואיך אפשר בלי שלמה ארצי?  יש לשלוימ'לה שיר חדש, "איסלנד", שהקליפ שלו צולם, כמובן, ב…פריז. בקליפ אין חדש (שלמה בג'ינס, יושב-שר-נוגה, הולך ברחוב עם משקפי שמש, מחזיק גיטרה, פיהוק…) ממש כמו שבשיר הזה אין חדש, ממש כמו שבאלבומים שלו מאז "ירח" אין חדש. אני לא הולך לדבר שוב על הבינוניות ועל המקום בפלייליסט רק בגלל שקוראים לך ככה וככה, אבל בקצב הזה לאלבום של ארצי שאחרי "צימאון" צריך לקרוא "שיעמומון".

הקליפ

 

 

 

 

ולסיום, סיומת…

לא קשור, אני יודע, אבל הייתי חייב ללנקק לסרטו החדש של אהוד בנאי, "הפסקת חשמל". הסרט, בקטגוריה "מוסיקלי", בשפה העברית (ללא תרגום), צולם בישראל. ממש מפתיע איך לא שלחנו אותו להתחרות באוסקר…    הפרטים המלאים, כאמור, בטיקטנט.

אגב, ברצינות – נראית הופעה פצצה. יקירתי, מתי הולכים?!

פורום מוסיקה ישראלית ב-YNET, שאני נהנה וגאה להשתייך על כותביו/קוראיו ולספר בשבחיו, ערך לרגל חגיגות ה-6 להולדתו את "פרוייקט האסיף", שבמסגרתו הכינו זה לזה משתתפי הפורום אוספים משובחים של מוסיקה ישראלית, איש איש לפי טעמו ונטיות ליבו, להנאתם הצרופה של כל המשתתפים.

 

במסגרת הפרוייקט אני קיבלתי מיקסטייפ נפלא וסקסי מליברטין הנאווה (פרטים עליו אפשר לקרוא כאן), ואת המיקסטייפ שלי הכנתי לגב'Zaphodit (שכתבה עליו כאן).  הנה עטיפת המיקסטייפ שהכנתי:

 

 

והנה דברי הסבר וטעם שצורפו למיקסטייפ:

 

"קח שירים, ואל תקרא
עשה אלימות בספר הזה:
ירק עליו, מעך אותו
בעט אותו, צבוט אותו.

זרוק את הספר הזה לים
לראות אם הוא יודע לשחות.
שים אותו על אש הגז
לראות אם הוא עמיד באש.
מסמר אותו, נסר אותו
לראות אם יש לו התנגדות…"

                                             (קח שירים)

 

אחד הטרנדים החזקים של השנה שחלפה היה הקאמבק שעשו שירי המשוררים המולחנים אל תוך המוסיקה הישראלית. פרוייקטים כמו "מים שקטים" או "אחד חלקי אחד", אמנים כמו נתן סלור ומאור כהן, משוררים כמו מירון איזקסון – כולם, כך נדמה, עסקו השנה בשירי משוררים, וטוב שכך. כמו שהלחנה היא אמנות, כך גם כתיבת מילים, וכשמדובר במילים שכותבים משוררים, שזו אומנותם, התוצאה ברוב המקרים מרשימה, מעניינת ומרתקת.

 

כמו שתיאר מאיר ויזליטר ב"קח שירים" שציטטתי ממנו לעיל (והולחן על-ידי יורם חזן ונכלל ב"קח שירים" המצויין שלהם), השירים מקומם לא רק להיקרא, אלא להיבחן ולהיבדק, להיות מולחנים ומושרים, מורדים על העם ושוב מורמים על כתפי כל.

 

לפיכך בחרתי במיקסטייפ החגיגי ליום ההולדת של פורום "מוסיקה ישראלית" לתת במה לשירי המשוררים. אבל המטרה איננה לחזור אחורה לשנות השבעים, למופעי שירי המשוררים של גלי-צה"ל או שלמה ארצי שר טשרניחובסקי (על אף חיבתי הרבה אליהם), אלא לעסוק באמנים צעירים יותר, באלבומים חדשים יותר, בנסיונות עכשוויים לעסוק בשירה דרך המוסיקה.

 

מבחינת בחירת השירים והמשוררים, יש כאן סקאלה רחבה ובלתי מחייבת – סומק וחלפי, המשוררים האהובים עליי ביותר; שמות גדולים כמו ביאליק, גולדברג, פן וזלדה; ייבוא מחו"ל בדמות ליאונרד כהן ושארל בודלר; וגם משוררים לא קונבנציונלים דוגמת חנוך לוין או מאיר אריאל.

 

בקיצור ובלי להתעכב יותר, אני מתכבד להציג את "ששה-עשר שירים על פלא השירה הישראלית – אוסף עכשווי משירי משוררים".

  

 

אני מתכבד להציג/להציע גם לכם את האוסף שלי, להורדה חופשית לתקופה מוגבלת, ממש כאן.

תורידו, תהנו מהשירים ותשקיעו קצת בתרבות שלכם… (וכרגיל, אל תהיו חרא של אנשים, אה?).

…הייתי מטייל מכוסה, מאוהב

איזו בגידה נהדרת בעקרונות הפרט, בעקרונות הקיום

Waking on the wild side of Santa Monica

In the After noon

עוד טיול מגעיל בין הסמטאות, החורבות, הפקפוקים

וזהו

 

חשבתי ששמעתי קול של אלוהים אחר

זה הדבר, זה הדבר

זה הזמן לקבל את החומצה לתוך המוח

היא כה קרה, כה קרה ומקולקלת

 

אני שומע אותם בראש שלי

אני שומע את הטיפשים

אני שומע את המאוננים

אני שומע את השקרים

בראש שלי

בראש של הדור הבא

החמצן של המחתרת

השדיים של המדינה

נה נה נה

 

מימין ראש של ראש ממשלה

משמאל חצר העירייה

עוד דקה השטפון הגדול יסחוף אותנו

האיש החולה של אמריקה יקיא

המשורר הלאומי יתעד הכל…

 

                                    (מתוך "קול של אלוהים אחר", מלים: אוהד פישוף)

 

 

היום מתקיים ערב המחווה לנושאי המגבעת, ערב שבעיקר חוגג את השקת ה-DVD לסרט המצויין "שמיים שרוטים על גלויה" של חן שיינברג, שאני ממליץ בחום לכל אוהב מוסיקה בישראל.

 

לרגל המאורע עמי מפרסם רשימה מעניינת על נושאי המגבעת, מהלקהות המשפיעות ביותר שקמו כאן, בטח ביחס לזמן הקצר שבו היא פעלה.

 

האפקט המהמם בעוצמתו, כפי שמגדיר את זה עמי, פגע בי בגיל צעיר, צעיר מדי כנראה. אני זוכר את עצמי מקשיב לקסטה. אני זוכר את זה מערער לי בבת אחת את כל מה שידעתי, או חשבתי שידעתי, בנושא מוזיקה. המוזיקה כאמנות, כקטע, כעמדה, ולא כמשהו שאמור להנעים את זמנך. אף אחד לא כתב ככה, לפחות לא בעברית, ואף אחד לא נראה ככה.

 

העובדה שבסופו של דבר נושאי המגבעת די מכרו את עצמם לאדמה המקוללת ועברו לככב בשער של "מעריב לנוער" ולהסתכסך עם ה"רוקXן" (בהופעה מיתולוגית שזכיתי להיות נוכח בה, שבה פישוף קילל את מי שרק היה יכול ואז כיבו לו את המיקרופון באמצע ההופעה והוא הלך הביתה), העובדה שכולם מכירים את "מי רצח את אגנתה" ולא את "הקלטת" המופתית שהוציאו, העובדה שכולם מכירים את אדם הורוביץ ורם אוריון אבל אף-אחד לא יודע מי זה אוהד פישוף, העובדה שבסופו של דבר אף-אחד כמעט לא הקשיב לקול האחר שהציע לנו פישוף – – – כל זה לא גורע מהעובדה שלתקופה לא קצרה נושאי המגבעת היו הגיבורים שלי. בזמן שכל מי שמסביבי רצה שתהיה לו להקה כמו "משינה", "כרמלה גרוס ווגנר" או מקסימום "פונץ'", אני רציתי להיות לא חברה ולא משחקת ולכתוב כמו אוהד פישוף.

 

לצערי לא אהיה היום בערב המחווה. דווקא נשמע מעניין לראות איך יישמעו קאברים לנושאי המגבעת ממרחק של כל-כך הרבה זמן. הייתי רוצה לחשוב שיש משהו בכתיבה שלי, ביצירה שלי, אולי אפילו בחיים שלי, שיש בו מחווה מתמשכת לחבורה הירושלמית הנפלאה, שלמשך זמן קצר אך איכותי לא יצאה לי מהראש.

ב"מוסף לשבת" של ידיעות שוב מחזרו את הסיפור של שלושת ארבעת ילדי הפלא של מיראביליס, כנראה בגלל השידור אתמול של הפרק הראשון של "מסודרים". כיאה ל"עיתון של המדינה" בעת שבה פני המדינה כפני הכלב, לא היה שום דבר חדש או מעניין בכתבה שלא יכולת ללמוד כבר בכתבות קודמות (ע"ע), פרט לתמונות נאות של הבתים המרהיבים שבנו להם ספי ויגיסר ואריק ורדי ועדכון הפרטים הטכניים (אמנון עמיר כבר דוקטור ועובד במכון וייצמן… סחה!).

 

לאחד כמוני, שמכיר את משפחת עמיר בנסיבות כאלה ואחרות עוד מנעוריי ושהיה נוכח בזמן-אמת בהיסטוריית/היסטריית ICQ, הכתבה היתה בעיקר שעשוע מחשבתי, אפרופו הבאזז ההיסטרי של "מסודרים" (שהתגלה, כדרכם של באזזים היסטרים בדרך-כלל, כפלופ קולוסאלי…) – מה הייתם עושים אם יום אחד היה נופל לחיקכם סכום של 90 מליון דולר?!

 

החבר'ה של מיראביליס, כיאה לבחורים צעירים שעשו אקזיט בימים שאף-אחד עוד לא ממש ידע מה זה אקזיט, הלכו כל אחד בדרכו הוא, ומציגים פחות או יותר את כל הספקטרום האפשרי של התנהגות אנושית אל מול סכום מדהים ושערורייתי שכזה, שנופל על בחור בן עשרים ומשהו כרעם ביום בהיר: מצד אחד, ספי ויגיסר, שבמשך כמעט שמונה שנים מאז המכירה, לא עבד יום אחד. הוא חבר לגולש הגלים עמית ענבר וגולש בכל חוף על גבי כדור הארץ, מטייל ברחבי העולם, רכש דירה בפרוייקט יוקרתי ביפו ומילא אותו בכל גאדג'ט שקיים, ורק לאחרונה בודק אפשרויות לחזור לעולם שהפך אותו למליונר; מצד שני, יאיר גולדפינגר, שנראה בדיוק כמו שנראה אז ב-1998, עדיין וורקוהוליק, לא לקח יום חופש אחד מאז המכירה, עובד על/ב כמה סטארט-אפים ונוסע ברכב ליסינג שהוא מקבל מ"דוטומי", הבייבי המרכזי שלו; ובאמצע, אריק ורדי, שבנה לעצמו בית ראוותני באפקה ובמשך כמה שנים חיפש את עצמו, אבל מיהר לתעל את החוויה לטובת סטארט-אפ חדש בנושא "הבית החכם" שם הוא מפיק את הלקחים מהבית החכם הפרטי שלו.

 

ורדי, ויגיסר וגולדפינגר – מסודרים (צילומים במקור: הארץ)

 

עכשיו מגיע החלק האינטראקטיבי של הפוסט הזה, החלק המחשבתי, הפילוסופי, הדמיוני: שימו את עצמכם בנעלי המיראביליסים, דמיינו לעצמכם מכירה לחברה גדולה ב-400 מליון דולר מזומן, והשיבו (בכנות): איזה מהמיראביליסים אתם – ויגיסר, גולדפינגר או ורדי?  אני חושב שיש במבחן הזה משהו שמעיד על האופי והאישיות הרבה יותר מכל מיני מבחנים שונים ומשונים אחרים, מה גם שחלקנו הגדול (במיוחד בתעשייה שאני שייך אליה) עסוק בחלום הגדול הזה בחלק לא מבוטל של הזמן.

 

כשלעצמי אני יכול להעיד שלצערי הרב אני הרבה יותר גולדפינגר מויגיסר. לא הייתי קורא לעצמי וורקוהוליק, אבל אני יודע ש-90 מליון או לא 90 מליון, מהר מאוד הייתי חוזר לי להתעסק בטכנולוגיות, ומשקיע את כל מרצי (וגם את כספי, כנראה) באוסף הרעיונות שאני שומר ומטפח לי בשעות הפנאי. כן הייתי שמח להעניק מעט מעושרי למשפחה (כמו שעשה ויגיסר) כמו גם למטרות טובות ונעלות שאני תורם להן כיום (והייתי שמח לתרום להן יותר), כן הייתי שמח לטייל יותר בעולם ולהרשות לעצמי יותר חוויות, אבל בסופו של דבר ספק אם הייתי מאמץ לעצמי אורח חיים השונה משמעותית מזה שאימצתי לעצמי היום.

 

כי בסופו של דבר 90 מליון דולר הם הרבה יותר ממה שהבן-אדם צריך או מסוגל לבזבז. אני מכיר את עצמי ויודע ש-90 מליון דולר לא יגרמו לי לאכול יותר ארוחות ביום, כמו שאמר בזמנו וורן באפט, ושגם עם 90 מליון דולר בבנק אני לא אבין איך אפשר להוציא חצי מליון שקל על מכונית או 1000 ש"ח על טי-שירט. יש דברים שאני חולם עליהם, כמו כל אחד כנראה: בית גדול עם גינה, חופשה בחו"ל כל שנה, לסדר את הילד(ים) בחיים. אבל כשטובי המומחים מדברים על סכום של 2-3 מליון דולר (ראו, למשל, את הכתבה הזו מה"סמן") כסכום שמאפשר לך לפרוש לפנסיה ולחיות ברמה, סכום הגבוה כמעט פי 50 הוא ללא ספק הגזמה.

 

מה שמביא אותי לרעיון גאוני, שאני מעיד עליו ככזה בעיקר כי הוא לא שלי, שאני אשמח להוציא אל הפועל, אם רק יימצא משקיע נבון שמוכן לקפוץ על העגלה: אני מציע את המבחן האולטימטיבי, שבו משקיע (או קבוצת משקיעים, אין לי בעיה) ייתן לי ביד 90 מליון דולר, ויבדוק האם כל התיאוריה הזו, כל הדברים שאני מעיד על עצמי כאן לעיל, עומדים במבחן המציאות. האם אני באמת מין גולדפינגר כזה, עם קורטוב של ויגיסר, או שמא הכסף יצליח להשחית (אפילו) אותי?   חכו חכו, בקרוב תוכנית הריאליטי.

 

 

נ.ב.

 

בלדר והחבר'ה – מבולגנים (צילום: YNET)

 

ואי אפשר בלי לדבר על "מסודרים", שהבאזז סביבה כמו גם העניין הטבעי שהיה לי בה, הושיבו אותי מול ערוץ 2 אתמול, בצעד נדיר וחד-פעמי: במלה אחת, ובקיצור נמרץ – מבולגנים.

 

אם זה הטוב ביותר שהצליחו מולי שגב ואסף הראל ליצור, אז לא פלא ש"ארץ נהדרת" מקרטעת ממש כמו הקריירה של הראל. הפרק הראשון היה לא אמין עד כדי גיחוך (במיוחד הסצנה שבה החברים הנכבדים מקבלים את הטלפון שמודיע על המכירה, כולל הקלישאות המתבקשות – משחקים בפלייסטיישן, המתכנת המסטול וכו'), לא מעניין, לא משכנע ובעיקר סתמי להחריד. מה בעצם רוצים הראל ושגב להגיד ב"מסודרים"?   היה כבר יותר מעניין לעשות איזה דוקומנטרי על הדבר האמיתי.

 

יצא לי לראות בארצות-הברית פרק אחד של "הפמליה", שהרעיון שמאחוריה יותר מדומה לזה של "מסודרים", והמרחק בין וינסנט צ'ייס והפמליה שלו לבין החבר'ה של ברלד הוא בדיוק המרחק בין שם לכאן, בין מקצוענות לחפיפיניקיות, בין HBO לערוץ 2.

 

מודה ולא אבוש – באמצע הפרק נשברתי (וכשמדובר בפרק של חצי שעה ברוטו, זה קצת מביך…). לשאלת יוצרי הסדרה, עם 217 מליון דולר הדבר הראשון שהייתי עושה זה מתחיל מההתחלה. הרעיון נחמד, הליהוק חביב, הביצוע…   מבולגנים, כבר אמרתי.

ראש הממשלה ושר האוצר ממנים עכשיו וועדה שתפתח שיטות חדשות למדידת העוני בישראל. אני מדגיש – לא פתרונות, לא דרכים להיאבק בעוני אלא מדדים חדשים. כאלה ש"יביאו בחשבון לא רק הכנסה משכר או קצבאות, כנהוג כיום, אלא גם את שווי ההנחות שמקבלים הזכאים…".

 

אגב, פרופ' שלמה יצחקי, מנהל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מתנגד לעצם השיטה שקובעת קו עוני (שכל מי שהכנסתו מתחת אליה נחשב עני וכל מי שהכנסתו מעליה אינו נחשב לכזה). "קו העוני הוא שיטה מפתה משום שאשפר בזול להקפיץ אדם מעל לקו", הוא אומר ורומז לדרך הצינית שבה עשו ועושות ממשלות ישראל שימוש באותו קו מפורסם.

 

לפי מדדי עוני אלטרנטיביים גבוה שיעור העוני בישראל בכ-30% מזה הנמדד על-ידי ביטוח לאומי (כך, למשל, לפי בדיקה שערך ד"ר דניאל גוטליב, היועץ לנגיד בנק ישראל). אבל היכן שלא תשימו את הקו מדובר בנתונים יבשים, שלא אומרים דבר על איכות החיים של האזרח הקטן, ואין להם כל נגיעה לצרכים של האדם הפושט ובטח שלא לאי השוויון ההולך ומקצין בכל מקום.

 

הגישה הכלכלית הרווחת בעולם, שאי השוויון בחלוקת המשאבים יסתדר מעצמו ("יד נעלמה" וכולי) ומי שעני אשם במצבו, היא שהטמיעה את הקונספט של קו העוני בכולנו. הגישה האלטרנטיבית, לפיה אי השוויון פוגע בכלכלה ובצמיחה, ולכן יש לפעול להקטנתו ולתמוך בעניים, נפסלת על הסף משום שהיא שמאלנית מדי, סוציאליסטית מדי, לא פרגמטית, לא פרקטית.

 

עמי וטורי מספר על מדד העוני הסקנדינבי. מדד זה מוגדר כסל המינימלי שממנו צריכה להנות משפחה בנוסף (!) לכל השירותים בתחומי החינוך, הבריאות והסיעוד להם היא זכאית. השלמת ההכנסה הסקנדינבית מדברת על תקציב לכיסוי ההוצאות לאוכל, ביגוד, תרבות ותקשורת, תקציב לשכר-דירה, תקציב לנסיעות בהתאם לצרכי העבודה (מבוגרים) והניידות (ילדים) ותקציב לריהוט וציוד ביתי.

 

פרטים מלאים אפשר לקרוא ברשימה המצויינת הזו, אבל מדהים לגלות שרק 8% מהשבדים נמצאים ברמת חיים הנמוכה מהמינימום שהוגדר. באותם תנאי מדידה, קו העוני היה צריך לגדול בכ-35% (החישוב אליבא דוטורי). בנורבגיה, אגב, הכריזו על יעד לאומי של הורדת שיעור הילדים העניים לאפס (היום הוא עומד על 2%). בישראל, אם שכחתם, כל ילד שלישי עני, אחת מכל חמש משפחות בישראל מתחת לקו העוני, ואנחנו ממשיכים לטמון את הראש בחול ולשמוח שאנחנו מעל הקו.

 

אז אולי הגיע הזמן שנכוון גבוה יותר מאשר קו זה או אחר, שלא נמשיך לעבור לסדר היום כשיש ילדים שאין להם מה לאכול ואין להם איפה לישון (אני יודע, גם אני לא חושב על זה כל הזמן… אבל כשזה מכה זה כואב מאוד), שנדרוש תיקון באי-השוויון ובהזנחה, גם הילדים האלה ברובם חרדים או ערבים, כלומר לא הילדים "שלנו". 

 

הקו היחיד שאני רואה אל מול עיניי הוא קו האופק. מתחתיו הכל נראה לי עוני (סומק, "קו העוני". גם הכותרת, כמובן, לקוחה משם…).

לכבוד חג ה-, יעני וולנטיין'ס דיי, החל היום, 14 בפברואר, הנה רשימה של 14 שירי אהבה גדולים, מהסוג שאי אפשר לאהוב (ולכאוב) בלי להכיר אותם, לפחות לטעמי האישי…

 

  

I Love You More Than You'll Ever Know – Blood Sweat & Tears

 

רק מי שאי פעם איים שהוא הולך לעזוב, רק מי שפגע בה ופגע גם בעצמו, רק מי שאהב יותר ממה שהיא אי פעם תדע, יידע להעריך כמה השיר הזה גדול.

 

אם אי פעם אעזוב אותך

את יכולה לומר שהזהרתי אותך

ואם אי פעם אפגע בך, מותק

את יודעת שאפגע גם בעצמי

 

האם זו דרך עבור גבר להמשיך?

את חושבת שהוא רוצה שזו שהוא אוהב תעזוב?

אני אוהב אותך, מותק, יותר משאי פעם תדעי

יותר משאי פעם תדעי

 

כאן בקאבר די קיטשי, ובכל זאת, של וויל יאנג:

 

 

עכשיו – ג'וני שועלי

 

לצליל השיר הזה רקדתי עם אשתי בחתונה שלנו, ואני חושב שזה מעיד יותר מכל על כך שבעיניי זה אחד משירי האהבה הגדולים ביותר בשפה העברית.

מחר שוב אקטוף פרחים בדרך אלייך

לקבל את אותה הבעה מלכותית

לחבר את הקו העדין של חיוך על שפתייך

אל עיניי ואל פי ואל פיך

 

ואת לידי אוחזת אלף ידיים

אולי את רועדת, אולי זה מקור

אל תחפשי משמעויות בשמיים

בלילה כזה אני שלך

 

 

God Only Knows – The Beach Boys

 

שיר האהבה הכי קטן-גדול, הכי מציאותי-חולמני, הכי קסום, שגם במרחק כמה עשורים עדיין נשמע רלוונטי ונפלא כשהיה.

 

אולי לא אוהב אותך לנצח

אבל כל עוד יש כוכבים מעלייך

לעולם לא תזדקקי לספק בנוגע לכך

אני אדאג שתהיי בטוחה בכך

 

רק אלוהים יודע מה הייתי בלעדייך

 

בריאן וילסון עושה את "God Only Knows" בהופעה מ-2006:

 

 

עטור מצחך – אריק אינשטיין

 

צריך בכלל לנמק?   השיר הכי נפלא שנכתב בשפה העברית, הטקסט הכי מדהים שנכתב בשירה העברית (חלפי), הזמר המתאים (אינשטיין), המלחין המתאים (רכטר). לא יכול היה לצאת פחות ממושלם…

 

פרוש חלומי כמרבד לרגליך
צעדי אהובה על פרחיו פסיעותיך
לבשי חלוקך הורוד לעת ליל
עוד מעט ואבוא אליך.

ומצחך העטור זהב שחור
יקרב אל שפתי כחרוז אל שיר
אז אלחש באזניך עד בוקר עד אור
כשיכור –
עטור מצחך זהב שחור

 

 

 

I Want You – Elvis Costello

 

שבע דקות מדהימות של שיר אהבה-שנאה, שיר ערגה-קנאה, שיר מופלא לאהובה שהמשיכה הלאה ולעולם לא יאהבו אותה כפי שאתה אוהב.

 

הו מתוקה שלי מתוקה, אני אוהב אותך יותר משאני יכול לומר

אני לא חושב שאוכל לחיות בלעדייך

ואני יודע שלעולם לא אחיה

הו מתוקה שלי מתוקה, אני רוצה אותך כל-כך שזה מפחיד אותי למוות

אינני יכול לומר יותר מאני אוהב אותך

כל השאר זה בזבוז של נשימה

 

קטע מהשיר, על רק קליפ משעשע למדי:

 

 

אף פעם לא תדעי – שלמה ארצי

 

איך אפשר לדבר על שירי אהבה בלי ארצי, המאהב המושלם, הגבר השרמנטי, האיש שהפך את האהבה למקצוע?     היו ימים שבהם ארצי כתב באמת על אהבה, אהבה חד-צדדית, אהבה כואבת ולא ממומשת, מהשירים שנאחזת בהם כשגם אתה הרגשת ככה.

 

ובלילות, תהיי כתובה על חלומות,
ובימים אף פעם לא תדעי.
הזמן המהורהר
תלוי על השעון,
מחוג לכל דבר
קוצב את השעות.

כל פעם שאישה או מישהי
נוגעת את הכביש,
אני נזכר בך, ומרגיש כמו כש
היית בי.
את ישנה ודאי, ומישהו
נושם אותך עמוק,
ידי אינן ידי האיש ההוא,
ידי המקנאות.

 

 

Wild is the Wind – David Bowie

 

הקאבר של בואי לנינה סימון הפך את השיר הזה לשיר אהבה קסום, רגיש ומרתק, מופת לאיך כותבים שיר אהבה.

 

אהבי אותי, אהבי אותי, אהבי אותי, אמרי שאת אוהבת

תני לי לעוף הרחק איתך

כי אהבתי היא כמו הרוח, והרוח היא פראית

הרוח היא פראית

העניקי לי יותר מליטוף אחד, ספקי את תחושת הרעב הזו

תני לרוח לנשוב דרך ליבך

כי פראית היא הרוח, פראית היא הרוח

 

 

 

 אביא לך – אהוד בנאי

 

מי שיש לו ילדים, לא יכול שלא להחסיר פעימה כשאהוד בנאי מבטיח להביא לילדתו הקטנה את כל החיים. שיר קסום, קסם של שיר.

 

אביא לך צחוק ילדים

שיבהיל את כל הפחדים

אביא לך בשתי ידיי

אביא לך את כל חיי

 

את הדרך אלייך אהפוך לתמונה

ואביא לך אותה במתנה

את הדרך אלייך אכתוב לתוך שיר

ואביא לך אותו בבוקר בהיר

 

 

 You Do Something To Me – Paul Weller

 

שיר שעושה לי משהו, משהו נפלא, בכל פעם שאני שומע אותו, גם אם הוא עוסק בעצם באהבה שלעולם לא תימצא, שיר אוהב-כואב נפלא שכזה.

 

את עושה לי משהו, משהו עמוק בתוכי

אני נאחז בגדר התיל עבור אהבה שאני לעולם לא אמצא

את עושה משהו נפלא שמניס את הכל רחוק

ממזג את הרגשות שלי, זורק אותי לאחור

אוחז בגדר התיל, אני מחכה לשינוי

אני רוקד דרך האש, רק כדי לתפוס להבה

ולהרגיש שוב אמיתי

 

 

 

אהבת נעוריי – שלום חנוך

 

כי לכל אחד הייתה אהבת נעורים כזו, שלא ספרה אותו ממטר אבל ריסקה את הלב שלו לרסיסים, ורק שלום חנוך יכול לכתוב שיר כל-כך נפלא על זה.

 

ולא הייתי איתך כמעט
כל כך מעט ואמרת לי שאת נוסעת
ואולי לא אראה אותך שוב

הייתי ילד בלילות עצוב
משוטט לבד
לא נתתי לאיש לדעת
את היית אהבת נעורי

 

 

First Day Of My Life – Bright Eyes

 

לא כל שירי האהבה חייבים להיות איטיים ומלאי פאתוס. הם יכולים להיות גם חדשים, חמודים וקטנים כאלה. כמו האלבום של ברייט אייז שהשיר הזה לקוח ממנו, כמו האהבה שלו, קטנה ושובבה, ומחכה להתפתח.

 

הפנים שלך היו הראשונות שראיתי

אני חושב שהייתי עיוור עד שפגשתי בך

עכשיו אני לא יודע היכן אני

אינני יודע איפה הייתי

אבל אני יודע לאן אני רוצה ללכת

 

אז חשבתי שאני אספר לך

שהדברים האלה לוקחים לנצח

אני במיוחד איטי

אבל אני מבין שאני זקוק לך

ותהיתי אם אני יכול לבוא הביתה

 

 

 

את שקט – אביתר בנאי

 

באופן מפתיע (אולי לא, בעצם), לאט לאט, ובלי הודעה מוקדמת, השיר הזה גדל, התפתח והפך להיות אחד משירי האהבה שאני הכי אוהב בעולם. אולי בגלל היומיומיות שלו, המציאותיות, היופי שבהתאפקות ובשקט, תמצית הזוגיות.

 

מאושר להתאפק אלייך
רוח בלי קול בלילה, כותב

עד שאני מה שאני
שאוהב אותך
בנקודה שמתחיל בה יופי
את שקט

 

 

Damien Rice – The Blowers Daughter

 

אחרי שכתבתי עליו כל-כך הרבה שבחים, ואחרי שהוא כבש אפילו את אחרוני הציניקנים ו/או מאזיני גלגל"צ, איך אפשר שלא להכריז אל "בת הנשפנית" של דמיאן כשיר האהבה הגדול ביותר של השנים האחרונות, אולי בכלל?!  שיר שסוחט ממני דמעות בכל פעם שאני שומע אותו (כן, גם בפעם האלף ארבע מאות שלושים ושש)

 

הו, האם אמרתי שאני מתעב אותך?

האם אמרתי שאני רוצה

לעזוב את הכל מאחוריי?

 

אני לא יכול להסיר אותך ממחשבתי.

אני לא יכול להסיר אותך ממחשבתי.

אני לא יכול להסיר אותך ממחשבתי…

עד שאמצא מישהי חדשה.

 

 

 

פעם בחיים – עמיר לב

 

שיר אהבה מבית היוצר של עמיר לב נשמע בדיוק כמו ששיר אהבה של עמיר צריך להישמע: אמיתי עד כאב, מרגש עד דמעות, שיר שמספר לך על החיים שלך, על החיים של כולנו. מאסטרפיס.

 

ואני אומר נלך בצעדים קטנים
ראיתי שחייכת כשקניתי לך פרחים.

כל הלילה על יד הגדר
את ראית את הבית אני את הכביש
התחבקנו חזק בלי לדבר
פעם בחיים ככה אני מרגיש.

 

 

 

ויש, כמובן, הרבה שירים שוודאי שכחתי…  הרבה שירים שמגיע להם להופיע כאן. ואני אוהב את כולם, ואתכם גם. חג אהבה שמח!

 

 

 

 

נ.ב. אם באהבה עסקינן, אז היום (רביעי) תקיים "עזר מציון" מבצע ארצי רחב היקף להצלת חייו של דור לביא, בן 8 מנתניה, החולה בלוקמיה ומחכה לתרומת מח עצמות. המבצע ייערך בעשרות תחנות בכל רחבי הארץ. בני 18-50 בעלי בריאות תקינה שלא הצטרפו למאגר בעבר, מוזמנים לתרום. עוד פרטים על המאגר אפשר למצוא כאן. "עזר מציון" גם מבקשת תרומות למימון הבדיקות (בדיקת דגימה אחת עולה 250 ₪ והמדינה אינה משתתפת בעלות זו).

 

לטעמי אין דבר יפה יותר מאהבה לזולת, במיוחד למי שזקוק לעזרה, ולכן אל תוותרו על זכותכם לאהוב ולהציל חיים. חייגו 1-800-236-236 או הגיעו לתחנת ההתרמה הקרובה (הפרטים המדויקים כאן). זכרו – כל המציל נפש בישראל כאילו הציל עולם ומלואו.

זוכרים את הפרסומות של מירי בוהדנה לוופר של ברגר קינג לפני איזה שלוש שנים?!  

 

חברה הטוב של הבוהדנה. זוכרים?!

 

אז זהו, שגם אני לא זכרתי, אבל אחרי גיגול קצר קיבלתי חיזוק שאכן היו כאלה פרסומות (שלוש במספר), שאכן זכרתי נכון שבאחת מהן הופיעה מירי בתפקיד הבלונדה הטיפוסית בספרייה ("אפשר וופר, צ'יפס ושתייה?", היא שואלת את הספרנית. "כאן זה ספרייה", זו משיבה. מירי חושבת רגע, ואז לוחשת: "אפשר וופר צ'יפס ושתייה?") ושמדובר בקמפיין שהכין משרד הפרסום ראובני-פרידן שליווה את הרשת עד לפני כשנה (אגב, כאן טוענים שבשנה המדוברת הושקעו מליון דולר בתקציב הפרסום דנן).

 

טוב, אז מה אני רוצה מהחיים שלכם, פרט לעובדה שאזכור שלי מירי בוהדנה כאן בבלוג תביא לי וודאי עשרות טינאייג'רים שלא סגורים על עצמם הישר מגוגל?!  ובכן, מה רבה היתה פליאתי כשאפרת, בלונדה מכובדת בפני עצמה, פירוורדה אליי פרסומת שובבה למרצדס אי קלאס (מחו"ל, שם עדיין לא למדו לחלק קילומטרים להנאה…) ובה מככבת… בדיוק אותה בלונדה בדיוק באותה ספריה עם בדיוק אותו פאנץ'.

 

לא מאמינים?  בבקשה – – –

 

עכשיו נשאלות השאלות המיידיות:

1. מי היה קודם?   (באופן נדיר, נראה לי שהחבר'ה מארץ הקודש…)

2. האם הקופירייטר הראשון שחשב על הבלונדה בספרייה ראה את הפרסומת השנייה או סתם מכיר את הבדיחה?    (אם התשובה שלי לאחת נכונה, אז כנראה שלא…)

3. מה בין מרצדס אי קלאס לוופר?  (תשובה אפשרית: חתיכה עסיסית כלולה בעסקה… J)

4. איזו בלונדה יותר שווה?   (מירי… כאילו, דה?!!)