מתוך מסיבת העיתונאים של כבוד השרה המיועדת אסתרינה טרטמן

עם ישראל,


 


בימים האחרונים, מאז התפרסם כי אתמנה לשרת התיירות הבאה של מדינת ישראל, הייתם עדים למסע הכפשות מרושע ושקרי לגבי כישוריי ואישיותי. כינסתי את מסיבת העיתונאים הזו כדי להפריך אחת ולתמיד את השקר המרושע שהפיצו כלי התקשורת ואישים שונים בכנסת ובממשלה, שאיני מסוגלת או ראוייה להיות שרת התיירות של ישראל.


 


תפקידה של שרת התיירות, בעיניי, הוא להביא תיירים למדינת ישראל, וזאת על-ידי הצגתה של ישראל והישראלים לראווה בכל מקום. בראייתי אין טובה ממני לייצג את ישראל והישראלי היפה, הערכי והמצליח. כמו שכבר אמרתי השבוע ליאיר – הישראלי היפה, הערכי והמצליח – אני אומרת ועושה את מה שכ-ו-ל-כ-ם אומרים ועושים או לא מעיזים לומר ולעשות. להלן אביא כמה דוגמאות:


 


כ-ו-ל-כ-ם חולמים לעבוד ארבע שעות ביום ולקבל משכורת שמנה ויפה. אני לא רק שהגעתי לזה, אלא שגם קיבלתי אישור מבית משפט על כך בתוספת איזה מליון שקל. מה, לא מצליחה ויפה?!


 


כ-ו-ל-כ-ם יודעים שתואר שני זה בולשיט, אבל שכל מיני קרציות דורשים את התואר השני הזה לכל מיני עבודות שוות. אני לא רק שלא בזבזתי זמן על זה, אלא שפשוט כתבתי שיש לי תואר שני וגם אמרתי לכולם. מה, לא מצליחה ומוכשרת?!


 


כ-ו-ל-כ-ם יודעים שגם תואר ראשון זה חרטה, ולא לומדים שם כלום במילא. אבל תואר ראשון נתפס פה בעיני כל מיני אליטות כדרישה חובה לכל משרה. אז אני לא הלכתי ללמוד תואר ראשון, אלא פשוט הכרזתי שיש לי. מה, לא שווה ומתוחכמת?!


 


כ-ו-ל-כ-ם יודעים שהערבים האלה לא טובים לכלום, חוץ מחומוס וחאפלות (בהזדמנות זו אני רוצה להודות למוחמד, ערבי, שמארגן לי את החאפלה לכבוד המינוי שלי…), אבל רק אני הכרזתי שמינוי ערבי לשר זה טעות גדולה ועוד עשיתי את זה בכל כלי התקשורת. מה, לא אמיצה וחכמה?!


 


כ-ו-ל-כ-ם רוצים להתקדם בחיים, ולא איכפת לכם מה אתם צריכים לעשות כדי להגיע לשם, ושהכי טוב זה להיצמד לאיזה בלודוזר כזה, קומבינטור ותחמן, שידאג לכם. אז אני מצאתי כזה (בהזדמנות אני רוצה להודות לאיווט…  מתה עליך, מאמי!), והוא סידר לי מקום בוועדה לענייני ביקורת המדינה (אני מאוד ביקורתית…), ואחר-כך בוועדת הכלכלה (אני ממש מבינה בכסף…), ואחר-כך בוועדת חוץ ובטחון, ואחר-כך בוועדת הכנסת ועכשיו אני מתמנה לשרה. וואוו, אני ממש מוכשרת וחכמה…


 


בקיצור, אזרחים נכבדים, אני החלום הרטוב שלכם, פסגת שאיפותיכם, הפרצוף היפה שלכם. אני לא מבינה למה לא שמים אותי על פוסטר, ומפיצים בבירות העולם תחת הכותרת "הישראלי היפה" (יאיר, אני שומרת לך מקום לידי…). לפיכך, אני לא רואה איך מישהו יכול להגיע למסקנה שאיני מסוגלת או ראוייה להיות שרת התיירות של ישראל. אני זה ישראל, וישראל זה אני, וישראל זה ביתנו, כמובן.


 


אני בטוחה וסמוכה שאחרי הנאום שלי, שהסביר והדגים את יכולותיי וכישוריי, תתמכו בי כמועמדת לשרת התיירות שלכם, ואם ירצה השם (ואיווט, כמובן), אולי בעוד זמן (חודש, חודשיים…) אהיה מועמדת לתפקיד שרת הבטחון או נשיאת המדינה. אני מבטיחה שעד אז אני אסדר גם איזה דוקטורט. שאהיה ייצוגית… בשבילכם, כמובן.


 


תודה רבה לכולכם.


 


 


נ.ב.


אני מחלקת כאן קורות חיים עדכניים שלי, למקרה שלא הספקתם לרשום…

ויז'ואל גלגל"צ (תובנות, לא תירוצים…)

 


בזמן האחרון יצא לי, בנסיבות שונות ומשונות, לבלות קצת זמן מול ערוץ 24, a.k.a ערוץ המוסיקה הישראלי, ובשעות הלא יפות שלו (כלומר כל שעה לפני תשע בערב, a.k.a ויז'ואל גלגל"צ). אני לא מנסה לספק תירוצים, רק כמה תובנות שעלו לי. עמכם הסליחה.


 


 


  


 


"מה פתאום נינט ועברי עושים שיר של עפרה חזה?", שאלה אותי הצד היפה של המשפחה כש"הכאב הזה" התנגן לו ברקע. התירוץ הרשמי, הסברתי לה, הוא שחלפו שבע שנים מאז שעפרה הלכה לנו והצטרפה ללהקה הגדולה בשמיים, וחוץ מזה "הכאב הזה" הוא באמת שיר יפה (שהיא כתבה לו את המלים, וגם את הלחן עם יזהר אשדות). אבל שיש לי תחושה שהסיפור האמיתי, עם כל הכבוד לדיווה הראשונה והגדולה של המוסיקה הישראלית, הוא שהקריירה של עברי לידר ונינט טייב הסתלקה לה גם היא, לצערם הרב – זה הפך למפעיל סלולרי וזו שקועה בביצת הטלנובלה. וכידוע לכל, טוב קאבר טוב מכל דבר אחר ביקום (תשאלו את סינרגיה…), אז למה לא בעצם?  הציטוט מנרג' אומר הכל: "בגלגל"צ כבר טוחנים אותו כאילו אין מחר וגם ב-Y בעשר כבר השמיעו…".


 


 



 


ספיקינג אוף פונִינֵט, הקליפ שלה ל"היא יודעת" מגוחך כמעט כמו מהלכי הקריירה שלה.  


על השיר הקיטשי והמתקתק הזה, שכתבה נינט והציל (כנראה) עילי בוטנר (הציל כי לך תדע מה אביב גפן היה עושה לו…) הלבישו בהפקה של נינט קליפ שהוא מין שילוב ביזארי בין מרילין מנסון לאווריל לאבין, והשילוב בין האודיו לויז'ואל (במיוחד, אגב, כשצופים ביו-טיוב ויש בעיה בסינק…) ביזארי למדי.


זה רק אותי משעשע שדווקא בקליפ לשיר הזה, שהוא לכאורה השיר הביוגרפי/מחאתי של נינט, על אנשים שתמיד "אומרים לה", "מתערבים לה", "תצרחי, תשתקי", הפכו את נינט לבובה על חוט, עם איפור ואורות, ועשו ממנה הכי לא נינט שאפשר בעולם?!    


אני עדיין מחכה שנינט תראה (ותשיר) את האמת. אם את שומעת, הגיע הזמן שתביני איך ממשיכים מכאן.


 


 


 


  


 


עוד קליפ שכל קשר בינו לבין השיר שאליו הוא מתלווה קלוש בהחלט הוא "מכונת השירים הגדולה" של חמי רודנר. על רקע השיר הטיפקסי המחריד שקובי אוז תפר לחמי המסכן (אגב, הלחן של חמי…) הוא ממשיך לשחק אותה רוקר עצבני, עם פוזות א-לה ואן מוריסון. וכשהוא פותח את הפה הגדול שלו וצורח בפזמון, העסק נהייה ממש פאתטי (הי, לא רק אני חושב ככה…). מה שעבד מצויין עם "ל-בן בחלום שחור" או "ה-ביאו את הסתיו" פשוט לא מסתדר עם ה"קוד קוד קוד" המרגיז של השיר הזה. עדיף כבר איזה וידאו של מתנ"ס הקסמים…



הקליפ


 


 


 


 


ואיך אפשר בלי שלמה ארצי?  יש לשלוימ'לה שיר חדש, "איסלנד", שהקליפ שלו צולם, כמובן, ב…פריז. בקליפ אין חדש (שלמה בג'ינס, יושב-שר-נוגה, הולך ברחוב עם משקפי שמש, מחזיק גיטרה, פיהוק…) ממש כמו שבשיר הזה אין חדש, ממש כמו שבאלבומים שלו מאז "ירח" אין חדש. אני לא הולך לדבר שוב על הבינוניות ועל המקום בפלייליסט רק בגלל שקוראים לך ככה וככה, אבל בקצב הזה לאלבום של ארצי שאחרי "צימאון" צריך לקרוא "שיעמומון".



הקליפ


 


 


 


 


ולסיום, סיומת…


לא קשור, אני יודע, אבל הייתי חייב ללנקק לסרטו החדש של אהוד בנאי, "הפסקת חשמל". הסרט, בקטגוריה "מוסיקלי", בשפה העברית (ללא תרגום), צולם בישראל. ממש מפתיע איך לא שלחנו אותו להתחרות באוסקר   הפרטים המלאים, כאמור, בטיקטנט.


אגב, ברצינות – נראית הופעה פצצה. יקירתי, מתי הולכים?!

קארמה פוליס (או: דבר אחד שלא ידעתם)


היה כאן לא מזמן פרוייקט/משחק כזה בשם "5 דברים" (שהתחיל כנראה כאן). אני, שבדרך כלל לא נוהג להשתתף בפרוייקטים כאלה ואם בכל-זאת משתכנע עושה זאת באיחור (לא-)אופנתי, בחרתי במקום לחשוף כאן פרטים מוכמנים על האני האמיתי לתת פה איזה משהו קטן וכן עליי, בבחינת רק על עצמי לספר (קצת) ידעתי. הבחירה נפלה על היחסים האמביוולנטיים שלי עם הקארמה.


 


כתבתי כבר לא פעם על כך שאני אתאיסט מוחלט, רציונליסט גמור, שבז למיסטיקה ולאמונות תפלות. ובכל זאת, אני מאמין גדול ברעיון הקארמה – הרעיון שהשפעתם (המצטברת) של מעשינו משפיעה באופן ישיר על המציאות ומכך משתמעת גם אחריותו האישית של כל אחד מאיתנו על חייו. או במלים אחרות: מה שאתה עושה חוזר אליך (ויש המוסיפים "כמו בומרנג").


 




מבחינתי, הרעיון מתבטא בכל אספקט של חיי היומיום – אני מאמין בלתת, ושבאופן עקיף זה חוזר אליך; אני מאמין בלעזור לחלש, ושבאופן עקיף זה מרחיק ממך את המצב הזה; אני מאמין בלעזור לזולת, ושבאופן עקיף יעזרו גם לך. והכי חשוב – זה עובד. לפחות במקרה שלי.


 




לא אפרט כאן את הדוגמאות הרבות שאני יכול להביא מהחיים שלי, אבל אני חושב שכמעט בכל שלב בחיים שלי אני יכול להצביע על ההשפעה של משהו (טוב) שעשיתי על משהו (טוב) שקרה לי. יתר על כן, במין פיתול זֶנִי שכזה, אני מאמין שאם אתה מאמין שסופם של הדברים להיגמר בטוב, הם נגמרים בטוב (ממש כמו בסיפור של ג'ון מות' שהביאה מיז קיי בבלוג שלה השבוע).


 



ייתכן שדווקא בגלל העובדה שאני לא מאמין ב"כוח עליון", ב"לעשות טוב בעולם הזה בשביל להנות בעולם הבא", בחוקים ומוסר שמוכתבים מ"למעלה", ייתכן שדווקא בגלל זה הרעיון הפילוסופי הזה של קארמה מתאים לי. עבורי זו סיבה מצויינת לעשות טוב, לעשות לאחר, לעשות שלא על מנת לקבל (לפחות לא באופן ישיר) וגם לשמוח בחלקי בזמן שאני עושה את זה, לשמוח שאני יכול להיות הצד העוזר ולא הנעזר, הנותן ולא המקבל, המנחם ולא המנוחם כפי ששר גבריאל ב"תפילה צעד 11". ואני באמת ובתמים מאמין, כפי ששר גבריאל, שרק כאשר (ואם) נשכח את עצמנו נזכה לקבל (אם בכלל), ומנסה לחיות את חיי בדיוק כך.


 


וזה לא צריך להיות בגדול. לפחות כל עוד אנחנו לא "מסודרים". הקארמה, כמו האלוהים, נמצאת בפרטים הקטנים: בתרומת דם, תרומת מח עצם, עזרה לקבצן שדופק לך על חלון הרכב (ואני אצטט בהקשר הזה שוב איש חכם שאמר לי "מי שדופק לך על החלון מסכן, ולו רק משום שהוא דופק לך על החלון…" או משהו כזה), מתנה לחג לעובדים אצלך ובמשק ביתך, מתן בסתר, עזרה לחברים ו/או חברי משפחה בצרה, התייחסות לכל אחד (אבל כל אחד) כשווה ושווה לך ועוד דברים שבטח שכחתי כי אני אפילו לא שם לב אליהם.


 


ג'ון לנון כתב, לפני כמעט ארבעים שנה, שכולנו נוצצים כמו הירח והשמש והכוכבים, ולכן אנחנו צריכים להכיר בזולת, לא לחיות בכאב ובפחד (ולעזור לאחרים לעשות כן) ובקיצור להיות יותר הומניים (ב"אינסטנט קארמה", כמובן). אז אצלי זה לא היה אינסטנט, ולקח לי קצת זמן לגבש לי כללים ואידאולוגיה, אבל בסופו של דבר גם אני, מראשי הציניקנים ואגנוסטיקן אפאתי לעניין שאלת האלוהים, מצאתי לי את הדרך ואת המשמעות.


 


"ובכל מקום שהיצורים החיים מגיחים אל הקיום, שם מעשיהם יבשילו; ובכל מקום שמעשיהם יבשילו, שם הם יזכו בפירות המעשים הללו…" (בודהה סאקאיאמוני, "הנאור", מייסד הבודהיזם)


 


ששה-עשר שירים על פלא השירה הישראלית (מיקסטייפ)

פורום מוסיקה ישראלית ב-YNET, שאני נהנה וגאה להשתייך על כותביו/קוראיו ולספר בשבחיו, ערך לרגל חגיגות ה-6 להולדתו את "פרוייקט האסיף", שבמסגרתו הכינו זה לזה משתתפי הפורום אוספים משובחים של מוסיקה ישראלית, איש איש לפי טעמו ונטיות ליבו, להנאתם הצרופה של כל המשתתפים.


 


במסגרת הפרוייקט אני קיבלתי מיקסטייפ נפלא וסקסי מליברטין הנאווה (פרטים עליו אפשר לקרוא כאן), ואת המיקסטייפ שלי הכנתי לגב'Zaphodit (שכתבה עליו כאן).  הנה עטיפת המיקסטייפ שהכנתי:


 


 


והנה דברי הסבר וטעם שצורפו למיקסטייפ:


 


"קח שירים, ואל תקרא
עשה אלימות בספר הזה:
ירק עליו, מעך אותו
בעט אותו, צבוט אותו.

זרוק את הספר הזה לים
לראות אם הוא יודע לשחות.
שים אותו על אש הגז
לראות אם הוא עמיד באש.
מסמר אותו, נסר אותו
לראות אם יש לו התנגדות…"



                                             (קח שירים)


 


אחד הטרנדים החזקים של השנה שחלפה היה הקאמבק שעשו שירי המשוררים המולחנים אל תוך המוסיקה הישראלית. פרוייקטים כמו "מים שקטים" או "אחד חלקי אחד", אמנים כמו נתן סלור ומאור כהן, משוררים כמו מירון איזקסון – כולם, כך נדמה, עסקו השנה בשירי משוררים, וטוב שכך. כמו שהלחנה היא אמנות, כך גם כתיבת מילים, וכשמדובר במילים שכותבים משוררים, שזו אומנותם, התוצאה ברוב המקרים מרשימה, מעניינת ומרתקת.


 


כמו שתיאר מאיר ויזליטר ב"קח שירים" שציטטתי ממנו לעיל (והולחן על-ידי יורם חזן ונכלל ב"קח שירים" המצויין שלהם), השירים מקומם לא רק להיקרא, אלא להיבחן ולהיבדק, להיות מולחנים ומושרים, מורדים על העם ושוב מורמים על כתפי כל.


 


לפיכך בחרתי במיקסטייפ החגיגי ליום ההולדת של פורום "מוסיקה ישראלית" לתת במה לשירי המשוררים. אבל המטרה איננה לחזור אחורה לשנות השבעים, למופעי שירי המשוררים של גלי-צה"ל או שלמה ארצי שר טשרניחובסקי (על אף חיבתי הרבה אליהם), אלא לעסוק באמנים צעירים יותר, באלבומים חדשים יותר, בנסיונות עכשוויים לעסוק בשירה דרך המוסיקה.


 


מבחינת בחירת השירים והמשוררים, יש כאן סקאלה רחבה ובלתי מחייבת – סומק וחלפי, המשוררים האהובים עליי ביותר; שמות גדולים כמו ביאליק, גולדברג, פן וזלדה; ייבוא מחו"ל בדמות ליאונרד כהן ושארל בודלר; וגם משוררים לא קונבנציונלים דוגמת חנוך לוין או מאיר אריאל.


 


בקיצור ובלי להתעכב יותר, אני מתכבד להציג את "ששה-עשר שירים על פלא השירה הישראלית – אוסף עכשווי משירי משוררים".


  


 


אני מתכבד להציג/להציע גם לכם את האוסף שלי, להורדה חופשית לתקופה מוגבלת, ממש כאן.


תורידו, תהנו מהשירים ותשקיעו קצת בתרבות שלכם… (וכרגיל, אל תהיו חרא של אנשים, אה?).

אני שומע אותם בראש שלי (מחווה לנושאי המגבעת)

…הייתי מטייל מכוסה, מאוהב


איזו בגידה נהדרת בעקרונות הפרט, בעקרונות הקיום


Waking on the wild side of Santa Monica


In the After noon


עוד טיול מגעיל בין הסמטאות, החורבות, הפקפוקים


וזהו


 


חשבתי ששמעתי קול של אלוהים אחר


זה הדבר, זה הדבר


זה הזמן לקבל את החומצה לתוך המוח


היא כה קרה, כה קרה ומקולקלת


 


אני שומע אותם בראש שלי


אני שומע את הטיפשים


אני שומע את המאוננים


אני שומע את השקרים


בראש שלי


בראש של הדור הבא


החמצן של המחתרת


השדיים של המדינה


נה נה נה


 


מימין ראש של ראש ממשלה


משמאל חצר העירייה


עוד דקה השטפון הגדול יסחוף אותנו


האיש החולה של אמריקה יקיא


המשורר הלאומי יתעד הכל…


 


                                    (מתוך "קול של אלוהים אחר", מלים: אוהד פישוף)


 


 


היום מתקיים ערב המחווה לנושאי המגבעת, ערב שבעיקר חוגג את השקת ה-DVD לסרט המצויין "שמיים שרוטים על גלויה" של חן שיינברג, שאני ממליץ בחום לכל אוהב מוסיקה בישראל.


 


לרגל המאורע עמי מפרסם רשימה מעניינת על נושאי המגבעת, מהלקהות המשפיעות ביותר שקמו כאן, בטח ביחס לזמן הקצר שבו היא פעלה.


 


האפקט המהמם בעוצמתו, כפי שמגדיר את זה עמי, פגע בי בגיל צעיר, צעיר מדי כנראה. אני זוכר את עצמי מקשיב לקסטה. אני זוכר את זה מערער לי בבת אחת את כל מה שידעתי, או חשבתי שידעתי, בנושא מוזיקה. המוזיקה כאמנות, כקטע, כעמדה, ולא כמשהו שאמור להנעים את זמנך. אף אחד לא כתב ככה, לפחות לא בעברית, ואף אחד לא נראה ככה.


 


העובדה שבסופו של דבר נושאי המגבעת די מכרו את עצמם לאדמה המקוללת ועברו לככב בשער של "מעריב לנוער" ולהסתכסך עם ה"רוקXן" (בהופעה מיתולוגית שזכיתי להיות נוכח בה, שבה פישוף קילל את מי שרק היה יכול ואז כיבו לו את המיקרופון באמצע ההופעה והוא הלך הביתה), העובדה שכולם מכירים את "מי רצח את אגנתה" ולא את "הקלטת" המופתית שהוציאו, העובדה שכולם מכירים את אדם הורוביץ ורם אוריון אבל אף-אחד לא יודע מי זה אוהד פישוף, העובדה שבסופו של דבר אף-אחד כמעט לא הקשיב לקול האחר שהציע לנו פישוף – – – כל זה לא גורע מהעובדה שלתקופה לא קצרה נושאי המגבעת היו הגיבורים שלי. בזמן שכל מי שמסביבי רצה שתהיה לו להקה כמו "משינה", "כרמלה גרוס ווגנר" או מקסימום "פונץ'", אני רציתי להיות לא חברה ולא משחקת ולכתוב כמו אוהד פישוף.


 


לצערי לא אהיה היום בערב המחווה. דווקא נשמע מעניין לראות איך יישמעו קאברים לנושאי המגבעת ממרחק של כל-כך הרבה זמן. הייתי רוצה לחשוב שיש משהו בכתיבה שלי, ביצירה שלי, אולי אפילו בחיים שלי, שיש בו מחווה מתמשכת לחבורה הירושלמית הנפלאה, שלמשך זמן קצר אך איכותי לא יצאה לי מהראש.

הנה שמוליק, שמוליק הדג (פוסט ליום המשפחה)

לכבוד יום המשפחה החל אתמול (אבל נחוג בגן של יובל היום בבוקר), הריני להציג לראווה את התוספת החדשה למשפחה שלנו: שמוליק הדג!

 







שמוליק ניתן ליובל במתנה אתמול ביומולדת (שנערך גם הוא בגן…  רק מסיבות יש לאלה בראש!), ללמדכם שעידן ביצת הקינדר ו/או בלון כהפתעה חלף עבר לו, ולכו תדעו what's next.  


בכל מקרה, לדג לפי שעה שלום, אם כי הספירה לאחור החלה…   עכשיו לכו תסבירו לילד בן שנה ותשעה חודשים לאן הדג הלך, למה הוא שט על הגב או למה אמא לא מוכנה לקנות לו דג חדש (רמז: שיקולי צער בעלי חיים…).





אגב, אני אישית רציתי לקרוא לדג נפתלי (ע"ש ההוא, כמובן), אבל יובל עדיין לא מכיר את השם הזה. אז לכבודו של ההוא בכל זאת, אסיים בציטוט מתוך השיר הנפלא הזה:

"הנה נפתלי, נפתלי הדג,
הפה קצת פתוח, לא מוציא אף מילה.
מתחת לפוני עיינים כחולות.
הרופא אמר שהטבע עושה טעויות…
קשה, קשה, להיות בן אדם,
נפתלי רוצה לחזור אל הים
לחזור אל הים
אל הים…"



הקליף, כמובן, מתוך "למצוא את נמו". עוד שם שנפסל על הסף.





נ.ב. ברכות חמות לאפרת ושחר שהכריזו על עצמם היום רשמית כמשפחה. נשיקות וחיבוקים ממשפחת הבלוג.

מסודרים, מבולגנים ומה שביניהם

ב"מוסף לשבת" של ידיעות שוב מחזרו את הסיפור של שלושת ארבעת ילדי הפלא של מיראביליס, כנראה בגלל השידור אתמול של הפרק הראשון של "מסודרים". כיאה ל"עיתון של המדינה" בעת שבה פני המדינה כפני הכלב, לא היה שום דבר חדש או מעניין בכתבה שלא יכולת ללמוד כבר בכתבות קודמות (ע"ע), פרט לתמונות נאות של הבתים המרהיבים שבנו להם ספי ויגיסר ואריק ורדי ועדכון הפרטים הטכניים (אמנון עמיר כבר דוקטור ועובד במכון וייצמן… סחה!).


 


לאחד כמוני, שמכיר את משפחת עמיר בנסיבות כאלה ואחרות עוד מנעוריי ושהיה נוכח בזמן-אמת בהיסטוריית/היסטריית ICQ, הכתבה היתה בעיקר שעשוע מחשבתי, אפרופו הבאזז ההיסטרי של "מסודרים" (שהתגלה, כדרכם של באזזים היסטרים בדרך-כלל, כפלופ קולוסאלי…) – מה הייתם עושים אם יום אחד היה נופל לחיקכם סכום של 90 מליון דולר?!


 


החבר'ה של מיראביליס, כיאה לבחורים צעירים שעשו אקזיט בימים שאף-אחד עוד לא ממש ידע מה זה אקזיט, הלכו כל אחד בדרכו הוא, ומציגים פחות או יותר את כל הספקטרום האפשרי של התנהגות אנושית אל מול סכום מדהים ושערורייתי שכזה, שנופל על בחור בן עשרים ומשהו כרעם ביום בהיר: מצד אחד, ספי ויגיסר, שבמשך כמעט שמונה שנים מאז המכירה, לא עבד יום אחד. הוא חבר לגולש הגלים עמית ענבר וגולש בכל חוף על גבי כדור הארץ, מטייל ברחבי העולם, רכש דירה בפרוייקט יוקרתי ביפו ומילא אותו בכל גאדג'ט שקיים, ורק לאחרונה בודק אפשרויות לחזור לעולם שהפך אותו למליונר; מצד שני, יאיר גולדפינגר, שנראה בדיוק כמו שנראה אז ב-1998, עדיין וורקוהוליק, לא לקח יום חופש אחד מאז המכירה, עובד על/ב כמה סטארט-אפים ונוסע ברכב ליסינג שהוא מקבל מ"דוטומי", הבייבי המרכזי שלו; ובאמצע, אריק ורדי, שבנה לעצמו בית ראוותני באפקה ובמשך כמה שנים חיפש את עצמו, אבל מיהר לתעל את החוויה לטובת סטארט-אפ חדש בנושא "הבית החכם" שם הוא מפיק את הלקחים מהבית החכם הפרטי שלו.


 

ורדי, ויגיסר וגולדפינגר – מסודרים (צילומים במקור: הארץ)


 


עכשיו מגיע החלק האינטראקטיבי של הפוסט הזה, החלק המחשבתי, הפילוסופי, הדמיוני: שימו את עצמכם בנעלי המיראביליסים, דמיינו לעצמכם מכירה לחברה גדולה ב-400 מליון דולר מזומן, והשיבו (בכנות): איזה מהמיראביליסים אתם – ויגיסר, גולדפינגר או ורדי?  אני חושב שיש במבחן הזה משהו שמעיד על האופי והאישיות הרבה יותר מכל מיני מבחנים שונים ומשונים אחרים, מה גם שחלקנו הגדול (במיוחד בתעשייה שאני שייך אליה) עסוק בחלום הגדול הזה בחלק לא מבוטל של הזמן.


 


כשלעצמי אני יכול להעיד שלצערי הרב אני הרבה יותר גולדפינגר מויגיסר. לא הייתי קורא לעצמי וורקוהוליק, אבל אני יודע ש-90 מליון או לא 90 מליון, מהר מאוד הייתי חוזר לי להתעסק בטכנולוגיות, ומשקיע את כל מרצי (וגם את כספי, כנראה) באוסף הרעיונות שאני שומר ומטפח לי בשעות הפנאי. כן הייתי שמח להעניק מעט מעושרי למשפחה (כמו שעשה ויגיסר) כמו גם למטרות טובות ונעלות שאני תורם להן כיום (והייתי שמח לתרום להן יותר), כן הייתי שמח לטייל יותר בעולם ולהרשות לעצמי יותר חוויות, אבל בסופו של דבר ספק אם הייתי מאמץ לעצמי אורח חיים השונה משמעותית מזה שאימצתי לעצמי היום.


 


כי בסופו של דבר 90 מליון דולר הם הרבה יותר ממה שהבן-אדם צריך או מסוגל לבזבז. אני מכיר את עצמי ויודע ש-90 מליון דולר לא יגרמו לי לאכול יותר ארוחות ביום, כמו שאמר בזמנו וורן באפט, ושגם עם 90 מליון דולר בבנק אני לא אבין איך אפשר להוציא חצי מליון שקל על מכונית או 1000 ש"ח על טי-שירט. יש דברים שאני חולם עליהם, כמו כל אחד כנראה: בית גדול עם גינה, חופשה בחו"ל כל שנה, לסדר את הילד(ים) בחיים. אבל כשטובי המומחים מדברים על סכום של 2-3 מליון דולר (ראו, למשל, את הכתבה הזו מה"סמן") כסכום שמאפשר לך לפרוש לפנסיה ולחיות ברמה, סכום הגבוה כמעט פי 50 הוא ללא ספק הגזמה.


 


מה שמביא אותי לרעיון גאוני, שאני מעיד עליו ככזה בעיקר כי הוא לא שלי, שאני אשמח להוציא אל הפועל, אם רק יימצא משקיע נבון שמוכן לקפוץ על העגלה: אני מציע את המבחן האולטימטיבי, שבו משקיע (או קבוצת משקיעים, אין לי בעיה) ייתן לי ביד 90 מליון דולר, ויבדוק האם כל התיאוריה הזו, כל הדברים שאני מעיד על עצמי כאן לעיל, עומדים במבחן המציאות. האם אני באמת מין גולדפינגר כזה, עם קורטוב של ויגיסר, או שמא הכסף יצליח להשחית (אפילו) אותי?   חכו חכו, בקרוב תוכנית הריאליטי.


 


 


נ.ב.


 



בלדר והחבר'ה – מבולגנים (צילום: YNET)


 


ואי אפשר בלי לדבר על "מסודרים", שהבאזז סביבה כמו גם העניין הטבעי שהיה לי בה, הושיבו אותי מול ערוץ 2 אתמול, בצעד נדיר וחד-פעמי: במלה אחת, ובקיצור נמרץ – מבולגנים.


 


אם זה הטוב ביותר שהצליחו מולי שגב ואסף הראל ליצור, אז לא פלא ש"ארץ נהדרת" מקרטעת ממש כמו הקריירה של הראל. הפרק הראשון היה לא אמין עד כדי גיחוך (במיוחד הסצנה שבה החברים הנכבדים מקבלים את הטלפון שמודיע על המכירה, כולל הקלישאות המתבקשות – משחקים בפלייסטיישן, המתכנת המסטול וכו'), לא מעניין, לא משכנע ובעיקר סתמי להחריד. מה בעצם רוצים הראל ושגב להגיד ב"מסודרים"?   היה כבר יותר מעניין לעשות איזה דוקומנטרי על הדבר האמיתי.


 


יצא לי לראות בארצות-הברית פרק אחד של "הפמליה", שהרעיון שמאחוריה יותר מדומה לזה של "מסודרים", והמרחק בין וינסנט צ'ייס והפמליה שלו לבין החבר'ה של ברלד הוא בדיוק המרחק בין שם לכאן, בין מקצוענות לחפיפיניקיות, בין HBO לערוץ 2.


 


מודה ולא אבוש – באמצע הפרק נשברתי (וכשמדובר בפרק של חצי שעה ברוטו, זה קצת מביך…). לשאלת יוצרי הסדרה, עם 217 מליון דולר הדבר הראשון שהייתי עושה זה מתחיל מההתחלה. הרעיון נחמד, הליהוק חביב, הביצוע…   מבולגנים, כבר אמרתי.