והימים הם ימים נוראים.

ויקום ג. (לשם שמירה על פרטיותו, אכנה אותו גיאחה), וייתן לי בדוא"ל וכה יכתוב:

 

"קראתי את הפוסט שלך על השיתוף המשחית, ובכלל הרהרתי בעניין בזמן האחרון לא מעט – הדיסוננס או ההשלמה בין ההורדות המטורפות שלי [כמעט כל יום] לבין ההתעקשות על קניית אלבומים מקוריים, אפילו תקליטים לאחרונה. זה התחיל להזיז את המוח שלי, וחשבתי על כך שאני מכיר אנשים שבכלל לא מורידים, שאין להם סולסיק ובאינטרנט הם משתמשים רק כדי לכתוב ולקרוא, ושבעצם הם די נורמליים אחרי הכל.

 

אז התחלתי לחשוב שכמו שאפשר לצום ביום כיפור או להתנזר מדברים מסוימים זמן מסוים, מעניין איך יהיה להיגמל מהורדות במשך חודש שלם, נגיד. והמחשבה הזו נדדה לכך שאם היה לי בלוג זה היה יכול להיות נהדר, לתעד את ההתאהבות מחדש [במקרה שתבוא] בדיסקים מקוריים ובתקליטים, בתחנות רדיו ובחנויות ומוכרים [!], או את הקריזים של "אבל יצא אלבום חדש ל_____ ועוד לא שמעתי!!!" ודברים כאלה. מכיוון שאין לי בלוג, ושאתה מוריד לא מעט, חשבתי באופן טבעי עליך.

 

מה דעתך, אתה חושב שתוכל לענות את עצמך בחודש כזה ולתעד ברצף?" 

 

 

טוב, ברור שלא יכולתי להישאר אדיש למקרא דבריו המרגשים של גיאחה, ובמיוחד כשהם מגיעים בתחילת חודש אוקטובר, בימים הנוראים, בראש השנה ליהודים. ומכיוון שלי יש בלוג (!!!), ושאני אכן מוריד לא מעט (מודה!), החלטתי להכריז כאן קבל-עם-ועדה: אני מקבל עליי את האתגר של גיאחה.

 

 

 והרי הפרטים המלאים של תוכנית הריאליטי החדש בבלוג, "הימים הנוראים":

 

• הח"מ לא יתחבר לכל תוכנת שיתוף קבצים במשך חודש אוקטובר (ובפרט סולסיק, שהיא התוכנה היחידה בה משתמש הח"מ).
  
• הח"מ לא יוריד כל שיר באמצעים אלקטרוניים אחרים מרשת האינטרנט.
  
• הח"מ יורשה להאזין אך ורק לאלבומים מקוריים הנמצאים ברשותו (לצורך וידוי נאות מגלה הח"מ כי יש לו למעלה מ-600 כאלה…).
  
• הח"מ יספר על שגרת יומו המוזיקלית כאן בבלוג.
  
• גימל, הוגה האתגר, רשאי לנפנף מול הח"מ באלבומים נפלאים ו/או שירים מופלאים אותם הוריד באמצעים שונים ומשונים.
  
• על הח"מ אסור להפסיק את ההתנזרות לפני תום החודש (אלא אם כן הסיקור בבלוג הופך לנורא משעמם).

 

 

אם תרצו, זהו (כפי שגיאחה תיאר) יום הכיפורים שלי. ולכן, אפתח את החודש (ואת הסיקור הנמרץ בבלוג) בתפילת "כל נדרי" משלי. להלן "כל שירי":

 

כל שירי ואלבומי וספרייתי ותוכנת שיתוף קבצימי ונגני וצורביי ודיסקונקיי,

דניגנתנא ודצרבתנא ודהורדתנא ודשיתפתנא במחשבתנא,

מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ומיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה,

בכלהון נהנטנא בהון.

 

(תרגום מארמית: כל השירים והאלבומים והספריות ותוכנות שיתוף הקבצים והצורבים והדיסק-און-קיים, שניגנתי וצרבתי והורדתי ושיתפתי במחשבי, מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ומיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה. מכולם נהניתי.)

 

 

אתם מוזמנים להצטרף אליי החל ממחר, ה-1.10, לחודש נטול הורדות ומלא במוזיקה חוקית. בהצלחה!

 

אתם חושבים שבוזגלו (כן, ההוא מהמבחן) היה מחייך בהנאה אם היה קורא כמוני שעופר גלזר (כן, הבעל של) קיבל חצי שנה בכלא, אחרי שהורשע בביצוע מעשים מגונים בשתי נשים?

 

אם תשאלו אותי, חצי שנה בכלא זה מעט מאוד זמן למי ש"עשה דין לעצמו, קרא חירות למאוויו וכפה את רצונו על שתי נשים תוך שלושה חודשים" (מתוך פסק הדין של השופטת הרמן). השופטת הוסיפה גם כי "ניכר ליקוי חמור בערכי המוסר של הנאשם, אשר לא הביע כל מילת חרטה בשל הפגיעה בשתי הנשים".

 

אבל בשורה התחתונה, גלזר לא הולך לכלא כל-כך מהר. הוא קיבל ארכה ודחייה למשך 45 יום "בשל החגים". מעניין אם בן-הדוד של בוזגלו היה זוכה לכזו התחשבות, כשלאשתו לא קוראים שרי אריסון ולעורך-דינו לא קוראים יהושע רזניק. הימור שלי: כנראה שלא. וגם העונש ה"חמור" – ספק אם היה כל-כך קל במקרה של בן-הדוד בוזגלו.

  

---

 

כך או כך, תסלחו לי, אבל התענגתי מאוד על התמונה של האריסונים (או הגלזרים) שצורפה לכתבה בנרג':

 

 

 

גם בתמונה בואללה!, עופריקו לא יוצא כל-כך טוב (ולמען האמת, אם הייתי בחורה, לא הייתי מתקרב אליו ברדיוס קילומטר):

 

 

 

ורק בשער של ואללה! סלבס, תחת הכותרת "עופר גלזר נידון ל-6 חודשי מאסר בפועל", עופר ושרי מחייכים כביום חגם (למען האמת, זה נראה לי ממש יום חגם. סחה לעורך…):

 

 

 

טוב, האמת היא שבמקום שרי גם אני הייתי מחייך. סוף-סוף נפטרנו מהחרמן הקטן, גם אם רק לחצי שנה.

 

  

צילום: ירון ברנר ל-YNET

 

וזה שלא רוצה לשאול (כי הוא מ-פ-ח-ד!!!), את פתח לו: ביביהו, אתה לוזר!  אתה לוזר, ביביהו. לך הביתה!   לך לשרה, ועזוב אותנו מההתחמקויות וההתחכמויות. הפסדת, ביביהו. קבל את ההכרעה הדמוקרטית, ולך לדרכך. אפילו במרכז שלך לא רוצים אותך.

 

 

 

לא זכיתי אתמול בהגרלה הגדולה של מפעל הפיס. זה בעיקר כי לא מילאתי טופס. זה בעיקר כי כבר הבנתי את הפרינציפ, וכנראה שאם אהיה מליונר יום אחד, זה לא בגלל מפעל הפיס.

לא שזה מפריע לי להיות מנוי בתוכנית המנויים שלהם, אבל זה בעיקר כדי לתרום לחינוך ולמדינה וכל זה. אני הרי לא אזכה במליונים.

לשם שינוי אבל יצאתי אתמול לא לוזר, כי עם מספרים כאלה לא הייתי מנחש אפילו שני מספרים. אז חסכתי את הכסף ויצאתי מנצח. מנצח קטן, אבל לא לוזר. זה הרבה יותר ממה שביביהו יכול להגיד היום בבוקר.

 

תחת השם "פזמון חוזר" מנסה ערן ליצור בלוג מוזיקה רב-משתתפים שיהווה מעין גרסה עברית ל-Audiography.

 

הקונספט פשוט: "ליצור קהילה שתהיה מקום לגלות מוזיקה חדשה כדי לרכוש אותה באופן חוקי".

כלומר, המשתתפים מעלים שירים "שינתנו לצורך הערכה והכרת היוצרים, מתוך רצון לתמוך באמנים היוצרים".

 

בקיצור, הבלוג פתוח לכתיבה של כל מי שרוצה. אני כבר שם, כמובן. אתם מוזמנים גם, ככותבים או כקוראים.

 

זהו מבחן הפלאפל*:

 

שכר המינימום במדינת ישראל הוא 3335 ש"ח בחודש. אלפי אנשים מרוויחים את הסכום הזה. אלפי משפחות צריכות חיות מהסכום הזה.

 

נניח שמשפחה אכן מנסה לחיות מהסכום הזה. לצורך הפשטות, נניח שהם לא משלמים שכר דירה, לא מחזיקים אוטו, לא עושים כלום – רק אוכלים. כי חייבים לאכול. ולא משהו מורכב או יקר – מנה פלאפל. ושתיה. נניח, 10 ש"ח לארוחה.

 

חמישה אנשים, שלוש ארוחות ביום, שלושים ימים בחודש – זה יוצא 4500 ש"ח לחודש. אתם קולטים מה זה אומר?   אלפי אנשים לא יכולים להרשות לעצמם אפילו את הדבר הכי בסיסי בעולם – זהו מבחן הפלאפל*:

שכר המינימום במדינת ישראל הוא 3335 ש"ח בחודש. אלפי אנשים מרוויחים את הסכום הזה.

נניח שמשפחה ממוצעת אמורה לחיות מהסכום הזה. כלומר, לא משלמים שכר דירה, לא מחזיקים אוטו, לא עושים כלום  – רק אוכלים. מנה פלאפל. ושתיה. נניח, 10 ש"ח לארוחה.

חמישה אנשים, שלוש ארוחות ביום, שלושים ימים בחודש – זה יוצא 4500 ש"ח לחודש. אתם קולטים מה זה אומר?   אלפי אנשים לא יכולים להרשות לעצמם את הדבר הכי בסיסי בעולם – אוכל.

 

 

 

מדינת ישראל מחזיקה בשיא העולמי לאחוז הילדים העניים באוכלוסיה מבין המדינות המופתחות. כל ילד שלישי חי בעוני. זה מעל ל-700,000 ילדים.

 

החגים בפתח, והמינימום שכל אחד מאיתנו – שלא יודע מה זה עוני או רעב, שלא סופר בכלל מנה פלאפל, שלא חושב איך הוא קונה לעצמו משהו לאכול – יכול לעשות הוא להירתם למשימה ולדאוג שלא יישארו פה משפחות רעבות בחג (וגם שנושא העוני יעלה לראש השיח הציבורי).

 

אפשר לתרום ארוחות למשפחות במצוקה כאן. הסכום לא בשמיים, וכל שקל שתתרמו שווה כל-כך הרבה. אז תנו באהבה לשנה טובה, ושנזכה כולנו להיות תמיד בצד התורם.

 

*מתוך תשדיר השרות של "לתת" (מלוטש אבל אפקטיבי).

 

 

נ.ב.

בדרך-כלל אני אדם מאוד ציני. בדרך-כלל אני חושב שמסעי התרמה הם הוכחה לכשלון של המדינה בטיפול בעוני, שקצבאות ותרומות רק מנציחות את העוני ושיש המון אנשים וגופים שאשמים במצב הנוכחי (כולל העניים עצמם לפעמים).

אבל כל זה לא מצדיק מצב, שבו ילדים מסתובבים רעבים, במיוחד לא בחג. אז שימו את הציניות בצד לכמה שניות ותתנו עם כל ה-Y.

 

ותודה לצופות על הפניית תשומת הלב.

 

הרשת הישראלית רועשת וגועשת בעקבות סגירת שני אתרי שיתוף הקבצים המובילים, Lionetwork ו-Lala, בעקבות צו מנועה נגדם שהוצא בישראל. אישית מעולם לא ביקרתי באתרים הללו. אינני מוריד "כבד" של תוכן, וההורדות שלי מצומצמות לעולם המוסיקלי, שם ציפור אחת כחולה דואגת לכל מחסורי. עם זאת, זהו ללא ספק צעד משמעותי, גם אם (כרגיל) חסר סיכוי במלחמה של החברות המוציאות-לאור כנגד משתפי הקבצים.

 

כבר הבאתי כאן בהקשר הזה, לפני שנה כמעט, מדבריו של נמרוד לב, על כך שמורידי התוכן אינם "ציבור עברייני, רק בגלל שתעשיית המוסיקה במשבר", וכי "תעשיית המוסיקה התחילה להתייחס אל הצרכן שלה כאל צרכן של סקס ולא של אהבה, אהבת המוסיקה". "אם אתם עושקים", אמר אז לב, "וזה מה שאתם מקרינים החוצה ולזה אתם מחנכים… אז זה מה שאתם מקבלים בחזרה".  אישית, אני חושב שחברות התקליטים טועות מאוד בכך שהן אינן מנצלות את שיתוף הקבצים כמנוף לעידוד תרבות צריכת התכנים, ובכל-זאת קשה שלא להסכים שהמציאות שנוצרה בעולמנו מוכיחה כי השיתוף משחית.

 

במאמר מצוין ב"גרדיאן" התייחס טוני וודסוורת', יו"ר EMI Music בבריטניה, לכמה מהמיתוסים הגדולים הקשורים לתחום. בין היתר, הוא טען שלמרות שנראה כי "שיתוף קבצים לא חוקי מקדם מכירות אלבומים ולכן הוא דבר טוב", אם שיתוף קבצים לא חוקי יהיה החווייה הצרכנית היחידה של המשתמש (מצב שקיים היום אצל מרבית משתפי הקבצים), מוזיקאים ומפיקים כאחד לא יקבלו עוד גיבוי ו/או השקעה, וכן שלמרות שנראה כי "העברה דיגיטלית של מוזיקה תביא לכך שלא יהיה צורך בחברות תקליטים", הרי שחברות התקליטים מממנות, מקליטות ומשווקות את התכנים, ובלעדיהם יהיה קשה למרבית האמנים להתקיים.  

 

אחת הסיבות שאני אוהב את "הציפור הכחולה" היא שמרבית המשתפים שם הם צרכנים "כבדים" של מוזיקה חוקית, ומשתמשים בשיתוף הקבצים כדי ללמוד על מוזיקה חדשה ולהעביר את הידע הזה לאחרים. אני יכול להעיד על עצמי כי מאז שהתחלתי להשתמש ב"ציפור", צריכת הדיסקים שלי עלתה עשרות מונים (המאמר הזה ב"גרדיאן" גם מוכיח את זה באופן גורף). אני מאמין באמת ובתמים שאם אתה אוהב אלבום מסוים, עליך לקנות אותו, כי זו הדרך היחידה לקדם את היוצר ולהביע אמון בו בפני חברת התקליטים שלו. על אחת כמה וכמה כשמדובר במוזיקה ישראלית, הפועלת בשוק מצומצם, שבו הורדת תוכן במקום רכישתו יכולה למוטט חברות תקליטים (מה שקורה כרגע בישראל) ולקבור את תעשיית המוזיקה ולצמצם באופן דרסטי את כמות התוכן החדש המוקלט פה. גם היום חברות תקליטים נמנעות מ"להמר" על אמנים חדשים, במציאות שבה גם האמנים המוכרים והטובים לא מוכרים מספיק, לאור כמויות הקבצים המועברות ומשותפות באופן לא חוקי. אותי זה פשוט מעציב.

 

צריך להודות שהפכנו להיות אומה של גנבים, שמתגוננים ומצטדקים באיצטלה של אנרכיזם, קומוניזם ומהפכנות. הטכנולוגיה – MP3, P2P, USB – דחסה לנו יחד עם המוזיקה גם את המצפון. אני מדבר עם אנשים מסביבי שמורידים מוזיקה, ומגלה שכל רעיון רכישת שירים ו/או אלבומים הופך להיות מגוחך ואבסורדי בעיניהם. הם מצליחים לסגור את עיניהם בפני מצוקת האמן שאת תכניו הם גוזלים וחברת התקליטים שאת רכושה הם גונבים, בעוד הם ממשיכים לבזוז את הרכוש האינטלקטואלי של אחרים וממוטטים כך לבנה אחרי לבנה את העולם התרבותי שמהם הם נהנים כל-כך (בחינם).

 

יתר על כן, משתפי הקבצים גם גורמים להרבה מהתכנים הקשורים למוזיקה להפוך בלתי רלבנטיים ומנותקים מהחוויה: אין עוד משמעות לאלבום – המשתפים מכירים רק שירים בודדים, מנותקים מהקונטקסט שבו הם הוקלטו ואליו כוונו; אין משמעות למלים, תמונות, עטיפה – המשתפים מכירים רק את קובץ המוסיקה הדחוס; אין עוד משמעות לאמן – כל היצירה הופכת להיות קובץ אחד, עם סיומת של שלוש אותיות. וזהו.

 

חברות התקליטים והפדרציות למיניהן ייכשלו במאבק. הטכנולוגיה של היום אולי תפסיד, אבל הטכנולוגיה של מחר כבר בפתח. הם מנצחים בקרב, ומפסידים במלחמה. אבל במלחמה הכללית על התרבות של כולנו המפסידים הם בעיקר אנחנו.

לצערי, התקווה היחידה שלנו היא המצפון שלנו, שאולי נשאר לנו. עם קצת חינוך, עם קצת איכפתיות, אולי נבין כולנו ששיתוף הקבצים רע לכולנו, משחית את כולנו, קובר את כולנו איתו. אפשר לחשוב על עולם עתידני שבו טכנולוגיות חדשות יאפשרו ליוצר לא להיות תלוי עוד באולפנים וליצור ולשווק את המוזיקה שלו בעצמו בצורה בלתי-אמצעית לקהל (וגם להנות לבד מהפירות). עם זאת, עד שהיום הזה יגיע, המוזיקה שכולנו נהנים ממנה תלויה מאוד ביכולתם של חברות התקליטים לממן, להפיק ולהקליט אמנים חדשים.

 

אז תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מורידים. מושחתים, נמאסתם!

 

(ללא כל חשיבות לסדר)

 

20 מעלות – החיים ב-20 מעלות הם חיים טובים יותר. אין ספק בכך. קשה להסביר את זה, אבל רק באירופה אני מבין כמה מחורבן המזג-אוויר שלנו. וכמה הוא קשור בכל העצבנות שלנו והדביקות והזיעה והסרחון. אחרי הכל, האיטלקים לא רחוקים כל-כך מאיתנו, הים הוא (כמעט) אותו ים, ובכל זאת להם יש קלאסה. כנראה בגלל שהם מעבירים את החיים במזג אוויר מושלם של 20 מעלות.

 

אירופה הקלאסית – איטליה היא אירופה הקלאסית, ללא ספק. הארכיטקטורה, האווירה, האנשים – אי אפשר לטעות ולחשוב שהגעת למקום אחר. בכל מקום אתה מגלה עוד פלא, עוד פינה נפלאה, עוד תמונה פנורמית מרהיבה, עוד בית קפה חלומי. יחלפו עוד אלפי שנים עד שאנחנו נתקרב לאירופה במובן הזה, לצערי.

 

אכלנו דברים טובים, שתינו דברים טובים – זה קצת קלישאה לכתוב על איטליה בהקשר של אוכל ושתייה. אבל מפתיע לגלות כמה הקלישאה נכונה. האיטלקים מתייחסים ברצינות קיומית לכל מה שקשור לאוכל ושתייה (של יין, זאת אומרת). זה מתחיל במלצרים המיומנים, שהדרך שבה הם מגישים אוכל ראוי שתילמד בכל בית-ספר למלצרים. ממשיך עם הרצינות שבה הם בוחרים את הסכו"ם או הכוס המתאימים לכל מנה. הדרך שבה אין הם ממהרים ממנה למנה ונותנים לכל אחת- היין והלחם בהתחלה, הפסטה כמנה ראשונה (פרימה), הבשר והתוספת (סקונדה) לעיקרית, הקינוח והקפה לסיום – את הכבוד והזמן המגיע לה. האוכל היה פשוט מצויין, היין (אדום ולבן) משובח, וגם הדברים הקטנים שהבאתי אתי הביתה – פרשוטו חלומי, גבינה קשה נפלאה,  יין אדום –  עומדים באותו סטנדרט. עכשיו רק צריך למצוא את נוסחת הפלא שגורמת להם להישאר, למרות כל זאת, רזים…

 

הכל יקר, יקר מאוד –  חוץ מהאוכל והשתיה, שבאמת לא יקרים באיטליה, כל השאר פשוט יקר רצח. המעבר לאירו פשוט הפך את המדינה הזו לבלתי אפשרית לנו המזרח-תיכוניים המסכנים, ובכל חנות אליה נכנסתי פשוט נהיה לי חושך בעיניים למראה המחירים. לולא היה מקום העבודה מממן את המלון והארוחות, ספק רב אם הייתי מצליח להסתדר. וזה חבל, כי לאיטליה תמיד היה נופך עממי בעיניי, קצת פחות אליטיסטי מזה הצרפתי או הגרמני.

 

מדינה של גברים – קשה שלא להתרשם שאיטליה היא מדינה של גברים. או לפחות כזו שמאוד "נוחה" לגברים שבה: מתוך ששה-עשר ערוצים בטלוויזיה במלון, ארבעה-עשר משדרים כדורגל כל הזמן; בכל תכנית טלוויזיה, שעשועון או תכנית רצינית, תמיד תהיה דוגמנית חצי-עירומה (מישהו אמר מורן אטיאס?) בשביל הרייטינג; בפאבים אתה רואה אינספור גברים מרוצים מהחיים (ושיכורים) ומעט מאוד נשים.

 

למה האחרונים תמיד בסוף? – עוד קלישאה שמתבררת כנכונה תמיד: ישראלים לא מסוגלים להגיע לטיסה שלהם בזמן. בין אם זה בנתב"ג, בין אם זה בשדות תעופה זרים, תמיד יקראו במערכת הכריזה למיסטר כהן או מיס בן-מוחה (זו לא גזענות – אלא באמת שני אנשים שקראו להם במערכת הכריזה במילאנו), כי המטוס שלהם עומד להמריא בלעדיהם (והם ודאי עדיין מריצים קטעים בדיוטי-פרי).

 

נתב"ג 2000 –  שמעתי הרבה תלונות ורטינות על שדה התעופה החדש. בעיניי הוא מאוד מצא חן. בהשוואה לשני נמלי תעופה שבהם ביקרתי – ברומא ובמילאנו –  הוא ראוי לכל הערכה ושבח. הוא נוח לשימוש, הוא יעיל, וקל להתמצא בו. אמנם חמש שנים מאוחר מדי, אבל יש לנו במה להתגאות.

 

It's Good to be Home -אחרי הכל, האושר הכי גדול זה לחזור הביתה ולגלות את פניו המחייכות של ילדי הקטן, ששמח לראות את אבא שלו. 🙂

 

מאת דוכיפת

 

שמו כמו צבע עיניו

מעוגן במים

וְכל חיוך שלו –

יזכיר לך אותם צלולים וְזַכּים ביוּבָלָם

מאין כמותָם ,

בְעומְקם

טבועה בבואה של אור מהוּל בִכְחול.

 

חיבוק אחד של חיים…

כמה טוב ,

וריח של שחר חֲלָבי

שֶׁגַח מרֶחֶם יום אתמול

מרעיד לך בִפְנים

וּמדגדג בִּנחיריךָ ,

לבך כמו עומד מִפּעוֹם

וּבַאֲרוּבּוֹת עיניךָ

                   פתאום –

                                      האושר רָטוֹב.

 

 

 

אני מרשה לעצמי להביא כאן פוסט מבלוג אחר במלואו, מלה במלה.

להגנתי אספר שדוכיפת היא לא אחרת מאשר סבתא של יובָלִי, ושגם לי האושר הפך רטוב למקרא המלים שלה.

קשה לי להסביר, אבל אחד הדברים שהמוח שלי מצטיין בלזכור הוא מילים של שירים. בכל פעם מחדש אני נדהם מיכולת האחסון והשחזור של אלפי שירים במוחי הקודח, בעוד דברים חשובים אחרים – מספרי טלפון, שמות, פרצופים, פגישות – נשכחים ואובדים כמעט מיד.

 

עם יכולת האחסון הזה בא גם הרצון לדייק במלים, שהוא – כידוע לכם ולאביתר בנאי – תכונת מרגיזה מאוד. מרגיזה בעיקר לסביבה, כי אני פשוט לא יכול לסבול שיבושים ו/או טעויות במלים של שירים. בין אם זה קומזיץ על הים, שיר ילדים לילד או הופעה רועשת, שיבושים במלים של שירים פשוט מוציאים אותי מדעתי.

 

אבל מרגיזה שבעתיים אי הרצון לדייק במלים (כי אי יכולת קיימת, אבל רק במקרים נדירים בהחלט). למשל, אי הרצון של אתר כמו שירון.נט (להלן: שירומֶת), שמתיימר להיות "בסיס המידע הגדול והמעודכן ביותר באינטרנט למילות שירים עבריים מרפרטואר אקו"ם" (אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה בישראל), ופועל מאוקטובר 2003 ברשיון אקו"ם פשוט מביא לי ת'סעיף.

 

כמי שפוקד את האתר מדי פעם, בדרך-כלל כשאני מחפש עמוד עם מילות שיר לקשר אליו מפוסט או מביקורת, אני נדהם כל פעם מחדש לגלות שם טעויות מביכות במילות השירים, המזכירות פעמים רבות אתר משעשע אחר, אבטיח.

 

עוד יותר מפתיע לגלות בעמוד ה"אודות" של שירומֶת, כי אחת הסיבות להקמת האתר היא ש"מלות השירים [המופיעים] באתרים הפיראטיים, המנוהלים באופן חובבני, כוללות שגיאות כתיב וטעויות רבות הפוגעות בהנאת הגולשים מהיצירות.".

 

אם כך, הייתי רוצה להפנות את האחראים על האתר ואת אקו"ם, המופקד על הלחנים והמילים בישראל, לשתי דוגמאות בהן נתקלתי בזמן האחרון. חשוב לי להדגיש כי לא מדובר בשירים חדשים ו/או באמנים זניחים, אלא בשני שירים נפלאים של שני אמנים מהגדולים ביותר בארצנו.

 

כך, למשל, "ער או חולם" של אהוד בנאי, המכיל, אליבא דשירומֶת, את השורה "ויוצאת ברכה מפיני שרצה לקלל". אם תהיתם מי הוא אותו פיני שכל-כך רוצה לקלל, אחסוך לכם את ההתלבטות ואספר כי אהוד בנאי התכוון לרשום "יוצאת ברכה מפי מי שרצה לקלל".

 

ב"בדיוק כמוך" של שלום חנוך מופיע הבית (כך ממש מופיע בשירומֶת) "אולי גם הוא מכור למשהו בדיוק כמוה / ולא יכול להגמל כמוך בדיוק / פוחד שישאר מתישהו רק עם ההתקף". לא, אין פה בחורה המסתתרת בין שורות השיר, וגם לא איזה התקף לב קטן שמפחיד את המחבר. "כמוה" היה צריך להיות "כמוך" ו"ההתקף" הוא למעשה "ההרגל", שממנו לא יכול להיגמל המכור.

 

שתי הדוגמאות הללו הן באמת רק טיפה בים גדול של טעויות שממלאות את אתר שירומֶת, חלקן הקטן טעויות הקלדה עליהן אפשר לסלוח (לא אני, אבל אפשר), חלקן הגדול פשוט טעויות מביכות של מי שלא באמת התעמק בשיר, לא באמת הבין את השיר ומעל הכל לא באמת איכפת לו.

 

אם אקו"ם אכן מתיימר לייצג את כותבי המלים בשירה הישראלית ראוי לו למצוא בית טוב יותר לשירים מאשר אתר שירומֶת. לו הייתי אמן יוצר ששיריו מופיעים ברפרטואר אקו"ם, הייתי דורש לאלתר להסיר את יצירותיי מהבמה הלא רצינית הזו. הרצון לדיין במלים צריך להיות חרוט על דגל אקו"ם ועל דגלו של כל מי שאוהב מוסיקה, ומוסיקה ישראלית בפרט.

 

 

נ.ב.

אגב, אני חוסך מכם דיון בבעיה המרגיזה (אך נדושה כבר) העולה מ"עשרת הגדולים" של שירומֶת (ראו בתמונה), שם "באב אל וואד" הוא שיר של הראל סקעת ו"שדות של אירוסים" הוא שיר יהודה סעדו. עזבו, חבל להתעצבן שוב.

 

---

 

עדכון (19.9): להלן תגובתו של עידן טל, מנהל אתר "שירונט", לפוסט זה – – –