ימים נוראים (למורידים) – ריאליטי חדש בבלוג

 


והימים הם ימים נוראים.


ויקום ג. (לשם שמירה על פרטיותו, אכנה אותו גיאחה), וייתן לי בדוא"ל וכה יכתוב:


 


"קראתי את הפוסט שלך על השיתוף המשחית, ובכלל הרהרתי בעניין בזמן האחרון לא מעט – הדיסוננס או ההשלמה בין ההורדות המטורפות שלי [כמעט כל יום] לבין ההתעקשות על קניית אלבומים מקוריים, אפילו תקליטים לאחרונה. זה התחיל להזיז את המוח שלי, וחשבתי על כך שאני מכיר אנשים שבכלל לא מורידים, שאין להם סולסיק ובאינטרנט הם משתמשים רק כדי לכתוב ולקרוא, ושבעצם הם די נורמליים אחרי הכל.


 


אז התחלתי לחשוב שכמו שאפשר לצום ביום כיפור או להתנזר מדברים מסוימים זמן מסוים, מעניין איך יהיה להיגמל מהורדות במשך חודש שלם, נגיד. והמחשבה הזו נדדה לכך שאם היה לי בלוג זה היה יכול להיות נהדר, לתעד את ההתאהבות מחדש [במקרה שתבוא] בדיסקים מקוריים ובתקליטים, בתחנות רדיו ובחנויות ומוכרים [!], או את הקריזים של "אבל יצא אלבום חדש ל_____ ועוד לא שמעתי!!!" ודברים כאלה. מכיוון שאין לי בלוג, ושאתה מוריד לא מעט, חשבתי באופן טבעי עליך.


 


מה דעתך, אתה חושב שתוכל לענות את עצמך בחודש כזה ולתעד ברצף?" 


 


 


טוב, ברור שלא יכולתי להישאר אדיש למקרא דבריו המרגשים של גיאחה, ובמיוחד כשהם מגיעים בתחילת חודש אוקטובר, בימים הנוראים, בראש השנה ליהודים. ומכיוון שלי יש בלוג (!!!), ושאני אכן מוריד לא מעט (מודה!), החלטתי להכריז כאן קבל-עם-ועדה: אני מקבל עליי את האתגר של גיאחה.


 


 


 והרי הפרטים המלאים של תוכנית הריאליטי החדש בבלוג, "הימים הנוראים":


 



  • הח"מ לא יתחבר לכל תוכנת שיתוף קבצים במשך חודש אוקטובר (ובפרט סולסיק, שהיא התוכנה היחידה בה משתמש הח"מ).
  • הח"מ לא יוריד כל שיר באמצעים אלקטרוניים אחרים מרשת האינטרנט.
  • הח"מ יורשה להאזין אך ורק לאלבומים מקוריים הנמצאים ברשותו (לצורך וידוי נאות מגלה הח"מ כי יש לו למעלה מ-600 כאלה…).
  • הח"מ יספר על שגרת יומו המוזיקלית כאן בבלוג.
  • גימל, הוגה האתגר, רשאי לנפנף מול הח"מ באלבומים נפלאים ו/או שירים מופלאים אותם הוריד באמצעים שונים ומשונים.
  • על הח"מ אסור להפסיק את ההתנזרות לפני תום החודש (אלא אם כן הסיקור בבלוג הופך לנורא משעמם).

 


 


אם תרצו, זהו (כפי שגיאחה תיאר) יום הכיפורים שלי. ולכן, אפתח את החודש (ואת הסיקור הנמרץ בבלוג) בתפילת "כל נדרי" משלי. להלן "כל שירי":


 


כל שירי ואלבומי וספרייתי ותוכנת שיתוף קבצימי ונגני וצורביי ודיסקונקיי,


דניגנתנא ודצרבתנא ודהורדתנא ודשיתפתנא במחשבתנא,


מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ומיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה,


בכלהון נהנטנא בהון.


 


(תרגום מארמית: כל השירים והאלבומים והספריות ותוכנות שיתוף הקבצים והצורבים והדיסק-און-קיים, שניגנתי וצרבתי והורדתי ושיתפתי במחשבי, מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ומיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה. מכולם נהניתי.)


 


 


אתם מוזמנים להצטרף אליי החל ממחר, ה-1.10, לחודש נטול הורדות ומלא במוזיקה חוקית. בהצלחה!


על בוזגלו ואריסון (וואללה! סלבס)

 


אתם חושבים שבוזגלו (כן, ההוא מהמבחן) היה מחייך בהנאה אם היה קורא כמוני שעופר גלזר (כן, הבעל של) קיבל חצי שנה בכלא, אחרי שהורשע בביצוע מעשים מגונים בשתי נשים?


 


אם תשאלו אותי, חצי שנה בכלא זה מעט מאוד זמן למי ש"עשה דין לעצמו, קרא חירות למאוויו וכפה את רצונו על שתי נשים תוך שלושה חודשים" (מתוך פסק הדין של השופטת הרמן). השופטת הוסיפה גם כי "ניכר ליקוי חמור בערכי המוסר של הנאשם, אשר לא הביע כל מילת חרטה בשל הפגיעה בשתי הנשים".


 


אבל בשורה התחתונה, גלזר לא הולך לכלא כל-כך מהר. הוא קיבל ארכה ודחייה למשך 45 יום "בשל החגים". מעניין אם בן-הדוד של בוזגלו היה זוכה לכזו התחשבות, כשלאשתו לא קוראים שרי אריסון ולעורך-דינו לא קוראים יהושע רזניק. הימור שלי: כנראה שלא. וגם העונש ה"חמור" – ספק אם היה כל-כך קל במקרה של בן-הדוד בוזגלו.


  





 


כך או כך, תסלחו לי, אבל התענגתי מאוד על התמונה של האריסונים (או הגלזרים) שצורפה לכתבה בנרג':


 


 


 


גם בתמונה בואללה!, עופריקו לא יוצא כל-כך טוב (ולמען האמת, אם הייתי בחורה, לא הייתי מתקרב אליו ברדיוס קילומטר):


 


 


 


ורק בשער של ואללה! סלבס, תחת הכותרת "עופר גלזר נידון ל-6 חודשי מאסר בפועל", עופר ושרי מחייכים כביום חגם (למען האמת, זה נראה לי ממש יום חגם. סחה לעורך…):


 


 


 


טוב, האמת היא שבמקום שרי גם אני הייתי מחייך. סוף-סוף נפטרנו מהחרמן הקטן, גם אם רק לחצי שנה.

אתה לוזר! / אני לא לוזר

 


  


צילום: ירון ברנר ל-YNET


 


וזה שלא רוצה לשאול (כי הוא מ-פ-ח-ד!!!), את פתח לו: ביביהו, אתה לוזר!  אתה לוזר, ביביהו. לך הביתה!   לך לשרה, ועזוב אותנו מההתחמקויות וההתחכמויות. הפסדת, ביביהו. קבל את ההכרעה הדמוקרטית, ולך לדרכך. אפילו במרכז שלך לא רוצים אותך.


 


 



 


לא זכיתי אתמול בהגרלה הגדולה של מפעל הפיס. זה בעיקר כי לא מילאתי טופס. זה בעיקר כי כבר הבנתי את הפרינציפ, וכנראה שאם אהיה מליונר יום אחד, זה לא בגלל מפעל הפיס.


לא שזה מפריע לי להיות מנוי בתוכנית המנויים שלהם, אבל זה בעיקר כדי לתרום לחינוך ולמדינה וכל זה. אני הרי לא אזכה במליונים.


לשם שינוי אבל יצאתי אתמול לא לוזר, כי עם מספרים כאלה לא הייתי מנחש אפילו שני מספרים. אז חסכתי את הכסף ויצאתי מנצח. מנצח קטן, אבל לא לוזר. זה הרבה יותר ממה שביביהו יכול להגיד היום בבוקר.

עוד חוזר הפזמון


 


תחת השם "פזמון חוזר" מנסה ערן ליצור בלוג מוזיקה רב-משתתפים שיהווה מעין גרסה עברית ל-Audiography.


 


הקונספט פשוט: "ליצור קהילה שתהיה מקום לגלות מוזיקה חדשה כדי לרכוש אותה באופן חוקי".


כלומר, המשתתפים מעלים שירים "שינתנו לצורך הערכה והכרת היוצרים, מתוך רצון לתמוך באמנים היוצרים".


 


בקיצור, הבלוג פתוח לכתיבה של כל מי שרוצה. אני כבר שם, כמובן. אתם מוזמנים גם, ככותבים או כקוראים.

ימים נוראים בדבש

 


"…ירדתי למטה לקיוסק


ארבע לפנות בוקר


לקנות שוקולד וסיגריות.


ראיתי מתפללים הולכים לסליחות,


להסביר לאלוהים שלנו שאנחנו משתדלים


לסלוח לו על כל הימים הנוראים שברא לנו,


על כל הדמעות הזעם והתסכול והייאוש.


בראשית בראה האדמה את האדם,


בשנית ברא האדם את האלוהים


ובשלישית את המיקרוגל.


בא המיקרוגל והתחיל לפתוח את הפה המסריח שלו –


ריסקנו אותו.


הלכנו לגן החיות לחפש את סבא –


זרק עלינו קליפות בננה.


איך שנעלבנו והלכנו.


עמוק באדמה קבור שלד קוף


ואף אחד לא בא לבכות לו,


לבקש ממנו, נשק את החול שמעליו.


אתה יושב קפוא על כסא חי.


המצעד הזה אף פעם לא נגמר.


מכוסים, ערומים, יחפים, כפופים,


עוד יותר כפופים, זוחלים, זחלים, נמלים צבעוניות.


חגיגה גדולה, ואתה בעיצומה של המהומה


כל-כך הרבה רעש, ברזלים


להסתיר את הדממה הטהורה והמעיקה…"


 


                        (מתוך "כדורי הרגעה בדבש", מילים: גבריאל בלחסן, מתוך "השנים היפות של גבריאל")

לתת (או: מבחן הפלאפל)

 


זהו מבחן הפלאפל*:


 


שכר המינימום במדינת ישראל הוא 3335 ש"ח בחודש. אלפי אנשים מרוויחים את הסכום הזה. אלפי משפחות צריכות חיות מהסכום הזה.


 


נניח שמשפחה אכן מנסה לחיות מהסכום הזה. לצורך הפשטות, נניח שהם לא משלמים שכר דירה, לא מחזיקים אוטו, לא עושים כלום – רק אוכלים. כי חייבים לאכול. ולא משהו מורכב או יקר – מנה פלאפל. ושתיה. נניח, 10 ש"ח לארוחה.


 


חמישה אנשים, שלוש ארוחות ביום, שלושים ימים בחודש – זה יוצא 4500 ש"ח לחודש. אתם קולטים מה זה אומר?   אלפי אנשים לא יכולים להרשות לעצמם אפילו את הדבר הכי בסיסי בעולם – זהו מבחן הפלאפל*:


שכר המינימום במדינת ישראל הוא 3335 ש"ח בחודש. אלפי אנשים מרוויחים את הסכום הזה.


נניח שמשפחה ממוצעת אמורה לחיות מהסכום הזה. כלומר, לא משלמים שכר דירה, לא מחזיקים אוטו, לא עושים כלום  – רק אוכלים. מנה פלאפל. ושתיה. נניח, 10 ש"ח לארוחה.


חמישה אנשים, שלוש ארוחות ביום, שלושים ימים בחודש – זה יוצא 4500 ש"ח לחודש. אתם קולטים מה זה אומר?   אלפי אנשים לא יכולים להרשות לעצמם את הדבר הכי בסיסי בעולם – אוכל.


 


 


 


מדינת ישראל מחזיקה בשיא העולמי לאחוז הילדים העניים באוכלוסיה מבין המדינות המופתחות. כל ילד שלישי חי בעוני. זה מעל ל-700,000 ילדים.


 


החגים בפתח, והמינימום שכל אחד מאיתנו – שלא יודע מה זה עוני או רעב, שלא סופר בכלל מנה פלאפל, שלא חושב איך הוא קונה לעצמו משהו לאכול – יכול לעשות הוא להירתם למשימה ולדאוג שלא יישארו פה משפחות רעבות בחג (וגם שנושא העוני יעלה לראש השיח הציבורי).


 


אפשר לתרום ארוחות למשפחות במצוקה כאן. הסכום לא בשמיים, וכל שקל שתתרמו שווה כל-כך הרבה. אז תנו באהבה לשנה טובה, ושנזכה כולנו להיות תמיד בצד התורם.


 


*מתוך תשדיר השרות של "לתת" (מלוטש אבל אפקטיבי).


 


 


נ.ב.


בדרך-כלל אני אדם מאוד ציני. בדרך-כלל אני חושב שמסעי התרמה הם הוכחה לכשלון של המדינה בטיפול בעוני, שקצבאות ותרומות רק מנציחות את העוני ושיש המון אנשים וגופים שאשמים במצב הנוכחי (כולל העניים עצמם לפעמים).


אבל כל זה לא מצדיק מצב, שבו ילדים מסתובבים רעבים, במיוחד לא בחג. אז שימו את הציניות בצד לכמה שניות ותתנו עם כל ה-Y.


 


ותודה לצופות על הפניית תשומת הלב.

השיתוף משחית!

 


הרשת הישראלית רועשת וגועשת בעקבות סגירת שני אתרי שיתוף הקבצים המובילים, Lionetwork ו-Lala, בעקבות צו מנועה נגדם שהוצא בישראל. אישית מעולם לא ביקרתי באתרים הללו. אינני מוריד "כבד" של תוכן, וההורדות שלי מצומצמות לעולם המוסיקלי, שם ציפור אחת כחולה דואגת לכל מחסורי. עם זאת, זהו ללא ספק צעד משמעותי, גם אם (כרגיל) חסר סיכוי במלחמה של החברות המוציאות-לאור כנגד משתפי הקבצים.


 


כבר הבאתי כאן בהקשר הזה, לפני שנה כמעט, מדבריו של נמרוד לב, על כך שמורידי התוכן אינם "ציבור עברייני, רק בגלל שתעשיית המוסיקה במשבר", וכי "תעשיית המוסיקה התחילה להתייחס אל הצרכן שלה כאל צרכן של סקס ולא של אהבה, אהבת המוסיקה". "אם אתם עושקים", אמר אז לב, "וזה מה שאתם מקרינים החוצה ולזה אתם מחנכים… אז זה מה שאתם מקבלים בחזרה".  אישית, אני חושב שחברות התקליטים טועות מאוד בכך שהן אינן מנצלות את שיתוף הקבצים כמנוף לעידוד תרבות צריכת התכנים, ובכל-זאת קשה שלא להסכים שהמציאות שנוצרה בעולמנו מוכיחה כי השיתוף משחית.


 


במאמר מצוין ב"גרדיאן" התייחס טוני וודסוורת', יו"ר EMI Music בבריטניה, לכמה מהמיתוסים הגדולים הקשורים לתחום. בין היתר, הוא טען שלמרות שנראה כי "שיתוף קבצים לא חוקי מקדם מכירות אלבומים ולכן הוא דבר טוב", אם שיתוף קבצים לא חוקי יהיה החווייה הצרכנית היחידה של המשתמש (מצב שקיים היום אצל מרבית משתפי הקבצים), מוזיקאים ומפיקים כאחד לא יקבלו עוד גיבוי ו/או השקעה, וכן שלמרות שנראה כי "העברה דיגיטלית של מוזיקה תביא לכך שלא יהיה צורך בחברות תקליטים", הרי שחברות התקליטים מממנות, מקליטות ומשווקות את התכנים, ובלעדיהם יהיה קשה למרבית האמנים להתקיים.  


 


אחת הסיבות שאני אוהב את "הציפור הכחולה" היא שמרבית המשתפים שם הם צרכנים "כבדים" של מוזיקה חוקית, ומשתמשים בשיתוף הקבצים כדי ללמוד על מוזיקה חדשה ולהעביר את הידע הזה לאחרים. אני יכול להעיד על עצמי כי מאז שהתחלתי להשתמש ב"ציפור", צריכת הדיסקים שלי עלתה עשרות מונים (המאמר הזה ב"גרדיאן" גם מוכיח את זה באופן גורף). אני מאמין באמת ובתמים שאם אתה אוהב אלבום מסוים, עליך לקנות אותו, כי זו הדרך היחידה לקדם את היוצר ולהביע אמון בו בפני חברת התקליטים שלו. על אחת כמה וכמה כשמדובר במוזיקה ישראלית, הפועלת בשוק מצומצם, שבו הורדת תוכן במקום רכישתו יכולה למוטט חברות תקליטים (מה שקורה כרגע בישראל) ולקבור את תעשיית המוזיקה ולצמצם באופן דרסטי את כמות התוכן החדש המוקלט פה. גם היום חברות תקליטים נמנעות מ"להמר" על אמנים חדשים, במציאות שבה גם האמנים המוכרים והטובים לא מוכרים מספיק, לאור כמויות הקבצים המועברות ומשותפות באופן לא חוקי. אותי זה פשוט מעציב.


 


צריך להודות שהפכנו להיות אומה של גנבים, שמתגוננים ומצטדקים באיצטלה של אנרכיזם, קומוניזם ומהפכנות. הטכנולוגיה – MP3, P2P, USB – דחסה לנו יחד עם המוזיקה גם את המצפון. אני מדבר עם אנשים מסביבי שמורידים מוזיקה, ומגלה שכל רעיון רכישת שירים ו/או אלבומים הופך להיות מגוחך ואבסורדי בעיניהם. הם מצליחים לסגור את עיניהם בפני מצוקת האמן שאת תכניו הם גוזלים וחברת התקליטים שאת רכושה הם גונבים, בעוד הם ממשיכים לבזוז את הרכוש האינטלקטואלי של אחרים וממוטטים כך לבנה אחרי לבנה את העולם התרבותי שמהם הם נהנים כל-כך (בחינם).


 


יתר על כן, משתפי הקבצים גם גורמים להרבה מהתכנים הקשורים למוזיקה להפוך בלתי רלבנטיים ומנותקים מהחוויה: אין עוד משמעות לאלבום – המשתפים מכירים רק שירים בודדים, מנותקים מהקונטקסט שבו הם הוקלטו ואליו כוונו; אין משמעות למלים, תמונות, עטיפה – המשתפים מכירים רק את קובץ המוסיקה הדחוס; אין עוד משמעות לאמן – כל היצירה הופכת להיות קובץ אחד, עם סיומת של שלוש אותיות. וזהו.


 


חברות התקליטים והפדרציות למיניהן ייכשלו במאבק. הטכנולוגיה של היום אולי תפסיד, אבל הטכנולוגיה של מחר כבר בפתח. הם מנצחים בקרב, ומפסידים במלחמה. אבל במלחמה הכללית על התרבות של כולנו המפסידים הם בעיקר אנחנו.


לצערי, התקווה היחידה שלנו היא המצפון שלנו, שאולי נשאר לנו. עם קצת חינוך, עם קצת איכפתיות, אולי נבין כולנו ששיתוף הקבצים רע לכולנו, משחית את כולנו, קובר את כולנו איתו. אפשר לחשוב על עולם עתידני שבו טכנולוגיות חדשות יאפשרו ליוצר לא להיות תלוי עוד באולפנים וליצור ולשווק את המוזיקה שלו בעצמו בצורה בלתי-אמצעית לקהל (וגם להנות לבד מהפירות). עם זאת, עד שהיום הזה יגיע, המוזיקה שכולנו נהנים ממנה תלויה מאוד ביכולתם של חברות התקליטים לממן, להפיק ולהקליט אמנים חדשים.


 


אז תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מורידים. מושחתים, נמאסתם!