יום הבלוג 2006 Blog Day





זה מדהים אותי בכל פעם לגלות כמה כותבים טובים יש במרחבי הבלוגיה, במיוחד לעומת הרדידות התוכנית והאינטלקטואלית המאפיינת את ערוצי התקשורת הפורמליים. אני נתקל בכל יום בהמון בלוגים חדשים או חדשים לי, ואין דבר יותר מהנה מלקרוא פוסט מעניין, מרתק או מאתגר אצל מישהו ממש (או כמעט) כמוני.


 


אני מתמסר בקלות. עושה מנוי או מוסיף לקורא ה-RSS שלי (שאני אף-פעם לא מצליח לגרום לו לעבוד) מיד, ונותן לבלוג החדש מאה ימים של חסד. את הטובים אני משאיר, את הפחות טובים אני מסיר, ובסך-הכל קיבצתי לעצמי רשימה די נאה של בלוגים שמעדכנים ומעניינים אותי במשך כל ימות השנה.


 


בהתאם לרוח ה-Blog Day, שנה שנייה ברציפות (הנה השנה הקודמת), אני מנצל את הבמה שניתנה לי וממליץ לכולכם על חמישה בלוגים מתוך הרשימה הזו, שאני מעיין בהם באופן תדיר ותכוף ונהנה מהם רבות. אין פה סדר או עדיפויות, וברור שאני משאיר רבים וטובים בצד, ובכל-זאת… אלה שמות:


 


 


 


מוזיקה היא לא חלק מהחיים שלי. היא החיים שלי.


בועז כהן כותב על צלילים וצללים, חוויות והזיות [ע]


 


אני מאוד אוהב את הכתיבה של בועז כהן. העדתי על כך פה כמה וכמה פעמים. אני גם אוהב את המוסיקה שהוא עושה וגם זו שהוא משדר (ב-FM88). אבל יותר מכל אני אני אוהב את הסיפורים שלו בבלוג שהוא כותב ברשימות.


 


נדמה תמיד כאילו בועז היה שם תמיד – כאן, שם ובכל מקום (מעניין) – עם רשימות שידור נפלאות, הרהורים עמוקים ואין סוף אסוציאציות, ובדרך גם המון המלצות על מוסיקה טובה וסיפורים מאלפים מאז ומהיום.


 


אין פוסט אחד של בועז שמשאיר אותי אדיש, ובדרך-כלל הרשימות שלו שולחות אותי לתקליטייה או לחנות הדיסקים הקרובה אל המקלדת שלי. ואם רק הייתי מצליח לקבל ממנו עדכונים בדוא"ל (ניסיתי, ניסיתי!!!), הייתי וודאי פותח כל יום עם רשימה שלו.


 


 


פוסט שנהניתי ממנו לאחרונה: שיר(ים) אחרי המלחמה, 14 באוגוסט.


 


 


 



החיים האלה, גרסה 4.5


רשימות על החיים האלה, עם ובעקבות מוזיקה [ע]


 


כרגיל, אינני זוכר איך הגעתי לבלוג של Emale, אבל מאז שעשיתי מנוי אצלו אני נהנה מאוד לקרוא ולצפות בפוסטים שלו. לקרוא ולצפות, משום שהבחור דואג לעטר את הפוסטים שלו, שרובם ככולם נכתבים בעקבות שירים נפלאים, בקטעי וידאו (אלוהים, תודה לך על YouTube!) תואמים שעושים נורא נעים כשקוראים את הפוסטים.


 


בבלוג שלו אפשר למצוא תרגומים לשירים של דפש מוד לצד סיפורי זימה על יעלי באוויר, והכל ברוח טובה, בחוכמה ובהומור. בהתחלה מאוד התפלאתי על הדמיון המסויים שיש בין הבלוגים שלנו, אחר-כך גיליתי שאני פשוט נהנה מאוד בגלל זה (מוחות גדולים חושבים דומה וכו').


 


 


פוסט שנהניתי ממנו לאחרונה: See You, 1 באוגוסט.


 


 


 


נוגעת, טועמת, הולכת


הכל מהכל – סיפורים, תמונות, אינטרנט, ספורט ועוד [ע]


 


האחת, רק האחת כותבת את "בטחון לתנועה", בלוג וותיק שתיכף מגיע לחצי מליון ביקורים (!) ושלא מפסיק לעניין אותי, מאז שהצטרפתי אל קוראיו הקבועים (ולא, לא בגלל הספיישל ציצי גדול).


 


היא כותבת על ספורט ועל האינטרנט, על החיים שלה ושל כולנו, וזה רוב הזמן מצחיק וחכם ואפילו שימושי (!!!).


 


בניגוד לבלוגים אחרים, שאני מרגיש שנכתבים על-ידי אנשים די דומים לי עבור אנשים די דומים לי, האחת כותבת אחרת, על נושאים אחרים ובגישה אחרת, ודווקא בגלל זה מצליחה לעורר בי עניין.


 


אז הגעתי בגלל פמלה אנדרסון (סתאאאם) ונשארתי בגלל הפוסטים.


 


 


פוסט שנהניתי ממנו לאחרונה: איך לעזאזל ננצח במלחמה הזו?, 9 באוגוסט.


 


 


 


האגו השני של אודי


שירה, פרוזה, פרוזאק [ע]


 


אני קורא את UdiAlterego כבר זמן רב, מאז שגיליתי שהוא לינקק אל הבלוג שלי (למתעניינים – לטקסט של פנחס שדה, "על אי הצורך לקנות מאוורר בקיץ"). אודי כותב שירה ופרוזה, ברוב המקרים מקוריים שלו, ופה ושם משל משוררים נפלאים.


 


בתור מי שחוטא גם כן בכתיבת שירה ופרוזה, אפילו בבלוג, אני מאוד נהנה מהתעוזה, המקוריות והחוכמה שיש בטקסטים של אודי, ופה ושם כשדרכינו נפגשות באיזה דיאלוג טוקבקיסטי, ההנאה אפילו גדולה יותר.


 


 


פוסט שנהניתי ממנו לאחרונה: ילד הולך לאיבוד דרך מגרש משחקים, 21 באוגוסט.


 


 


 


כל מה שרציתי מחכה לי באינדיאנה…


בלוג מפ3 [e]


 


ל-My Old Kentucky Blog שמנהל Dodge מאינדיאנאפוליס הגעתי בעקבות "עונג שבת" (שיכולתי להמליץ גם עליו, אבל ממילא אני לא מפסיק להלל אותו ואת יוצרו כל הזמן…). אותו דודג' כותב על מוזיקה חדשה וישנה באדיקות ראוייה להערכה, כולל לינקים לקטעי מפ3 להורדה של האמנים עליהם הוא כותב.


 


יתר על כן, הוא מתחזק פרוייקט קאברים נפלא, שבו הוא מרכז ברשימה אחת את כל (?) הקאברים שיצאו לקטע ספציפי, ובין הקטעים ניתן למצוא קלאסיקות כמו Love Will Tear Us Apart, Hellelujah או There Is A Light That Never Goes Out.


 


בקיצור, הכי רחוק (כמעט) שאפשר מכאן, ובכל זאת כל-כך קרוב, פשוט כיף לקרוא ולשמוע את הקטעים שדודג' מלקט ומשתף.


 


 


פוסט שנהניתי ממנו לאחרונה: Belle & Sebastian & Jed & Lucia & Bishop Allen, 9 באוגוסט.


 


 


 


 


*** הערה חשובה: רק בגלל אהבתי הרבה לבלוגים בכלל ולבלוגים אלה בפרט אני מפרסם היום את הפוסט כמתוכנן ולא מפציץ פה בשורה של פוסטים עצבניים במיוחד בעקבות דו"ח העוני השנתי שהתפרסם אתמול (לא שמעתם?  לכו תקראו אצל הצופות). אבל צפו פגיעה בהמשך.

אין חיים שלא יכולים להיות נצחיים גם אם לרגע

  


הוא איננו יכול להבין בדיחה,


למצוא כוכב, לבנות גשר.


הוא איננו יודע דבר על טוויה, כריה, חוואות,


בניית ספינות או אפיית עוגות.


 


כשאנחנו מתכננים למחר,


יש לו המלה האחרונה,


שהיא תמיד לא לעניין.


 


הוא אפילו לא יכול לבצע את הדברים


שהם חלק מעיסוקו:


לכרות קבר,


לבנות ארון,


לנקות אחרי עצמו.


 


עסוק כולו בהרג,


הוא עושה את עבודתו מסורבלת,


ללא שיטה או מיומנות.


כאילו כל אחד מאתנו הוא הראשון למות.


 


הו, יש לו נצחונות,


אבל הביטו בהפסדיו הרבים,


מכות מוחמצות


ונסיונות חוזרים ונשנים.


 


לפעמים הוא לא חזק דיו


להרוג יתוש במעופו.


רבים הם התולעים


שהצליחו לזחול הרחק מידו.


 


כל הפקעות, התרמילים,


הזרועות, הסנפירים, הקנים,


נוצות הנישואין, ופרוות החורף הללו


מוכיחים כי הוא בפיגור


בעבודתו חסרת-הברירה.


 


זדון לא יעזור


וגם נכונתנו להושיט לו יד במלחמות והפיכות צבאיות


עד כה איננה מספיקה.


 


לבבות פועמים מתוך ביצים.


שלדיהם של תינוקות גדלים.


זרעים, בעבודתם הקשה, מנביטים את זוג עליהם הקטנים הראשונים


ולעתים גם עצים גבוהים נופלים.



מי שטוען שהוא כל-יכול


הוא עצמו הוכחה חיה


שהוא איננו.


 


אין חיים


שלא יכולים להיות נצחיים


גם אם לרגע.


 


המוות


תמיד מגיע באיחור של בדיוק הרגע הזה.


 


לשווא הוא נאחז בידית


הדלת הבלתי-נראית.


הרי הדרך הארוכה שבה הלכת


נשארת לתמיד.



(על המוות, ללא הגזמה / ויסלבה שימבורסקה)


 


 


מכתיבתה של ויסלבה שימבורסקה, משוררת פולניה, כותבת מאמרים ומתרגמת, זוכת פרס נובל לספרות לשנת 1996, הבאתי גם כאן.


 

כדאי מאוד, בהקשר הזה ובכלל בהקשר של כל מה שהתרחש פה בחודש האחרון, לקרוא גם את "סוף והתחלה" של שימבורסקה (בתרגום של רפי ויירכט), שמביאה אולימפיה בבלוג שלה.

חגיגות מלחמת לבנון II החלו (רוצה לומר: טעינו, הצלחנו איכשהו לצאת מזה, יאללה – צל"שים!)

כמו הבדיחה הידועה, שאת כל החגים היהודיים אפשר לסכם ב"הם ניסו להרוג אותנו; הם לא הצליחו; יאללה, לאכול!", נדמה שכל סיפורי הגבורה הצה"לים מסתכמים ב"טעינו (בניווט/בהערכת תנאי השטח/באיסוף המודיעין/וכו'); הצלחנו איכשהו לצאת מזה (במזל/בעורמה/דרך האו"ם/וכו'); יאללה, צל"ש!".


 


מי שנחשף לשיעורי מורשת קרב (מור"ק) יודע זאת היטב – הסיפורים ההירואים והנפלאים שכולנו גדלנו והתחנכנו אליהם מסתירים ברובם פאשלות נוראיות, טעויות שלא היו צריכים להיעשות, בעיות בסיסיות חמורות. כמו המשל הידוע על החכם והפיקח, הצלחנו לצאת מהבור אליו לא היינו אמורים להיכנס, ועל כך אנו נוהגים לחגוג בציונים לשבח לשמחתם של כל (?!) בני ישראל, או לפחות קציניו הבכירים.


 


הנה, אחד עמיר פרץ, שר הבטחון שלכם, כבר מכין את השטח לחגיגות מלחמת לבנון II. "יש לראות את חצי הכוס המלאה", הוא אומר, "היו קרבות שחיילים יצאו מהם גיבורים ויהיו הרבה צל"שים". בדברים שלו הוא בעצם מספר את כל הסיפור – "חיילים יצאו מהם גיבורים", רוצה לומר נכנסו לשם בצורה לא-משהו, חטפו אש, לא אכלו ולא שתו, היו לא מוכנים, מופתעים, ובכל זאת "היו קרבות" שבהם הצליחו חיילים לשרוד, לצאת, לנצח, אני בטוח שגם הפגינו גבורה ראוייה לכל שבח (והתפרסמו מעט, אבל מספיק, סיפורים כאלה).


 


"יהיו הרבה צל"שים", רוצה לומר נהפוך את המלחמה הזו באיזה ספין מתוחכם לסיפור הצלחה מסחרר שעוד יילמד בשיעורי מור"ק בכל יחידות צה"ל ומעל כתבי ההסטוריה. הנה, קצין חינוך ראשי כבר מחפש את "גיבורי המלחמה", שחיל החינוך עומד לעטור זרים סביב ראשם. נכון – מפקד שנשכב על רימון כדי להציל את חייליו ומקפח את חייו הוא גיבור. אבל צוות טנק שנשלח למנוע את בריחת המחבלים עם חיילינו החטופים וחוטף מטען שהורג את כל ארבעת אנשי הצוות זה גבורה?!  


 


"הטעויות והתקלות ייצאו בתחקירים ויילמדו בפני עצמם", אומר הקצין. רוצה לומר, לכו חפשו את החברים שלכם, עוכרי ישראל ושונאי צה"ל שכמותכם. שהרי לא צריך שתי ועדות חקירה כדי לקבוע: צה"ל לא מאחר, הוא מגיע בזמן. צה"ל לא טועה, הוא נערך כהלכה. צה"ל לא צריך תחקירים, הוא צריך גיבורים. כל הכבוד לצה"ל. יאללה, בואו נחלק צל"שים!

פינת המאפ"ן (מעט אקטואליה פיקנטית נחמדה)

ברשותכם, אנסה לייסד פה פינה של פיקנטרית אקטואליה אלטרנטיבית על קצה המזלג, כי מי אמר שהחדשות הם דבר מדכא…


 


 


"הסמן" קובע: עשרה סנטימטרים זה יותר!!!


 


"הסמן" מצטט את רויטרס שמפרסם מחקר חדש הקובע: "אנשים גבוהים מרוויחים יותר כי הם חכמים יותר". הרשו לי להמשיך ולצטט: "בעוד שמחקרים הראו בעבר כי אנשים גבוהים יותר גם מרוויחים יותר… כעת מתברר כי אין זו אפליה… אנשים גבוהים פשוט חכמים יותר מעמיתיהם הנמוכים".


אגב, לפי המחקר עבור נשים וגברים בארה"ב ובבריטניה מתורגם יתרון גובה של ארבעה אינץ' (כעשרה סנטימטרים) לתוספת שכר של כ-10% בממוצע".


 


האם הוא צריך להיות האדם העשיר בעולם?!


 


כל העניין הזה מעלה כמה תהיות ושאלות, במיוחד אצל אדם שגובהו נושק לשני מטרים:


 



  • האם המעביד שלי יודע שאני כה גבוה, ואכן משלם לי יותר בשל גובהי הרב?

  • האם המעביד שלי יודע שאני כה חכם בשל העובדה שאני כה גבוה, ואכן משלם לי יותר בשל חכמתי כי רבה?

  • האם זו ההוכחה שהעולם חיכה לה לכך שהגודל כן קובע?!

  • האם גם בתחומים אחרים יתרון של כמה סנטימטרים משנה כל-כך??!!!!

  • ולסיום, האם ניתן להמר כי עורכי המחקר היו אנשים גבוהים????!!!!!

 


לסיום, נותר רק לצטט איש גבוה אחד העונה לשם רנדי ניומן, שכתב כך (בשירו "אנשים נמוכים"):


"אנשים נמוכים הם אותו הדבר בדיוק / כמוך וכמוני / כולם אחים / עד היום שהם מתים…".


 


 


"ידיעות" מגלה: דאוס אקס מכינה*!


 


"ידיעות" מביא את הסיפור הבא – ברשת קניוני עזריאלי מפורסמת בימים האחרונים אזהרה בזו הלשון: "לנועלים נעלי קרוקס: מסוכן להיצמד לדפנות הדרגנוע". וזה לא צחוק – מסתבר שהיו כבר מקרים רבים שבהם נשאבו נעלי הקרוקס אל תוך המרווח שבין המדרגה למעקה.


 



הכתבה המלאה, כפי שהיא מופיעה ב"ידיעות" היום


 


אגב, בקניון גבעתיים הסמוך לביתי הגדילו (או הקטינו, תלוי איך מסתכלים על זה) לעשות, ובחרו שלא לנקוב בשם המותג, וכך מופיעה על גבי המדרגות הנעות שם (אני אצלם את זה בהזדמנות, מבטיח!) אזהרה פחות או יותר כזו: "בעלי נעלי הגומי הצבעוניות החדשות מתבקשים שלא לעלות על המדרגות הנעות אלא להשתמש במעליות".


 

בהמשך למה שכבר כתבתי על נעלי הגומי הצבעוניות החדשות ובעליהן, אני רק יכול לומר שיש כאן כנראה סוג של צדק פואטי, חסד עליון, פתרון נעלה לבעיות העולם. ואני אומר: תנו למכונות לעשות את מה שהאדם לא מסוגל. למדרגות הנעות פשוט נמאס – מילא שדורכים עליהן כל היום, אבל הנעליים המחוררות והמכוערות האלה?!   ובכן לא עוד. האל קם מתוך המכונה והחליט לשאוב את כל הגועל נפש הצבעוני הזה לבטן האדמה ויפה סוליית גומי אחת קודם.

 


*לא ממש קשור, אבל בכל זאת: דאוס אקס מכינה


 


 


"הליקון" מציגה: הכל יכול לקרוקס!!!


 


ב"תכנית הבוקר" של טל ואביעד התייחסו גם כן לגילוי המרעיש של "ידיעות" לעיל, ומיד אחריו – במתכוון או שלא במתכוון – השמיעו את הסינגל החדש של נינה, "הכל יכול לקרות", ש"הליקון" השיקו בהרבה פחות רעש וצלצולים מאשר "כשאתה כאן", אחיו הבכור והרגשני-עד-מיאוס. ואני חשבתי לעצמי – בחירה מעולה ושנונה. שהרי באמת דומה נינט טייב לנעלי הקרוקס, לטוב ולרע: אופנתית, מצליחה, מוכרת המון, כולם אוהבים ומאמצים לחיקיהם מחד, ומאידך מלאת חורים, עשויה מחומר פלסטי, מין מוצר לקיץ אחד שאחריו כולנו נזרוק לפח ונצא לחפש לנו מוצר אחר, משהו שגולת הכותרת שלו היא "ללכת עם – להרגיש בלי".


 




תמונה מתוך אחד הפורומים של נינט טייב, אלא מה?  לא נגעתי… נשבע!


 


בקיצור, לו הייתי הליקון ו/או יבאוני "קרוקס" (שצריך להוריד בפניהם את הכובע על עבודת השיווק יוצאת הדופן שלהם, בעולם בכלל ובארץ בפרט) הייתי יוצא בקמפיין משותף לנינה והנעליים. כך, למשל, אפשר לשווק את האלבום החדש של נינט בצבעים שונים אופנתיים וזוהרים, אולי להוסיף לו חורים או לעטוף אותו בגומי. או להיפך – לצרף לזוג נעלי הקרוקס איזה שיר של נינה, כדי שיהיה מה לשמוע בדרך לחוף הים או הקניון.


 


ולסיום, בקיץ הקודם אימצה לעצמה קרוקס את הסלוגן "מכוער יכול להיות יפה". גם נינט יכולה ללכת על זה. "נדוש יכול להיות מעניין", "בנאלי יכול להיות מיוחד" או אפילו "אביב גפן יכול להיות מקורי".


לכו תדעו – הכל יכול לקרוקס*


  


* זכות היוצרים לסלוגן ל"תכנית הבוקר" (לא זוכר בדיוק מי…)

תודה למלחמה (או: האיום האלטרנטיבי מסוכן הרבה יותר)

אחרי מנת היתר התקשורתית שכפתה עליי המלחמה, את שבוע החופש שלי ביליתי באדישות מוחלטת כלפי המתרחש מסביבי (כולל האיום האיראני). ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהגל החדש התוקף את כל קצוות – הקריאה לשלישייה המובילה של מדינת ישראל (אולמרט-פרץ-חלוץ) ללכת הביתה (כן, גם קצב צריך ללכת הביתה, אבל זה כבר נושא אחר לגמרי…). זה מאוד אופנתי ומאוד פופוליסטי ומאוד אמוציונלי, אבל צריך לומר את האמת – הייאוש שפורץ פה הוא לא באמת מהשלישייה הספציפית הזו (אם כי, לטעמי, השלישייה הזו היא לא בדיוק השילוש הקדוש…).


 


אולמרט בינוני ומושחת, אבל גם ראשי הממשלה שלפניו היו בינוניים ומושחתים. פרץ גרוע בתור שר בטחון וגרוע בתור מנהיג העבודה, אבל גם שרי הבטחון שלפניו (כן, גם אתה, מר שאול מופז) ומנהיגי העבודה שלפניו (כן, גם אתם, האדונים פרס וברק) היו גרועים. חלוץ חדל-אישים, שחצן ומנהל מאוד בינוני, אבל גם הרמטכ"לים שלפניו (כן, גם אתה (שוב), מר שאול מופז) היו כאלה.


 


אז מה בעצם כולם (כולנו) רוצים?!   גדעון סאמט הצביע ב"הארץ" בסוף-השבוע על הכתובת שעל הקיר: נמאס לנו מהמדינה. כלומר, לא מהמדינה עצמה, אלא מדרכה. כלומר, לא מדרכה אלא מדרכנו, מהתנהלותנו, מהמקום אליו הגענו אחרי (כמעט) שישים שנות. סאמט כותב: "תודה למלחמה שיצרה את תנועת המחאה. זה אחד הדברים הטובים המעטים שקרו כאן בהרבה שנים. התסיסה, מהוססת עדיין, היא כמו דשן שנוצר לפעמים מריקבון… המחאה נחוצה מאוד, כי היא באה, אמנם די באיחור, אל מדינה היורדת מהפסים".


 


וסאמט מונה אחת לאחת את מה שכולנו רואים ואת מה שאת כולנו מעצבן: המערכת הפוליטית המושחתת והלא מתפקדת, אנשי הציבור העבריינים, העוני המתפשט והולך, היוהרה של אנשי ההון והאטימות של הבנקאים, התשתיות המתפוררות והלא-קיימות. המלחמה רק היתה דוגמה. דוגמה מאלפת לאן שזה יכול להוביל אותנו, אם לא נתעורר, אם לא נקום ונעשה משהו.


 


הבעיה היחידה – לך תדע מה תהיה האלטרנטיבה. לדעתי, העניין הזה לא משתק רק את חברי-הכנסת, הנצמדים אל כסאותיהם, אלא גם את רובנו, אנשים נבונים שאולי מעדיפים את "השטן שאנחנו מכירים" על-פני אלטרנטיבות שאיש לא יודע מי הן ומה הן. נכון, אני ניסיתי את מזלי ב"פיס הגורלי", כפי שמכנה אותו סאמט, בבחירות האלה, ונתתי את קולי ל"עבודה" (מודה ומתוודה – אני מאוד מאוכזב. לא מתחרט, אבל זה רק מפני שאני רואה איך נראות האלטרנטיבות). השאלה היא האם אנחנו מוכנים להסתכן בפיס הזה בגדול – עם ממשלה וכנסת ומטכ"ל.


 


אבי מפנה היום לסקר של YNET, שמחד טוען ברוב גדול כי השלישייה המובילה צריכה ללכת הביתה, אבל מאידך מעלה את הליכוד של ביביהו לראשות הטבלה ואיתו את ליברמן (דה, דה!). גם האלטרנטיבה לשר בטחון שחוקה ודי מאכזבת – שאול מופז, אבי הכשלון במלחמה, עמי איילון האניגמטי, בוגי יעלון, שגם לו מניות רבות באי-מוכנות הצבא, אהוד ברק ועוד.


 


אז מה, לעזאזל, עושים?!   אני, כמו אבי, חושב שקודם כל שולחים את שלושת המנהיגים (?!) הביתה. עם כל הבוז שיש לי לנתניהו, המסר צריך להיות חד וקולע והגיע הזמן להכיל אותו גם במדינתנו: נכשלת?  לך הביתה. וזה בכלל לא משנה מהי האלטרנטיבה או כמה זה יעלה. הזכרון הציבורי קצר, ואם נשתהה מספיק, השלישייה הזו תרקח איזה ספין, תגדיל את תקציב הבטחון, תגייס את כולנו לעוד ימי מילואים חסרי תכלית והופ – המלחמה הבאה כבר מעבר לפינה.


 


אריק שרון התחיל בתור איש שנוא וסיים בתור יקיר האומה. נתניהו נישא היום על זרי הדפנה. גם אולמרט יזכה לעדנה, אם לא נשלח אותו כבר עכשיו לביתו היקר (שנקנה בזול). אז לפני שתנועת המחאה נכנסת לשינת החורף, צריך לנצל את המומנטום ולדרוש שאולמרט, פרץ וחלוץ יילכו הביתה. אסור לתת לספין הגדול, בדמות ועדת חקירה ממלכתית, שתחקור שנים על גבי שנים, ואולי תשלח איזה פקיד זוטר כזה או אחר הביתה, לסנוור את עינינו. כמו במדינות מתוקנות, כמו שצריך, צריך לדרוש מהאדונים הנכבדים לשים את התיק על השולחן ולפרוש. עם כל הפחד מפני עליית הימין (או הימין הקיצוני יותר), האיום האחר, האלטרנטיבי (בדמות אירן או סוריה או חמאס) גרוע, מוחשי ומסוכן הרבה יותר.


 


גילוי נאות: הח"מ בחר בבחירות האחרונות בעמיר פרץ לראשות הממשלה וחשב במשך שנים כי רמטכ"ל איש חיל האוויר הוא בחירה ראוייה ומרעננת.

ישראבלוג שלי

"ישראבלוג איפשר לי ליצור אחת ולתמיד את ה-Scrap Book שתמיד רציתי שיהיה לי". כך, במילים האלה ממש, גנבה לי האחת (רק האחת) את המשפט היחיד שרציתי לכתוב על ישראבלוג.

הגעתי לכאן בעקבות ישי, כפי שכבר העדתי כאן לא פעם. נשארתי כאן כי היה לי המון מה להגיד ולכתוב ולספר. ואני מרגיש שכאן יש לי תמיד במה, ולאף אחד לא נמאס ולפעמים גם אני מקבל יופי של קומפלימנטים.

מפתיע אותי מאוד לראות את ההתמדה שלי. החיים שלי הפכו להיות במידה רבה מושפעים מישרא. אני מוצא את עצמי עוצר רגע וחושב: ואללה, זה אחלה פוסט. אני מתחיל לשמור את הדברים החכמים שיש לי לומר לפוסטים בבלוג.

אני עדיין מתפלא שאנשים קוראים את מה שאני כותב. אני עדיין נהנה לגלות שהם אוהבים את זה. ויש השפעה (קטנה, אבל יש) למה שאני כותב על אנשים זרים שאני בכלל לא מכיר.

בקיצור, אם לא היה ישראבלוג, וודאי היה צריך להמציא אותו (וחבל שלא אני המצאתי אותו, אבל צריך להוריד את הכובע בפני הטובח בירי).

יום הולדת שמח ועד מאה ועשרים (כתבות על הנפקה/מכירה)!

8. אריה ורותי

 


השירים של עמיר לב הם חידה בעיניי. אולי בסוף הפרוייקט אתייחס לכך בהרחבה, אבל כמעט כל שיר טומן בחובו סיפור לא ברור לגמרי, לא שלם לגמרי.


"אריה ורותי" הוא מבחינתי השיר הטוב ביותר של עמיר, וגם החידה הגדולה ביותר שלו. עוד בינואר, כשפתחתי בפרוייקט השאפתני הזה שגיאחה הנחית עליי, יראתי מהרגע שבו אצטרך להתמודד עם אריה ורותי. עכשיו, בחשש גדול, אני מפרסם את הרשימה בעניינם ומקווה שלא חטאתי להם.


 





  "…ליד השער מתקבצת שיירה


ואריה ראשון שוכב בעגלה


ברמקול הודיעו להתחיל בצעידה


ואני חיפשתי את רותי והיא לא היתה


 


מפולות בהרים


חשבו שזה יקרה באיזה יום עצוב


ארמונות נוצצים


הפכו בשניה לאיזה חור עלוב…"


 


 


 


ליד השער כבר מתקבצת השיירה. שורות-שורות של אנשים שאני לא מכיר או לא זוכר שאני מכיר. האדם היחיד שאני באמת מזהה שוכב בעגלה בראש הטור. ידעתי שזה יקרה במין יום עצוב שכזה, אבל לא תיארתי לעצמי שזה יהיה ככה.


 


ברמקול הודיעו להתחיל בצעידה. כבר באמת מאוחר, חשבתי, מחפש בעיניי את רותי. אבל היא לא היתה. זה דבר אחד לשחק במשחקים המטופשים שלה בלילות, עם ההיעלמויות והשתיקות והשטויות, אבל אני לא מאמין שהיא הולכת לתת לנו לקבור אותו לבד.


 


אריה לא היה כמוני. אריה לא שאל שאלות. היה יושב ומחכה לה, לא נרדם עד שהיא לא היתה חוזרת. לא נח עד שהיא לא היתה מניחה את שיערה הריחני על הכר שלידו. ובבוקר, עם הקפה, כשהיו מחזיקים ידיים, לא עניין אותו שהם חיים בחור עלוב שכזה. החור העלוב שלהם נדמה היה ארמון פאר, עם בלקון עליו ישב לצד הנסיכה שלו, מביטים בממלכתם לאור ראשון.


 


המפולות הגיעו אחר-כך. בורות שנפערו בדרכיהם, שלגים שנפלו מפסגות ההרים וקברו אותם תחתיהם אט-אט, בכל פעם קצת. לא רק אני ידעתי שזה יקרה בסוף. גם הם הרגישו וודאי. אבל אי אפשר היה להימנע מזה. רותי ברחה לסיגריות שלה – לפני השינה, כשהיא מתעוררת, אחרי האוכל, עם הקפה. ואריה עם הכדורים – תחילה אחד כדי להירגע, אחר-כך רק שניים, ושלושה זה עדיין תחת שליטה, וקופסאות של כדורים מתחת למיטה, והוא מאבד הכרה, ואני סוחב אותו לאמבטיה, טובע בקיא של עצמו.


 


לרותי לא היה באמת איכפת. לא היה לה באמת איכפת מאיש פרט לעצמה. למען האמת, גם מעצמה לא היה לה ממש איכפת. היא חיה רק את החלומות שלה, את הפנטזיות שהשתלטו לה על החיים. ארמונות נוצצים, נשפים המוניים, שמלות מנופחות ונסיכים. כשהיתה חוזרת הביתה ושוטפת את זוהמת היום-יום מעליה, היתה בוחנת במראה את הכתר שלראשה, בודקת אם התלאות הבנאליות של המציאות השאירו צלקות על גופה האצילי. ואז היתה צוללת בחזרה לעולם שלה, בוהה שעות בבבואתה שבמראה, מדברת עם פיות ומכשפות, רוקדת עם שדים.


 


אף-פעם לא הבנתי איך אריה הסתדר בכל הסיפור הזה של רותי. "הוא מצחיק אותי", היא אמרה לי פעם ברגע נדיר של גילוי-לב. אבל עם הזמן הצחוקים התמעטו, פינו את מקומם לשקט. והשקט מילא את החדרים, מקום שם היו פעם מחזיקים ידיים. עכשיו נותרו רק הרעידות וחריקות הרהיטים והפחדים והמרחק הגדול שנפער ביניהם. ועכשיו המרחק נראה גדול נורא, גדול ביותר, גדול מכדי שמישהו יוכל לגשר אליו. אריה שוכב בעגלה, נפשו שהיתה מיוסרת ודאי זוכה למנוחה, ורותי, שתמיד היתה שם סביבו, לידו, אריה ורותי, רותי ואריה, היא לא כאן, לא בשום-מקום. אולי היתה שבורה מדי, אולי שיכורה מדי, או עייפה מדי, או די.


 


שוב חוזרים על השם ברמקול, ואני צועד ביחד עם המון זרים בדרכו האחרונה. עוד רגע ואהיה בין אלה שיסחבו את האלונקה אל הבור, וישליכוהו שמה, כפות בכתונת הפסים שלו, האיש שלא שאל ולא ידע, שלא רצה לדעת. עוד רגע ואניח על הבור רגבי עפר קטנים ואפרד ממנו לשלום. שלום אחרון, ובזווית העין עדיין אחפש את רותי, אחפש בכל מקום, והיא לא תהיה שם.


 


יעברו כמה שבועות עד שאשמע שוב את שמה. ליד הבית יתקבץ המון, שורות-שורות של אנשים שאני לא מכיר או לא זוכר שאני מכיר. האדם היחיד שאני מכיר יהיה שכוב בצד הדרך, על תלולית העפר. ידעתי שזה יקרה ביום עצוב שכזה, אבל לא תיארתי לעצמי שככה. ברמקול מבקשים לפנות את האיזור. כבר באמת מאוחר, חשבתי, מביט למעלה, מחפש את אריה. וודאי הוא שם. כמו שידע לחכות לה בלילות, לתת לה יד ולבלוע את ההשפלות והחששות, אני ממש יודע שהוא מחכה לה שם, שלא הפסיק לחכות.


 


הוא לא ישאל אותה איפה היא היתה או למה לא הגיעה. רק יישב לידה, הם ייתנו ידיים ויביטו. יביטו בפסגות מושלגות שמתמוטטות אל תוך הים, חדרים גדולים עשויים שיש שהופכים באחת לשורות של מצבות. ואריה ירים גבה, כמו שחקן, ורותי תחייך. ודמעה אחת תצוץ לו בזווית העין ותישמט למטה בהחבא. ואותו ערב היורה ייתן את אותותיו באדמה. טיפות קטנות, טפטופים רכים של עצב. וזה יהיה יום עצוב נורא, כמו שחשבתי שיהיה אבל לא ממש ככה.


  





 


נכתב במסגרת פרוייקט "12 של "השרת העיוור", עפ"י   [לרכישה]


 


הטקסט המקורי כאן.


 


רצועות קודמות:  


 



שש שעות


חבק אותי


היא ואני


אהובתי


החורף


כבוי 


דבר אלי ישר