כפי שאפשר היה בקלות לצפות, אלא אם כן אתה אטום, כסיל או שייך למטה ההסברה של הליכוד (אני מודע לזה שיש כאן חפיפה גדולה בין התחומים), קמפיין הבחירות הנגטיבי של הליכוד – "קדימה לגבולות 67" – הפחיד בעיקר את הסוקרים  והיה נגטיבי אך ורק לליכוד המתפורר ומתפרק.

 

אי לכך ובהתאם לזאת מיהר המנהיג החזק ביביהו לגייס לעזרתו את החמאס ולצאת בקמפיין הפחדה חדש, כאילו הייתה זו 95'.

 

עכשיו נשאלת השאלה מי הראשונה מבין המפלגות שתנכס לעצמה את הסטיקר החדש, עם שינויים קלים כדלקמן, ותהפוך אותו לפופולרי כמעט כמו שרה'לה בכנס מטפלות מוכות:

 

 

 

ואגב, אם אתם כבר שואלים – ביבי מפחיד אותי הרבה יותר מהחמאס. בעיקר כי לביבי אין (אפילו) אלוהים.

 

כפי שאפשר היה בקלות לצפות, אלא אם כן אתה אטום, כסיל או שייך למטה ההסברה של הליכוד (אני מודע לזה שיש כאן חפיפה גדולה בין התחומים), קמפיין הבחירות הנגטיבי של הליכוד – "קדימה לגבולות 67" – הפחיד בעיקר את הסוקרים  והיה נגטיבי אך ורק לליכוד המתפורר ומתפרק.

 

אי לכך ובהתאם לזאת מיהר המנהיג החזק ביביהו לגייס לעזרתו את החמאס ולצאת בקמפיין הפחדה חדש, כאילו הייתה זו 95'.

 

עכשיו נשאלת השאלה מי הראשונה מבין המפלגות שתנכס לעצמה את הסטיקר החדש, עם שינויים קלים כדלקמן, ותהפוך אותו לפופולרי כמעט כמו שרה'לה בכנס מטפלות מוכות:

 

 

 

ואגב, אם אתם כבר שואלים – ביבי מפחיד אותי הרבה יותר מהחמאס. בעיקר כי לביבי אין (אפילו) אלוהים.

 

כפי שאפשר היה בקלות לצפות, אלא אם כן אתה אטום, כסיל או שייך למטה ההסברה של הליכוד (אני מודע לזה שיש כאן חפיפה גדולה בין התחומים), קמפיין הבחירות הנגטיבי של הליכוד – "קדימה לגבולות 67" – הפחיד בעיקר את הסוקרים  והיה נגטיבי אך ורק לליכוד המתפורר ומתפרק.

 

אי לכך ובהתאם לזאת מיהר המנהיג החזק ביביהו לגייס לעזרתו את החמאס ולצאת בקמפיין הפחדה חדש, כאילו הייתה זו 95'.

 

עכשיו נשאלת השאלה מי הראשונה מבין המפלגות שתנכס לעצמה את הסטיקר החדש, עם שינויים קלים כדלקמן, ותהפוך אותו לפופולרי כמעט כמו שרה'לה בכנס מטפלות מוכות:

 

 

 

ואגב, אם אתם כבר שואלים – ביבי מפחיד אותי הרבה יותר מהחמאס. בעיקר כי לביבי אין (אפילו) אלוהים.

בזמן האחרון יצא לי קצת לראות טלוויזיה, מה שלא כל-כך הספקתי ולא כל-כך עשיתי בחצי שנה האחרונה.

אז החלטתי לסגור עניין בפוסט מורכז בענייני המסך הקטן. עמכם הסליחה.

 

אתה עלול לפגוש את האנשים האלה בדרכך למטה

 

בערוץ 8 (שווה כל רגע, באמת) עלתה לאחרונה הסדרה הדוקומנטרית "בחזרה לתחתית", גרסה ישראלית די מהימנה של "Back to the Floor", להיט גדול של ה-BBC. הרעיון די פשוט: לוקחים מנכ"לים של חברות ענק (בארץ הסתפקו בישראייר, מאפיית אנג'ל, תדיראן-אמפא ועוד), ושולחים אותם במשך שבוע לעבוד כאחרון הפועלים הפשוטים, כמובן במטרה לתת להם נקודת מבט בלתי-אמצעית לחברה אותה הם מנהלים ולגבי מה שטעון שיפור.

 

אני מודה שמאוד אהבתי את הגרסה הבריטית, וגם את הגרסה האמריקאית של CBS יצא לי כבר לראות. מאוד עניינה אותי נקודת המבט המחודשת שיש למנכ"ל שלרגע רואה את העולם מנקודת המבט של הפועל הפשוט, את המסקנות שהוא מסיק מהשבוע הזה וגם את הפגישה המחודשת עם ההנהלה שלו בסוף השבוע הזה.

 

אבל, לאכזבתי הגדולה, בישראל כמו בישראל העסק די מחופף. לא מבחינת הסדרה, אלא מבחינת המנהלים. החברים הנכבדים שכיכבו עד כה – לוי קושניר מנכ"ל תדיראן אמפא, ירון אנג'ל מנכ"ל מאפית אנג'ל וסבינה בירן מנכ"לית ישראייר – עשו עליי רושם מאוד גרוע בכל הנוגע למחויבות שלהם לאתגר והסקת המסקנות שלהם ממנו.

 

אף אחד מהם לא באמת נכנס לתפקיד. הם המשיכו לדבר בסלולרי, להתנהג כמנכ"לים ולחפש איפה אפשר לחפף/לנוח. ההתחככות שלהם בפועלים הפשוטים היתה חלקית ביותר, ולא ירדה באמת לפסים אישיים. כולם שאלו את העובדים לגבי הבעיות הבוערות שלהם, וכולם נענו באותה התשובה – כסף. כולם לא עשו עם העניין הזה כלום, למרות שבכל המקרים מדובר בעובדים שמרוויחים פחות משכר מינימום. כולם גם נשאלו לגבי המשכורת שלהם לשעה, וכולם התחמקו מהעניין בסמי-אלגנטיות (בלטה לטובה סברינה בירן, שענתה "הרבה הרבה הרבה").

 

גם הסקת המסקנות שלהם מהעניין נראתה מאוד לא רצינית – הדברים טואטאו די מהר מתחת לשטיח, חברי ההנהלה נראו מאוד לא רציניים בנוגע לבעיות שגילו הבוסים (למרות שלפחות במקרה של קושניר ובירן הפועלים איתם הם דיברו היו מאוד כנים וחשפו בעיות בוערות וקשות), והשבוע הסתיים בדיוק כמו שהתחיל בלי שום רווח אמיתי וממשי מכל העניין הזה.

 

כמי שרואה את עצמו בהווה כמנהל זוטר/מתחיל ובעתיד (אינשאללה) כמנהל בכיר, אני מאחל לעצמי לעולם לא להיות מנותק, מפונק ומחופף כמו המנהלים הישראליים שנחשפו עד כה ב"בחזרה לתחתית". חברה (company) נמדדת בסופו של דבר בפועל הפשוט ולכן יחסה אליו חשוב וקריטי; חברה (society) נמדדת בסופו של דבר באדם הקטן ולכן יחסה אליו חשוב וקריטי. נדמה כי בשני המישורים האלה יש לנו עוד הרבה ללמוד כאן בארץ הקודש.

 

 

אני מקווה לא לפגוש את האנשים האלה בכלל / בדיוק כמו בשנה שעברה

 

למישהו יצא לראות את ערוץ המוסיקה (24) בזמן האחרון?   נדמה שבזמן האחרון הוסרו כל הרסנים והערוץ הפך להיות ערוץ העילגים והברברים. כל נסיון שלי להפוך את 24 לשומר המסך שלי נתקל בהתפרצויות מביכות של תוכניות לגיל הרך (5-7?) עם מגישים שמתחרים ביניהם באינפנטיליות, תוכניות שטחיות ומטופשות ופלייליסט שלידו גלגל"צ היא תחנת אינדי.

 

עלי התאנה הבודדים של הערוץ, כמו רצועות שונות שעורך י' קוטנר, "טיסת לילה" או "אני והשיר", לא מחפים על רצועות לא ברורות ומביכות כמו "הארכיון" (מי נתן לשני הלא-יוצלחים האלה להגיש תוכנית בערוץ?) או צ'וטטות (כאן כבר מוטלת חלק מהאחריות על הנוער הישראלי. אבל אם זה הערוץ שמחנך אותו, אי אפשר לבוא אליהם בטענות…).

 

בעברי הלא-ממש-רחוק גם אני הייתי נער, ובכל זאת ערוץ 24 גורם לי להרגיש ממש זקן. אני ממש לא יודע לאיזה קהל יעד הוא מכוון (יש לי ניחוש די טוב, אני מניח), אבל חבל שבדרך הוא מפסיד המון קהל שבאמת אוהב מוסיקה ישראלית (ולא רק את מירי מסיקה והראל מויאל השולת!!!111).

 

 

ואם כבר ערוץ המוסיקה, רשימת המועמדים הסופיים לפרסי העמ"י שלו נראית די מרשימה, אבל יש לי רושם די סביר שבבוקר שאחרי נתעורר עם רשימת זוכים משעממת וצפויה. אתם יודעים – שיר השנה "רבות הדרכים", אלבום השנה "מירי מסיקה", הרכב השנה "עידן רייכל", תגלית השנה "יהודה סעדו", זינוק השנה "הראל מויאל" (כי מי יכול על השולת!!!!111), מופע השנה "עידן רייכל", זמר השנה "הראל מויאל", זמרת השנה "מירי מסיקה" ויאללה שיעמום!   איך אומר קיציס בפרומו – "מה, כמו בשנה שעברה?"   הו, כן. בדיוק כמו בשנה שעברה… 

 

  

ביפ-ביפ, ביפ-ביפ

 

לקרוא לערוץ "ערוץ הצחוק" זה יומרני, מוגזם ומתכון לכשלון חרוץ. איכשהו ב-HOT הצליחו לעמוד בציפיות, ולטעמי ביפ זה ערוץ האסקפיזם האידיאלי (לצד E! כמובן). אמנם הערוץ מלא בשידורים חוזרים, אבל "סיינפלד" קורע אותי מצחוק כל פעם מחדש, "חברים" ו"משפחת סימפסון" תמיד כיף לראות, "הרצועה" היא יופי של הפקת מקור, ויש גם את "סאות'פארק" ו"פיוצ'רמה" ועוד ועוד.

בקיצור, לחצו 4 על השלט (מנויי HOT, כמובן) והתנתקו מהניתוק.

 

 

אני מודה – כשקראתי את הידיעה לעיל (היום, ב"ידיעות") על הבחור החביב מתל-אביב שהחליט להקים מפלגה "חברתית" וכּוּלָה חסרים לו כמה אנשים "ישרים ונאמנים עם לב טוב" כדי לשמש כח"כים מטעם המפלגה הזו, מילא את לבי שילוב אכזרי במיוחד של צחוק וציניות.

 

אבל כשחשבתי על זה קצת, ואחרי שקראתי בדיוק מה הוא מחפש, הבנתי שאדון שמואל לוי הוא בעצם החכם פה בכל הסיפור. כי רק שמואל לוי הבין (סוף סוף) שאם אתה מחפש אנשים ישרים, נאמנים, עם לב טוב, שישרתו את הציבור בכנסת (ולא את עצמם), התקווה היחידה שלך היא חרשים, אילמים או עיוורים (ורצוי שילוב של כל שלושת התכונות).

 

כי – בינינו – כבר ניסינו את כל התכונות האחרות (אמיצים, נאים, חכמים, שמנים ועוד) ולא הצלחנו למצוא אפילו ח"כ אחד ישר ונאמן, שלא לדבר על בעל לב טוב.

 

בקיצור, מצורף פה מספר הטלפון (כנראה) של שמואל. אם בא לכם לייצג את מפלגת "עוצמה ותקווה לשכונות", תנו לו צלצול. אה, כן – ותודיעו גם לי. אני מבטיח לתת לכם את הקול שלי (בעיקר משום שכרגע אני לא מוצא מישהו טוב יותר לתת לו אותו).

 

אני מודה – כשקראתי את הידיעה לעיל (היום, ב"ידיעות") על הבחור החביב מתל-אביב שהחליט להקים מפלגה "חברתית" וכּוּלָה חסרים לו כמה אנשים "ישרים ונאמנים עם לב טוב" כדי לשמש כח"כים מטעם המפלגה הזו, מילא את לבי שילוב אכזרי במיוחד של צחוק וציניות.

 

אבל כשחשבתי על זה קצת, ואחרי שקראתי בדיוק מה הוא מחפש, הבנתי שאדון שמואל לוי הוא בעצם החכם פה בכל הסיפור. כי רק שמואל לוי הבין (סוף סוף) שאם אתה מחפש אנשים ישרים, נאמנים, עם לב טוב, שישרתו את הציבור בכנסת (ולא את עצמם), התקווה היחידה שלך היא חרשים, אילמים או עיוורים (ורצוי שילוב של כל שלושת התכונות).

 

כי – בינינו – כבר ניסינו את כל התכונות האחרות (אמיצים, נאים, חכמים, שמנים ועוד) ולא הצלחנו למצוא אפילו ח"כ אחד ישר ונאמן, שלא לדבר על בעל לב טוב.

 

בקיצור, מצורף פה מספר הטלפון (כנראה) של שמואל. אם בא לכם לייצג את מפלגת "עוצמה ותקווה לשכונות", תנו לו צלצול. אה, כן – ותודיעו גם לי. אני מבטיח לתת לכם את הקול שלי (בעיקר משום שכרגע אני לא מוצא מישהו טוב יותר לתת לו אותו).

 

אני מודה – כשקראתי את הידיעה לעיל (היום, ב"ידיעות") על הבחור החביב מתל-אביב שהחליט להקים מפלגה "חברתית" וכּוּלָה חסרים לו כמה אנשים "ישרים ונאמנים עם לב טוב" כדי לשמש כח"כים מטעם המפלגה הזו, מילא את לבי שילוב אכזרי במיוחד של צחוק וציניות.

 

אבל כשחשבתי על זה קצת, ואחרי שקראתי בדיוק מה הוא מחפש, הבנתי שאדון שמואל לוי הוא בעצם החכם פה בכל הסיפור. כי רק שמואל לוי הבין (סוף סוף) שאם אתה מחפש אנשים ישרים, נאמנים, עם לב טוב, שישרתו את הציבור בכנסת (ולא את עצמם), התקווה היחידה שלך היא חרשים, אילמים או עיוורים (ורצוי שילוב של כל שלושת התכונות).

 

כי – בינינו – כבר ניסינו את כל התכונות האחרות (אמיצים, נאים, חכמים, שמנים ועוד) ולא הצלחנו למצוא אפילו ח"כ אחד ישר ונאמן, שלא לדבר על בעל לב טוב.

 

בקיצור, מצורף פה מספר הטלפון (כנראה) של שמואל. אם בא לכם לייצג את מפלגת "עוצמה ותקווה לשכונות", תנו לו צלצול. אה, כן – ותודיעו גם לי. אני מבטיח לתת לכם את הקול שלי (בעיקר משום שכרגע אני לא מוצא מישהו טוב יותר לתת לו אותו).

הארץ זועקת חמאס, כפי שהגדיר זאת מצויין שכני לישרא עופר. זועקת, קרי זועקים פוליטיקאיה ועיתונאיה. זועקים, קרי נתלים בעניין זכיית החמאס בבחירות כדי לקדם את ענייניהם האישיים. ענייניהם האישיים, קרי קידום תועלתם האישית ואיסוף רייטינג.

 

מה, לעזאזל, מפתיע בנצחון של החמאס בבחירות?    על משקל הציטוט הידוע (לשמצה?) של אהוד ברק*, אם היום הייתי פלסטינאי הייתי ודאי מצביע לחמאס.  וכי למי אצביע?   לאבו-מאזן שלא מסוגל להזיז דבר וחצי דבר?   לחבריו לרשות הפלסטינאית המכהנת, שעסוקים בשחיתות ובבזבוז כספים בעוד העם שלהם רעב ללחם?  לפת"ח, שלא הביא דבר לעם הפלסטינאי, מאז חזרתו של ערפאת מטוניס?!

 

צריך לומר את זה חד וברור – כבר מזמן היה צריך העם הפלסטינאי להעיף את ההנהגה הנוכחית שלו. לטעמי, זה היה צריך לקרות עוד בימי ערפאת, אבל ערפאת היה סמל – הרבה בגלל טיפולנו הכושל בעניינו – וכל עוד ישב במוקטעה אי אפשר היה להדיחו. אבל כעת הגיע הזמן, כפי שגורסת סיסמת העבודה, וניקוי האורוות ברשות החל.

 

אני חולק על עופר בנוגע להתנתקות של ישראל, הן מעזה והן מלבנון. לטעמי, יצאנו משם מאוחר יותר ובאופן לא נחרץ מספיק, ובדרך העלינו לגדולה את החיזבאללה ואת חמאס, כפי שיוצא לנו פעמים רבות מדי לעשות. אחרי הכל, מי המליך את ערפאת?   מי מימן את הרשות הפלסטינאית המושחתת?   אם לא ידעתם, גם את החמאס אנחנו עזרנו ליצור. לפני כמה שבועות נכחתי בהרצאה מעניינת ביותר של ד"ר גיא בכור מהמרכז לחקר הטרור בהרצליה, והמלים שלו אז הוכחו כנכונות היום – אילולא נתקענו בלבנון 20 שנה, לא היה החיזבאללה הופך מחבורה של מטורללים לארגון לגיטימי ופופולרי; אילולא נתקענו בשטחים 40 שנה, לא היה החמאס מגיע להיות תנועה גדולה, פופולרית ומהשבוע גם שלטת.

 

בדיוק כמו ש"ס בבחירות של 1999, בדיוק כמו באיראן שלפני המהפכה, השחיתות ואי-שביעות הרצון מהמצב דוחקים את הציבור אל הדת, אל הקיצוניות, אל הדרך המוכתבת מלמעלה על-ידי כוהני דת פנאטים. בדיוק כמו ש"ס, ואולי גם כמו איראן בעוד כמה שנים, אם החמאס לא ישנה את דרכו, אם לא ידאג לעם הפלסטינאי כמו שצריך, הוא עלול לסיים את דרכו בדיוק כמו התנועה המרוסקת של ערפאת. הכסא נופל, הטמבל נחבט על הארץ, סוף סיפור.

 

אולמרט מיהר להכריז כי אינו רואה בחמאס פרטנר. מזכיר לכם משהו?   גם בערפאת לא ראינו פרטנר. לא רצינו אפילו לאפשר לו לחזור לשטחים. היו שרצו לראות אותו מאחורי כוונת. והיום אפי איתם, סוג של ח"כ, מבקש לחסל את הנהגת החמאס, ומנהיגינו שוקלים מה לעשות עם רשות ברשות חלאד משעל. כן, האיש שניסינו לחסל אך לא מזמן בירדן, עומד לשוב לשטחים, בדיוק כמו יאסר, להתקבל בכבוד של מנצחים ואולי להיות מנהיג העם הפלסטינאי.

 

לא הערכנו, לא חזינו, לא ידענו – תגובת מערכת הבטחון ל"הפתעה" שחולל חמאס בבחירות. האם בפעם הבאה כדי לגייס לקהיליה את מינה צמח?   אבל עכשיו זו לא שעה להתחבט בעבר ולבדוק איך שוב כשל המודיעין שלנו. עכשיו הזמן להבין, שבדומה למה שקרה כאן לפני ששים שנה, הארגון (או ארגונים) שלחמו בכובש, שסילקו אותו מארצם, הם אלו שירכיבו את הממשלה החדשה, יעמדו בראש הצבא, ינהלו את המדינה הצעירה שבדרך.

 

וזו, מבחינתי, נקודת האור היחידה בכל העניין הזה. כולי תקווה שגם בצד השני יידעו סוף-סוף לסיים את תהליך ההתבגרות. אחרי שזרקו את החלומות הגדולים, אחרי שהתפכחו מההנהגה המושחתת, הגיע הזמן להניח את הרובים ולעשות לביתם. אפשר להכריז על שביתת נשק, משהו זמני כזה (לחמישים שנה, נגיד). אפילו לא לקרוא לזה "שלום" או משהו דומה מפוצץ. ואז להתפנות ולחבוש את הפצעים, בשני הצדדים, ולשקם את כל מה שנפגע במלחמות האלה שבינינו.

 

ואם לא, אז נלך לעוד סיבוב בגלגל הדמים. אחרי הכל, כל מה שקורה כאן הוא רק סיבוב אחרי סיבוב של גלגל דמים גדול – אנחנו עושים מבצע, הם עושים פיגועים; אנחנו מגדלים דור של מתנחלים אלימים, הם מגדלים דור של שהידים. הליכוד ונתניהו המליכו את ערפאת, ערפאת הביא את שרון לשלטון, שרון העלה לגדולה את החמאס, וייתכן (חלילה וחס וחלילה) שהחמאס יחזיר לראשנו את נתניהו. גלגל, הוא שאמרתי. מה שיהיה הוא שיהיה. קהלת היה עושה מזה מטעמים. אין שום מזרח תיכון חדש תחת השמש.

 

 

 

*למאותגרים זכרונית: "אם היום הייתי נער פלסטינאי, הייתי וודאי מצטרף לארגון טרור", אחת האמירות הכנות והאמיצות שיצאו מפיו של אהוד ברק.

– אני סובל.

– מהדי.ג'יי?

– לא, אני סובל ממֶדֵיטֶרֵנִיָה בּלוּז…

("אני לא רוקד כשעצוב"*)

 

 

אבי נולד כאן בארבעים ושמונה.

בשערו נזרקו קצוות לבנים

כסימני כניעה

וקמטים נחרשו במקומות

שהיו פעם

חלומות.

 

אין שום מזרח תיכון חדש

תחת השמש.

רק כתמים שנוספו על העור

וסדקים בשפתיים

שחרץ הזמן.

עול השנים הכריע את מי

שנולד זקוף.

 

מה שהיה הוא שיהיה.

הנה גם בשיערי כבר אפשר לראות

סימנים של שיבה.

 

 

*אני לא רוקד כשעצוב, מילים: אלון אולארצ'יק ומיכה שטרית, מתוך "רדיו בלה-בלה" של "החברים של נטאשה".

 

 

"קדימה לגבולות 67" – זו הסיסמה שבחר הליכוד עבור "הקמפיין הנגטיבי" שלו.

 

עם תת-כותרת שמצטטת את אהוד אולמרט (בראיון ל"ידיעות אחרונות") באומרו שיהיה "פינוי חד צדדי של רוב השטחים", לוגו של קדימה ואפילו תמונה של אולמרט (לא מחמיאה, ובכל זאת), נדמה שבליכוד העלו קמפיין מצויין לקדימה.

 

לתשומת לב ביביהו ושאר חברי מטה הבחירות של הליכוד: עשר שנים אחרי קמפיין הפחד נגד רבין ואוסלו, הציבור הישראלי זז שמאלה, אם לא שמתם לב (או בלשונכם: התמרכז). כבר אי אפשר להפחיד אותו עם "גבולות 67", אי אפשר לאיים עליו ב"פינוי חד-צדדי" ואפילו פרס כבר לא מהלך על הציבור הזה אימים. אם לא הבנתם שם במצודת זאב את המסר שבירידה הקולוסאלית שלכם בסקרים, הרשו לי לאיית את זה עבורכם: לציבור נמאס מהפאטאליזם שלכם, מהחיים עלי חרב, מהאחזקה המאולצת והמטופשת שלנו בשטחים. די, חלאס, רוצים שקט, רוצים שלום, רוצים משהו אחר. (למשהו האחר, אגב, קראו בתקופה האחרונה אריק שרון. ובדיוק בגלל זה קדימה עוברת את סף ה-40 מנדטים).

 

אם אני הייתי מנהל הקמפיין של קדימה, הייתי מתקשר לפרסומאים של הליכוד ומבקש את הגלופה. מוריד את הצבע השחור, אולי מחליף את התמונה של אולמרט במשהו קצת יותר סימפטי, ומשתמש בקמפיין הזה כמו שהוא. "קדימה לגבולות 67" זו יופי של סיסמה, והיא יכולה להביא לקדימה עוד כמה מצביעים מהכיוון השמאלי-יותר של המרכז.

 

לאור הקמפיינים הכושלים so far של העבודה (עוד לא הגיע הזמן להחליף משרד פרסום?) ושל הליכוד (קדימה לספק עוד מנדטים לקדימה), אני הייתי שוקל במפלגת קדימה פשוט להמשיך בקו הנוכחי – למלא את הפה מים ולשתוק. בקצב הזה עד הבחירות הם עוד עשויים להגיע ל-120 מנדטים.

 

 

 

ואפרופו קמפיינים, מלה אישית לארי שמאי, סוג של עו"ד תאב פרסום: אחרי שהתרגשת מנפשו העדינה של יגאל עמיר, ואחרי שהתאהבת בעמרי שרון, נשאר לנפשך העדינה ואוהבת-האדם רק לפתח רומן עם הנשיא אחמדינג'אד ובא לציון גואל. האחות תרזה, מאחורייך!

 

 

עדכון (16:16): יצאתי פארש. מודה ומתוודה. ארי שביט, ולא ארי שמאי, הגן בחרוף נפש על עמרי שרון. זה לא משנה את העובדה ששמאי תאב פרסום או את הפליאה על האהבה של שביט לשרון, ובכל זאת… תודה למגיב שפיטלניק שהביאני עד הלום.