אני אזכור זאת

ודבלין בסופת גשמים

ואני יושבת בדשא העמוק בקיץ

מרגישה חמים

 

אני אזכור זאת

כל לילה חסר מנוחה

היינו כה צעירים אז

חשבנו שכל מה

שאנו יכולים לעשות הוא דרך נכונה

 

ואז עברנו

נגנבנו מתחת לעינינו המשגיחה

ואני תוהה לאן אתה הלכת

תגיד לי, מתי האור נגדע?

 

אתה תקום

אתה תחזור

עוף-החול מבין הלהבות

אתה תלמד

 

אתה תקום

אתה תחזור

עבור מי שהנך

אין עוד טרויה

בשבילך לשרוף

 

ואני מעולם לא רציתי לפגוע בך

אני נשבעת, לא התכוונתי

לדברים אשר אמרתי

מעולם לא התכוונתי לעשות את זה לך

בפעם הבאה אשמור את הידיים שלי לעצמי

 

הו, האם היא אוהבת אותך?

מה אתה רוצה לעשות?

האם היא זקוקה לך כמו שאני?

האם אתה אוהב אותה?

האם היא טובה בשבילך?

האם היא אוחזת בך כמו שאני?

 

האם אתה רוצה אותי?

האם עליי ללכת מכאן?

אני יודעת שאתה תמיד אומר לי

שאתה אוהב אותי

רק שלעתים אני תוהה

האם להאמין בכלל?

 

הו, אני אוהבת אותך

אלוהים, אני אוהבת אותך

אני הייתי הורגת דרקון בשבילך

אני אמות

 

אבל אני אקום

ואני אחזור

עוף-החול מהלהבות

אני למדתי

 

אני אקום

אני אחזור

ואתה תראה אותי חוזרת

עבור מי שאני

אין עוד טרויה

בשבילי לשרוף…

 

                        (מתוך "טרויה", מלים: שיניד אוקונור)

 

 

הציפור הכחולה, מסורה כתמיד, הביאה לי בסוף-השבוע הקלטות נפלאות של תוכניות של מיכל ניב ז"ל.

(אני מתנצל מראש שאינני זוכר מביתו של מי היא הגיעה… מי שזה לא יהיה – תודה ענקית מקרב לב!).

זו כנראה כוחה של מוסיקה נפלאה – עשרים שנה אחרי, והיא עדיין טריה ומעניינת ומופלאה כמו ביום שהיא שודרה מעל גלי האתר. הבחירות נפלאות כמו שתמיד היו בתוכניות של מיכל, הכל אפור וגשום ואפל, חסד מופלא.

 

ואז, בעודי מאזין לפסקול של שנות התבגרותי עם חיוך גדול מרוח לי על הפנים, ניב הציגה את "Troy" של שינייד אוקונור, ולבי החסיר פעימה. יש מעט מאוד שירים שכשהם מתנגנים הם זורקים אותי כל-כך חזק לתוך קטעים בהיסטוריה (הדי קצרה) שלי, כמו "טרויה" המופלא, מתוך "האריה והקוברה", אלבום הבכורה הבלתי-רגיל של שינייד מ-1987.

 

את הטקסט המדהים של Troy כתבה לי מישהי שאהבה אותי, כשאני הייתי מאוהב מעל הראש במישהי אחרת, מין תואמת מיכל ניב שכזו, שמילאה את חיי המתבגרים באהבה מטורפת וחסרת סיפוק, סוג מוזר כזה של אהבה. כשהיא כתבה לי את המלים, רוחם היתה ברורה לי, הכאב וחוסר האונים, ובכל-זאת התחבטתי מאוד במשפט "אין עוד טרויה בשבילך/בשבילי לשרוף". השורה הנפלאה הזו הוסיפה לסקרן אותי כאשר Troy הפך להיות אחד מהשירים האהובים עליי ביותר (והוא נותר כזה עד היום).

 

השאלה בדבר המשמעות של טרויה בהקשר הזה, של יחסים אישיים קשים ומתוסבכים, נותרה מעין סימן שאלה עבורי במשך תקופה די ארוכה (אח, הימים החשוכים נטולי האינטרנט ההם…). אבל לבסוף, בשיחה מקרית עם אדם חכם ויודע ספר, התעלומה נפתרה. טרויה האחרת, הנוספת, היא טרויה השנייה של המשורר האירי המפורסם ויליאם באטלר ייטס.

 

"אין טרויה שנייה" (No Second Troy) הוא אחד השירים המפורסמים של ייטס. השיר, המכיל ארבע שאלות רטוריות, שהתשובות אליהן נמצאות למעשה בשיר עצמו, דן ביחסים של ייטס עצמו עם אשה, ש"ממלאת את חייו בסבל", אך נוהגת כך פשוט משום ש" מה עוד יכלה לעשות שהרי היא מה שהינה??". השיר מסתיים בהרהור האפוקליפטי "האם היתה לה עוד טרויה לשרוף?". כן, מצאתי לבסוף את הטרויה שלי, וכמו עוף-החול גם אני קמתי לתחיה עם סוף המסע.

 

 

 

מדוע אאשים אותה שמילאה לי יממות

בסבל, או שלאחרונה היא מלמדת

אנשים בורים דרכים כה אלימות

או משליכה את הרחובות הקטנים עבור הגדולים באמת,

שיש להם רק אומץ המשתווה לתשוקה?

מה יכול היה לגרום לה לשלווה עם נפש

שאצילותה הפכה פשוטה כמו דלקה,

עם יופי כקשת נמתחת, סוג שהוא

לא טבעי בימים אלה שעתה,

שהוא גבוה וגלמוד ונוקשה עד בלי סוף?

מדוע, מה עוד יכלה לעשות שהרי היא מה שהינה?

האם היתה לה עוד טרויה לשרוף?

 

                        ("אין טרויה שניה" / ו. ב. ייטס)

 

 

אני אזכור זאת

ודבלין בסופת גשמים

ואני יושבת בדשא העמוק בקיץ

מרגישה חמים

 

אני אזכור זאת

כל לילה חסר מנוחה

היינו כה צעירים אז

חשבנו שכל מה

שאנו יכולים לעשות הוא דרך נכונה

 

ואז עברנו

נגנבנו מתחת לעינינו המשגיחה

ואני תוהה לאן אתה הלכת

תגיד לי, מתי האור נגדע?

 

אתה תקום

אתה תחזור

עוף-החול מבין הלהבות

אתה תלמד

 

אתה תקום

אתה תחזור

עבור מי שהנך

אין עוד טרויה

בשבילך לשרוף

 

ואני מעולם לא רציתי לפגוע בך

אני נשבעת, לא התכוונתי

לדברים אשר אמרתי

מעולם לא התכוונתי לעשות את זה לך

בפעם הבאה אשמור את הידיים שלי לעצמי

 

הו, האם היא אוהבת אותך?

מה אתה רוצה לעשות?

האם היא זקוקה לך כמו שאני?

האם אתה אוהב אותה?

האם היא טובה בשבילך?

האם היא אוחזת בך כמו שאני?

 

האם אתה רוצה אותי?

האם עליי ללכת מכאן?

אני יודעת שאתה תמיד אומר לי

שאתה אוהב אותי

רק שלעתים אני תוהה

האם להאמין בכלל?

 

הו, אני אוהבת אותך

אלוהים, אני אוהבת אותך

אני הייתי הורגת דרקון בשבילך

אני אמות

 

אבל אני אקום

ואני אחזור

עוף-החול מהלהבות

אני למדתי

 

אני אקום

אני אחזור

ואתה תראה אותי חוזרת

עבור מי שאני

אין עוד טרויה

בשבילי לשרוף…

 

                        (מתוך "טרויה", מלים: שיניד אוקונור)

 

 

הציפור הכחולה, מסורה כתמיד, הביאה לי בסוף-השבוע הקלטות נפלאות של תוכניות של מיכל ניב ז"ל.

(אני מתנצל מראש שאינני זוכר מביתו של מי היא הגיעה… מי שזה לא יהיה – תודה ענקית מקרב לב!).

זו כנראה כוחה של מוסיקה נפלאה – עשרים שנה אחרי, והיא עדיין טריה ומעניינת ומופלאה כמו ביום שהיא שודרה מעל גלי האתר. הבחירות נפלאות כמו שתמיד היו בתוכניות של מיכל, הכל אפור וגשום ואפל, חסד מופלא.

 

ואז, בעודי מאזין לפסקול של שנות התבגרותי עם חיוך גדול מרוח לי על הפנים, ניב הציגה את "Troy" של שינייד אוקונור, ולבי החסיר פעימה. יש מעט מאוד שירים שכשהם מתנגנים הם זורקים אותי כל-כך חזק לתוך קטעים בהיסטוריה (הדי קצרה) שלי, כמו "טרויה" המופלא, מתוך "האריה והקוברה", אלבום הבכורה הבלתי-רגיל של שינייד מ-1987.

 

את הטקסט המדהים של Troy כתבה לי מישהי שאהבה אותי, כשאני הייתי מאוהב מעל הראש במישהי אחרת, מין תואמת מיכל ניב שכזו, שמילאה את חיי המתבגרים באהבה מטורפת וחסרת סיפוק, סוג מוזר כזה של אהבה. כשהיא כתבה לי את המלים, רוחם היתה ברורה לי, הכאב וחוסר האונים, ובכל-זאת התחבטתי מאוד במשפט "אין עוד טרויה בשבילך/בשבילי לשרוף". השורה הנפלאה הזו הוסיפה לסקרן אותי כאשר Troy הפך להיות אחד מהשירים האהובים עליי ביותר (והוא נותר כזה עד היום).

 

השאלה בדבר המשמעות של טרויה בהקשר הזה, של יחסים אישיים קשים ומתוסבכים, נותרה מעין סימן שאלה עבורי במשך תקופה די ארוכה (אח, הימים החשוכים נטולי האינטרנט ההם…). אבל לבסוף, בשיחה מקרית עם אדם חכם ויודע ספר, התעלומה נפתרה. טרויה האחרת, הנוספת, היא טרויה השנייה של המשורר האירי המפורסם ויליאם באטלר ייטס.

 

"אין טרויה שנייה" (No Second Troy) הוא אחד השירים המפורסמים של ייטס. השיר, המכיל ארבע שאלות רטוריות, שהתשובות אליהן נמצאות למעשה בשיר עצמו, דן ביחסים של ייטס עצמו עם אשה, ש"ממלאת את חייו בסבל", אך נוהגת כך פשוט משום ש" מה עוד יכלה לעשות שהרי היא מה שהינה??". השיר מסתיים בהרהור האפוקליפטי "האם היתה לה עוד טרויה לשרוף?". כן, מצאתי לבסוף את הטרויה שלי, וכמו עוף-החול גם אני קמתי לתחיה עם סוף המסע.

 

 

 

מדוע אאשים אותה שמילאה לי יממות

בסבל, או שלאחרונה היא מלמדת

אנשים בורים דרכים כה אלימות

או משליכה את הרחובות הקטנים עבור הגדולים באמת,

שיש להם רק אומץ המשתווה לתשוקה?

מה יכול היה לגרום לה לשלווה עם נפש

שאצילותה הפכה פשוטה כמו דלקה,

עם יופי כקשת נמתחת, סוג שהוא

לא טבעי בימים אלה שעתה,

שהוא גבוה וגלמוד ונוקשה עד בלי סוף?

מדוע, מה עוד יכלה לעשות שהרי היא מה שהינה?

האם היתה לה עוד טרויה לשרוף?

 

                        ("אין טרויה שניה" / ו. ב. ייטס)

 

 

אני אזכור זאת

ודבלין בסופת גשמים

ואני יושבת בדשא העמוק בקיץ

מרגישה חמים

 

אני אזכור זאת

כל לילה חסר מנוחה

היינו כה צעירים אז

חשבנו שכל מה

שאנו יכולים לעשות הוא דרך נכונה

 

ואז עברנו

נגנבנו מתחת לעינינו המשגיחה

ואני תוהה לאן אתה הלכת

תגיד לי, מתי האור נגדע?

 

אתה תקום

אתה תחזור

עוף-החול מבין הלהבות

אתה תלמד

 

אתה תקום

אתה תחזור

עבור מי שהנך

אין עוד טרויה

בשבילך לשרוף

 

ואני מעולם לא רציתי לפגוע בך

אני נשבעת, לא התכוונתי

לדברים אשר אמרתי

מעולם לא התכוונתי לעשות את זה לך

בפעם הבאה אשמור את הידיים שלי לעצמי

 

הו, האם היא אוהבת אותך?

מה אתה רוצה לעשות?

האם היא זקוקה לך כמו שאני?

האם אתה אוהב אותה?

האם היא טובה בשבילך?

האם היא אוחזת בך כמו שאני?

 

האם אתה רוצה אותי?

האם עליי ללכת מכאן?

אני יודעת שאתה תמיד אומר לי

שאתה אוהב אותי

רק שלעתים אני תוהה

האם להאמין בכלל?

 

הו, אני אוהבת אותך

אלוהים, אני אוהבת אותך

אני הייתי הורגת דרקון בשבילך

אני אמות

 

אבל אני אקום

ואני אחזור

עוף-החול מהלהבות

אני למדתי

 

אני אקום

אני אחזור

ואתה תראה אותי חוזרת

עבור מי שאני

אין עוד טרויה

בשבילי לשרוף…

 

                        (מתוך "טרויה", מלים: שיניד אוקונור)

 

 

הציפור הכחולה, מסורה כתמיד, הביאה לי בסוף-השבוע הקלטות נפלאות של תוכניות של מיכל ניב ז"ל.

(אני מתנצל מראש שאינני זוכר מביתו של מי היא הגיעה… מי שזה לא יהיה – תודה ענקית מקרב לב!).

זו כנראה כוחה של מוסיקה נפלאה – עשרים שנה אחרי, והיא עדיין טריה ומעניינת ומופלאה כמו ביום שהיא שודרה מעל גלי האתר. הבחירות נפלאות כמו שתמיד היו בתוכניות של מיכל, הכל אפור וגשום ואפל, חסד מופלא.

 

ואז, בעודי מאזין לפסקול של שנות התבגרותי עם חיוך גדול מרוח לי על הפנים, ניב הציגה את "Troy" של שינייד אוקונור, ולבי החסיר פעימה. יש מעט מאוד שירים שכשהם מתנגנים הם זורקים אותי כל-כך חזק לתוך קטעים בהיסטוריה (הדי קצרה) שלי, כמו "טרויה" המופלא, מתוך "האריה והקוברה", אלבום הבכורה הבלתי-רגיל של שינייד מ-1987.

 

את הטקסט המדהים של Troy כתבה לי מישהי שאהבה אותי, כשאני הייתי מאוהב מעל הראש במישהי אחרת, מין תואמת מיכל ניב שכזו, שמילאה את חיי המתבגרים באהבה מטורפת וחסרת סיפוק, סוג מוזר כזה של אהבה. כשהיא כתבה לי את המלים, רוחם היתה ברורה לי, הכאב וחוסר האונים, ובכל-זאת התחבטתי מאוד במשפט "אין עוד טרויה בשבילך/בשבילי לשרוף". השורה הנפלאה הזו הוסיפה לסקרן אותי כאשר Troy הפך להיות אחד מהשירים האהובים עליי ביותר (והוא נותר כזה עד היום).

 

השאלה בדבר המשמעות של טרויה בהקשר הזה, של יחסים אישיים קשים ומתוסבכים, נותרה מעין סימן שאלה עבורי במשך תקופה די ארוכה (אח, הימים החשוכים נטולי האינטרנט ההם…). אבל לבסוף, בשיחה מקרית עם אדם חכם ויודע ספר, התעלומה נפתרה. טרויה האחרת, הנוספת, היא טרויה השנייה של המשורר האירי המפורסם ויליאם באטלר ייטס.

 

"אין טרויה שנייה" (No Second Troy) הוא אחד השירים המפורסמים של ייטס. השיר, המכיל ארבע שאלות רטוריות, שהתשובות אליהן נמצאות למעשה בשיר עצמו, דן ביחסים של ייטס עצמו עם אשה, ש"ממלאת את חייו בסבל", אך נוהגת כך פשוט משום ש" מה עוד יכלה לעשות שהרי היא מה שהינה??". השיר מסתיים בהרהור האפוקליפטי "האם היתה לה עוד טרויה לשרוף?". כן, מצאתי לבסוף את הטרויה שלי, וכמו עוף-החול גם אני קמתי לתחיה עם סוף המסע.

 

 

 

מדוע אאשים אותה שמילאה לי יממות

בסבל, או שלאחרונה היא מלמדת

אנשים בורים דרכים כה אלימות

או משליכה את הרחובות הקטנים עבור הגדולים באמת,

שיש להם רק אומץ המשתווה לתשוקה?

מה יכול היה לגרום לה לשלווה עם נפש

שאצילותה הפכה פשוטה כמו דלקה,

עם יופי כקשת נמתחת, סוג שהוא

לא טבעי בימים אלה שעתה,

שהוא גבוה וגלמוד ונוקשה עד בלי סוף?

מדוע, מה עוד יכלה לעשות שהרי היא מה שהינה?

האם היתה לה עוד טרויה לשרוף?

 

                        ("אין טרויה שניה" / ו. ב. ייטס)

 

 

 

רבות כבר נכתב על הקשר המתמיד והמסוכן בין עיתונאים למושא כתיבתם. בארצנו הקטנטונת, שבה הרעיון של אתיקה הוא ממנה והלאה, מעולם לא היה הקשר בין העיתונאי לבין האדם אותו הוא אמור לסקר כה קרוב, מסתחבק ולא אובייקטיבי: אורי דן, הסנשו-פנשו של ראש הממשלה, משמש ככתב פוליטי בערוץ 1; המאמן הלאומי מטפח קשרי ידידות עם כתבי הספורט הבכירים (ראו כתבות נרחבות בעניין בעיתוני סוף שהבוע); וכמובן, בביצת התרבות כתבי התרבות ומיטב אמנינו – אנשי קולנוע, ספר ומוזיקה – שותים באותם הברים, הולכים לאותם בתי קפה ונהנים לפרגן זה לזה מעל כל במה.

אותי כל העניין די מחליא, עליי להודות, אולם מזמן השלמתי איתו. מה גם שאני דואג לשמור מרחק הן מהעולם הזה והן מהעולם הזה. נאמן למורשת של גראוצ'ו מארקס אני מעדיף לא להצטרף לשום מועדון שמוכן לקבל אותי אליו בידיים פתוחות. נו, טוב. אז למה נדרשתי לעניין הזה?  הכל בגלל הטור של גל אוחובסקי ב"עכבר העיר" ("הנטיות של אוחובסקי").

 

כן, אני מהקוראים של אוחובסקי. בדרך-כלל אני דווקא אוהב את הכתיבה שלו, על מוזיקה ובכלל, גם אם הוא מצליח להביא לי את הקריזה מדי פעם (למשל, סיכום השנה במוזיקה העברית השערורייתי שלו). ובכל-זאת, אין עוררין על פועלו של אוחובסקי, הן בעיתונות התרבות והן בתרבות בכלל (כתיבה, תסריטאות ועוד). דווקא בגלל זה – פועלו הדואלי בשני העולמות – הייתי מצפה ממנו ליתר זהירות כשהוא נדרש לטפל בתחומים הקרובים לליבו. דווקא בגלל זה, הטור שלו השבוע, תחת הכותרת "מכתב אישי לאבי בניהו" גרם לי לתחושת קבס נוראית (ביטוי, אגב,  בו משתמש אוחובסקי בטור. לא נגעתי…).

 

ומה רוצה אוחובסקי מבניהו?   ובכן, הוא נדרש למדיניות "הדלת הסגורה" של גלגל"צ. כן, עוד פעם הפלייליסט. "חייבים לרענן את רשימות השידור בגלגל"צ", הוא כותב, "להוריד את כמות השירים הישנים ולתת הרבה יותר מקום בשעות השיא למוזיקה חדשה". לכאורה, שום דבר רע, חוץ מכך שהעניין כבר נאמר ונטחן מספר פעמים רב הזהה אולי רק למספר ההשמעות של "אדוני" של רוני, ובכל זאת טוב שגם אייקון כמו אוחובסקי אומר את הדברים. אז מה בעצם אני רוצה מהאיש?

 

ובכן, אוחובסקי מביא דוגמה לטענתו. ובכן, ילדים, איזה אלבום אוחובסקי הצטער לראות נדחק לאלמוניות בשל השיטה הגלגל"צית?    אלג'יר?  ארי גורלי??  רות דולורס-וייס??? בתי???!!!  הגזמתם. "לפני חודש", הוא כותב, "יצא לאור תקליטם של היונים, שאחד מהם הוא חברי הטוב גיא אסיף. זה פרויקט חסר תקדים, בדיוק ההיפך מנוסטלגיה מתקתקת… זו פעולה שעליה הם ראויים לפרס שרת החינוך… ואכן הביקורות כולן היללו את הדיסק הזה, ששמו "אז היה אז". הרדיו הגיב כצפוי. ברשת גימל התנפלו… גם ברדיו תל אביב ושאר התחנות האיזוריות הבינו שזה פופ ישראלי עדכני במיטבו. ומי לא השמיע את השירים אף פעם? גלגל"צ".

 

הבנתם את זה?   כל העניין הגדול סביב גלגל"צ ובניהו בגלל שהם לא השמיעו מספיק את הדיסק של החברים שלו. באמת לא בסדר. מסע יחסי הציבור המטורף סביב האלבום הדי זניח של "היונים" לא הספיק לו;  הקשרים האישיים של גיאגיא אסיף ושאר חברי הלהקה עם מיטב העיתונאים, שהובילו לכתבות שער שלא היו מביישות אלבומים חדשים (ומקוריים) לא מספקים; העובדה שהחלק הראשון של הסדרה, מבית היוצר של פוליאנה פראנק, שהיה לטעמי משובח הרבה יותר, לא זכה לעשירית הרעש והצלצולים שזכה "אז היה אז" לא מזיזה לו; העניין שכל תחנות הרדיו משמיעות את האלבום, עניין שהרבה אמנים חדשים ומוכשרים היו מייחלים לו בחלומותיהם הוורודים ביותר, לא נכנס בכלל לשיקוליו. לא, בניהו לא השמיע את "היונים, אז אוחובסקי כועס על בניהו. באמת לא בסדר מצדו של בניהו.

 

            אוחובסקי ולידר. קבס נוראי.

 

וכאילו להכעיס, אם זה לא קרה לכם עד הנקודה הזו, אוחובסקי מסיים את הטור בדיון בעברי לידר, "אחד האמנים היחידים שכן עוברים את מערכת הסינון". מה הבעיה עכשיו, אוחובסקי?  "טוב שהם משמיעים כל שיר חדש של לידר ושל אביתר בנאי ושל אהוד בנאי ושל ברי סחרוף, אבל זה לא חייב להיעצר שם", הוא כותב, "למעשה, אם הם היו מוסיפים לפליילסט אחת לחודש שיר לועזי חדש שלידר אוהב, כבר היה מצבנו משתפר בהרבה". הבנת את זה, בניהו? בפשטות ובישירות, הנה הרצפט: כל אלבום שמוציא חבר, קרוב או ידיד המשפחה של אוחובסקי, יש לזכות בהשמעות רבות. בין שיר אחד מאלבום של חבר של אוחובסקי לשיר אחר של קרוב של אוחובסקי, אפשר בהחלט לשאול את עברי לידר מה בא לו לשמוע ולהשמיע שירים שהוא אוהב (אגב, מעניין אם אוחובסקי בעד שירים שנכללו בפסקולים לסרטים שהוא כתב, ועברי לידר אהב כל-כך עד שהעתיק מהם?  J)

 

ואם כבר לידר, אז אוחובסקי מנצל את העשר שורות שעוד נותרו לו בטור כדי בו-זמנית גם לפרגן לאלבום של עברי לידר ("חבר", זוכרים?) וגם להיכנס במי שהעזו להביא ביקורת על האלבום האחרון שלו: "היה לי ברור שהדיסק החדש שלו יחטוף אש. אז קראתי את כל מה שכתבו המבקרים האחרים [!!!] ונדמה לי שרבים מהם לא ממש הקשיבו לו, אולי פעם וחצי, ובעיקר כתבו דעה שהכינו מראש בבית…". ועוד כותב אוחובסקי: "אם אתה צעיר שחייב להפגין שרירים, לידר המצליח הוא האיש להיכנס בו… אולי הצרה היא שכמו בגלגל"צ רוב הצעירים בגילם בתקשורת הישראלית הם למעשה זקנים בנפשם…".

 

ובכן, הנה וידוי מסוכן: אני צעיר יחסית בגילי (בטח ביחס לאוחובסקי), ושנאתי את האלבום של עברי לידר. שמעתי אותו פעם וחצי, כי פשוט לא ראיתי כל טעם להשקיע עוד זמן באלבום הממוסחר והמשעמם הזה, שהשיר הטוב ביותר בו הוא פשוט העתקה בוטה. שום שרירים, שום מצליח ושום בטיח. פשוט אלבום רע, מאיש צעיר, שעושה מוזיקה משעממת וממוסחרת, כאילו היה זקן בבית אבות, אלא שלצדו עומד חברו הטוב אוחובסקי, ונוהם ונושך (שום רמיזה סקסיסטית…) כל מי שמעז לומר אחרת.

היה עדיף לכולם שגל היקר ימשיך לפרגן ללידר בסרטים אותם הוא כותב (ומביים ה"בעל" האוהב) ולא יפגין את הדעות הכל-כך לא אובייקטיביות וכל-כך לא רציניות מעל דפי עיתון.

 

לפני כחודש הספיד אותו אוחובסקי את העיתונות הכתובה בטור שלו. הוא כתב שחלה הדרדרות עמוקה ברמת הכתיבה, שלוותה גם בירידת שכר עצומה עליה הרחיב אותו אוחובסקי (כמובן, מנקודה אישית). חבל שבטור השבוע הוא מספק הוכחה חותכת לכל אלה שחיפשו לכך שהעיתונות הישראלית הגיעה על סף פשיטת רגל, לא כלכלית כי אם מוסרית, וכי מי שמחפש כיום חוות דעת אובייקטיבית ורצינית לגבי כל נושא – פוליטיקה כביקורת אלבומים – בוחר לעשות זאת בפורמטים אחרים, דוגמת הפורומים או הבלוגים. עם נטיות מגעילות כמו אלו שאותן הפגין אוחובסקי בטורו ביום שישי, מקומה של העיתונות הכתובה אינו אלא רק כעטיפה לדגים…

 

 

רבות כבר נכתב על הקשר המתמיד והמסוכן בין עיתונאים למושא כתיבתם. בארצנו הקטנטונת, שבה הרעיון של אתיקה הוא ממנה והלאה, מעולם לא היה הקשר בין העיתונאי לבין האדם אותו הוא אמור לסקר כה קרוב, מסתחבק ולא אובייקטיבי: אורי דן, הסנשו-פנשו של ראש הממשלה, משמש ככתב פוליטי בערוץ 1; המאמן הלאומי מטפח קשרי ידידות עם כתבי הספורט הבכירים (ראו כתבות נרחבות בעניין בעיתוני סוף שהבוע); וכמובן, בביצת התרבות כתבי התרבות ומיטב אמנינו – אנשי קולנוע, ספר ומוזיקה – שותים באותם הברים, הולכים לאותם בתי קפה ונהנים לפרגן זה לזה מעל כל במה.

אותי כל העניין די מחליא, עליי להודות, אולם מזמן השלמתי איתו. מה גם שאני דואג לשמור מרחק הן מהעולם הזה והן מהעולם הזה. נאמן למורשת של גראוצ'ו מארקס אני מעדיף לא להצטרף לשום מועדון שמוכן לקבל אותי אליו בידיים פתוחות. נו, טוב. אז למה נדרשתי לעניין הזה?  הכל בגלל הטור של גל אוחובסקי ב"עכבר העיר" ("הנטיות של אוחובסקי").

 

כן, אני מהקוראים של אוחובסקי. בדרך-כלל אני דווקא אוהב את הכתיבה שלו, על מוזיקה ובכלל, גם אם הוא מצליח להביא לי את הקריזה מדי פעם (למשל, סיכום השנה במוזיקה העברית השערורייתי שלו). ובכל-זאת, אין עוררין על פועלו של אוחובסקי, הן בעיתונות התרבות והן בתרבות בכלל (כתיבה, תסריטאות ועוד). דווקא בגלל זה – פועלו הדואלי בשני העולמות – הייתי מצפה ממנו ליתר זהירות כשהוא נדרש לטפל בתחומים הקרובים לליבו. דווקא בגלל זה, הטור שלו השבוע, תחת הכותרת "מכתב אישי לאבי בניהו" גרם לי לתחושת קבס נוראית (ביטוי, אגב,  בו משתמש אוחובסקי בטור. לא נגעתי…).

 

ומה רוצה אוחובסקי מבניהו?   ובכן, הוא נדרש למדיניות "הדלת הסגורה" של גלגל"צ. כן, עוד פעם הפלייליסט. "חייבים לרענן את רשימות השידור בגלגל"צ", הוא כותב, "להוריד את כמות השירים הישנים ולתת הרבה יותר מקום בשעות השיא למוזיקה חדשה". לכאורה, שום דבר רע, חוץ מכך שהעניין כבר נאמר ונטחן מספר פעמים רב הזהה אולי רק למספר ההשמעות של "אדוני" של רוני, ובכל זאת טוב שגם אייקון כמו אוחובסקי אומר את הדברים. אז מה בעצם אני רוצה מהאיש?

 

ובכן, אוחובסקי מביא דוגמה לטענתו. ובכן, ילדים, איזה אלבום אוחובסקי הצטער לראות נדחק לאלמוניות בשל השיטה הגלגל"צית?    אלג'יר?  ארי גורלי??  רות דולורס-וייס??? בתי???!!!  הגזמתם. "לפני חודש", הוא כותב, "יצא לאור תקליטם של היונים, שאחד מהם הוא חברי הטוב גיא אסיף. זה פרויקט חסר תקדים, בדיוק ההיפך מנוסטלגיה מתקתקת… זו פעולה שעליה הם ראויים לפרס שרת החינוך… ואכן הביקורות כולן היללו את הדיסק הזה, ששמו "אז היה אז". הרדיו הגיב כצפוי. ברשת גימל התנפלו… גם ברדיו תל אביב ושאר התחנות האיזוריות הבינו שזה פופ ישראלי עדכני במיטבו. ומי לא השמיע את השירים אף פעם? גלגל"צ".

 

הבנתם את זה?   כל העניין הגדול סביב גלגל"צ ובניהו בגלל שהם לא השמיעו מספיק את הדיסק של החברים שלו. באמת לא בסדר. מסע יחסי הציבור המטורף סביב האלבום הדי זניח של "היונים" לא הספיק לו;  הקשרים האישיים של גיאגיא אסיף ושאר חברי הלהקה עם מיטב העיתונאים, שהובילו לכתבות שער שלא היו מביישות אלבומים חדשים (ומקוריים) לא מספקים; העובדה שהחלק הראשון של הסדרה, מבית היוצר של פוליאנה פראנק, שהיה לטעמי משובח הרבה יותר, לא זכה לעשירית הרעש והצלצולים שזכה "אז היה אז" לא מזיזה לו; העניין שכל תחנות הרדיו משמיעות את האלבום, עניין שהרבה אמנים חדשים ומוכשרים היו מייחלים לו בחלומותיהם הוורודים ביותר, לא נכנס בכלל לשיקוליו. לא, בניהו לא השמיע את "היונים, אז אוחובסקי כועס על בניהו. באמת לא בסדר מצדו של בניהו.

 

            אוחובסקי ולידר. קבס נוראי.

 

וכאילו להכעיס, אם זה לא קרה לכם עד הנקודה הזו, אוחובסקי מסיים את הטור בדיון בעברי לידר, "אחד האמנים היחידים שכן עוברים את מערכת הסינון". מה הבעיה עכשיו, אוחובסקי?  "טוב שהם משמיעים כל שיר חדש של לידר ושל אביתר בנאי ושל אהוד בנאי ושל ברי סחרוף, אבל זה לא חייב להיעצר שם", הוא כותב, "למעשה, אם הם היו מוסיפים לפליילסט אחת לחודש שיר לועזי חדש שלידר אוהב, כבר היה מצבנו משתפר בהרבה". הבנת את זה, בניהו? בפשטות ובישירות, הנה הרצפט: כל אלבום שמוציא חבר, קרוב או ידיד המשפחה של אוחובסקי, יש לזכות בהשמעות רבות. בין שיר אחד מאלבום של חבר של אוחובסקי לשיר אחר של קרוב של אוחובסקי, אפשר בהחלט לשאול את עברי לידר מה בא לו לשמוע ולהשמיע שירים שהוא אוהב (אגב, מעניין אם אוחובסקי בעד שירים שנכללו בפסקולים לסרטים שהוא כתב, ועברי לידר אהב כל-כך עד שהעתיק מהם?  J)

 

ואם כבר לידר, אז אוחובסקי מנצל את העשר שורות שעוד נותרו לו בטור כדי בו-זמנית גם לפרגן לאלבום של עברי לידר ("חבר", זוכרים?) וגם להיכנס במי שהעזו להביא ביקורת על האלבום האחרון שלו: "היה לי ברור שהדיסק החדש שלו יחטוף אש. אז קראתי את כל מה שכתבו המבקרים האחרים [!!!] ונדמה לי שרבים מהם לא ממש הקשיבו לו, אולי פעם וחצי, ובעיקר כתבו דעה שהכינו מראש בבית…". ועוד כותב אוחובסקי: "אם אתה צעיר שחייב להפגין שרירים, לידר המצליח הוא האיש להיכנס בו… אולי הצרה היא שכמו בגלגל"צ רוב הצעירים בגילם בתקשורת הישראלית הם למעשה זקנים בנפשם…".

 

ובכן, הנה וידוי מסוכן: אני צעיר יחסית בגילי (בטח ביחס לאוחובסקי), ושנאתי את האלבום של עברי לידר. שמעתי אותו פעם וחצי, כי פשוט לא ראיתי כל טעם להשקיע עוד זמן באלבום הממוסחר והמשעמם הזה, שהשיר הטוב ביותר בו הוא פשוט העתקה בוטה. שום שרירים, שום מצליח ושום בטיח. פשוט אלבום רע, מאיש צעיר, שעושה מוזיקה משעממת וממוסחרת, כאילו היה זקן בבית אבות, אלא שלצדו עומד חברו הטוב אוחובסקי, ונוהם ונושך (שום רמיזה סקסיסטית…) כל מי שמעז לומר אחרת.

היה עדיף לכולם שגל היקר ימשיך לפרגן ללידר בסרטים אותם הוא כותב (ומביים ה"בעל" האוהב) ולא יפגין את הדעות הכל-כך לא אובייקטיביות וכל-כך לא רציניות מעל דפי עיתון.

 

לפני כחודש הספיד אותו אוחובסקי את העיתונות הכתובה בטור שלו. הוא כתב שחלה הדרדרות עמוקה ברמת הכתיבה, שלוותה גם בירידת שכר עצומה עליה הרחיב אותו אוחובסקי (כמובן, מנקודה אישית). חבל שבטור השבוע הוא מספק הוכחה חותכת לכל אלה שחיפשו לכך שהעיתונות הישראלית הגיעה על סף פשיטת רגל, לא כלכלית כי אם מוסרית, וכי מי שמחפש כיום חוות דעת אובייקטיבית ורצינית לגבי כל נושא – פוליטיקה כביקורת אלבומים – בוחר לעשות זאת בפורמטים אחרים, דוגמת הפורומים או הבלוגים. עם נטיות מגעילות כמו אלו שאותן הפגין אוחובסקי בטורו ביום שישי, מקומה של העיתונות הכתובה אינו אלא רק כעטיפה לדגים…

 

 

רבות כבר נכתב על הקשר המתמיד והמסוכן בין עיתונאים למושא כתיבתם. בארצנו הקטנטונת, שבה הרעיון של אתיקה הוא ממנה והלאה, מעולם לא היה הקשר בין העיתונאי לבין האדם אותו הוא אמור לסקר כה קרוב, מסתחבק ולא אובייקטיבי: אורי דן, הסנשו-פנשו של ראש הממשלה, משמש ככתב פוליטי בערוץ 1; המאמן הלאומי מטפח קשרי ידידות עם כתבי הספורט הבכירים (ראו כתבות נרחבות בעניין בעיתוני סוף שהבוע); וכמובן, בביצת התרבות כתבי התרבות ומיטב אמנינו – אנשי קולנוע, ספר ומוזיקה – שותים באותם הברים, הולכים לאותם בתי קפה ונהנים לפרגן זה לזה מעל כל במה.

אותי כל העניין די מחליא, עליי להודות, אולם מזמן השלמתי איתו. מה גם שאני דואג לשמור מרחק הן מהעולם הזה והן מהעולם הזה. נאמן למורשת של גראוצ'ו מארקס אני מעדיף לא להצטרף לשום מועדון שמוכן לקבל אותי אליו בידיים פתוחות. נו, טוב. אז למה נדרשתי לעניין הזה?  הכל בגלל הטור של גל אוחובסקי ב"עכבר העיר" ("הנטיות של אוחובסקי").

 

כן, אני מהקוראים של אוחובסקי. בדרך-כלל אני דווקא אוהב את הכתיבה שלו, על מוזיקה ובכלל, גם אם הוא מצליח להביא לי את הקריזה מדי פעם (למשל, סיכום השנה במוזיקה העברית השערורייתי שלו). ובכל-זאת, אין עוררין על פועלו של אוחובסקי, הן בעיתונות התרבות והן בתרבות בכלל (כתיבה, תסריטאות ועוד). דווקא בגלל זה – פועלו הדואלי בשני העולמות – הייתי מצפה ממנו ליתר זהירות כשהוא נדרש לטפל בתחומים הקרובים לליבו. דווקא בגלל זה, הטור שלו השבוע, תחת הכותרת "מכתב אישי לאבי בניהו" גרם לי לתחושת קבס נוראית (ביטוי, אגב,  בו משתמש אוחובסקי בטור. לא נגעתי…).

 

ומה רוצה אוחובסקי מבניהו?   ובכן, הוא נדרש למדיניות "הדלת הסגורה" של גלגל"צ. כן, עוד פעם הפלייליסט. "חייבים לרענן את רשימות השידור בגלגל"צ", הוא כותב, "להוריד את כמות השירים הישנים ולתת הרבה יותר מקום בשעות השיא למוזיקה חדשה". לכאורה, שום דבר רע, חוץ מכך שהעניין כבר נאמר ונטחן מספר פעמים רב הזהה אולי רק למספר ההשמעות של "אדוני" של רוני, ובכל זאת טוב שגם אייקון כמו אוחובסקי אומר את הדברים. אז מה בעצם אני רוצה מהאיש?

 

ובכן, אוחובסקי מביא דוגמה לטענתו. ובכן, ילדים, איזה אלבום אוחובסקי הצטער לראות נדחק לאלמוניות בשל השיטה הגלגל"צית?    אלג'יר?  ארי גורלי??  רות דולורס-וייס??? בתי???!!!  הגזמתם. "לפני חודש", הוא כותב, "יצא לאור תקליטם של היונים, שאחד מהם הוא חברי הטוב גיא אסיף. זה פרויקט חסר תקדים, בדיוק ההיפך מנוסטלגיה מתקתקת… זו פעולה שעליה הם ראויים לפרס שרת החינוך… ואכן הביקורות כולן היללו את הדיסק הזה, ששמו "אז היה אז". הרדיו הגיב כצפוי. ברשת גימל התנפלו… גם ברדיו תל אביב ושאר התחנות האיזוריות הבינו שזה פופ ישראלי עדכני במיטבו. ומי לא השמיע את השירים אף פעם? גלגל"צ".

 

הבנתם את זה?   כל העניין הגדול סביב גלגל"צ ובניהו בגלל שהם לא השמיעו מספיק את הדיסק של החברים שלו. באמת לא בסדר. מסע יחסי הציבור המטורף סביב האלבום הדי זניח של "היונים" לא הספיק לו;  הקשרים האישיים של גיאגיא אסיף ושאר חברי הלהקה עם מיטב העיתונאים, שהובילו לכתבות שער שלא היו מביישות אלבומים חדשים (ומקוריים) לא מספקים; העובדה שהחלק הראשון של הסדרה, מבית היוצר של פוליאנה פראנק, שהיה לטעמי משובח הרבה יותר, לא זכה לעשירית הרעש והצלצולים שזכה "אז היה אז" לא מזיזה לו; העניין שכל תחנות הרדיו משמיעות את האלבום, עניין שהרבה אמנים חדשים ומוכשרים היו מייחלים לו בחלומותיהם הוורודים ביותר, לא נכנס בכלל לשיקוליו. לא, בניהו לא השמיע את "היונים, אז אוחובסקי כועס על בניהו. באמת לא בסדר מצדו של בניהו.

 

            אוחובסקי ולידר. קבס נוראי.

 

וכאילו להכעיס, אם זה לא קרה לכם עד הנקודה הזו, אוחובסקי מסיים את הטור בדיון בעברי לידר, "אחד האמנים היחידים שכן עוברים את מערכת הסינון". מה הבעיה עכשיו, אוחובסקי?  "טוב שהם משמיעים כל שיר חדש של לידר ושל אביתר בנאי ושל אהוד בנאי ושל ברי סחרוף, אבל זה לא חייב להיעצר שם", הוא כותב, "למעשה, אם הם היו מוסיפים לפליילסט אחת לחודש שיר לועזי חדש שלידר אוהב, כבר היה מצבנו משתפר בהרבה". הבנת את זה, בניהו? בפשטות ובישירות, הנה הרצפט: כל אלבום שמוציא חבר, קרוב או ידיד המשפחה של אוחובסקי, יש לזכות בהשמעות רבות. בין שיר אחד מאלבום של חבר של אוחובסקי לשיר אחר של קרוב של אוחובסקי, אפשר בהחלט לשאול את עברי לידר מה בא לו לשמוע ולהשמיע שירים שהוא אוהב (אגב, מעניין אם אוחובסקי בעד שירים שנכללו בפסקולים לסרטים שהוא כתב, ועברי לידר אהב כל-כך עד שהעתיק מהם?  J)

 

ואם כבר לידר, אז אוחובסקי מנצל את העשר שורות שעוד נותרו לו בטור כדי בו-זמנית גם לפרגן לאלבום של עברי לידר ("חבר", זוכרים?) וגם להיכנס במי שהעזו להביא ביקורת על האלבום האחרון שלו: "היה לי ברור שהדיסק החדש שלו יחטוף אש. אז קראתי את כל מה שכתבו המבקרים האחרים [!!!] ונדמה לי שרבים מהם לא ממש הקשיבו לו, אולי פעם וחצי, ובעיקר כתבו דעה שהכינו מראש בבית…". ועוד כותב אוחובסקי: "אם אתה צעיר שחייב להפגין שרירים, לידר המצליח הוא האיש להיכנס בו… אולי הצרה היא שכמו בגלגל"צ רוב הצעירים בגילם בתקשורת הישראלית הם למעשה זקנים בנפשם…".

 

ובכן, הנה וידוי מסוכן: אני צעיר יחסית בגילי (בטח ביחס לאוחובסקי), ושנאתי את האלבום של עברי לידר. שמעתי אותו פעם וחצי, כי פשוט לא ראיתי כל טעם להשקיע עוד זמן באלבום הממוסחר והמשעמם הזה, שהשיר הטוב ביותר בו הוא פשוט העתקה בוטה. שום שרירים, שום מצליח ושום בטיח. פשוט אלבום רע, מאיש צעיר, שעושה מוזיקה משעממת וממוסחרת, כאילו היה זקן בבית אבות, אלא שלצדו עומד חברו הטוב אוחובסקי, ונוהם ונושך (שום רמיזה סקסיסטית…) כל מי שמעז לומר אחרת.

היה עדיף לכולם שגל היקר ימשיך לפרגן ללידר בסרטים אותם הוא כותב (ומביים ה"בעל" האוהב) ולא יפגין את הדעות הכל-כך לא אובייקטיביות וכל-כך לא רציניות מעל דפי עיתון.

 

לפני כחודש הספיד אותו אוחובסקי את העיתונות הכתובה בטור שלו. הוא כתב שחלה הדרדרות עמוקה ברמת הכתיבה, שלוותה גם בירידת שכר עצומה עליה הרחיב אותו אוחובסקי (כמובן, מנקודה אישית). חבל שבטור השבוע הוא מספק הוכחה חותכת לכל אלה שחיפשו לכך שהעיתונות הישראלית הגיעה על סף פשיטת רגל, לא כלכלית כי אם מוסרית, וכי מי שמחפש כיום חוות דעת אובייקטיבית ורצינית לגבי כל נושא – פוליטיקה כביקורת אלבומים – בוחר לעשות זאת בפורמטים אחרים, דוגמת הפורומים או הבלוגים. עם נטיות מגעילות כמו אלו שאותן הפגין אוחובסקי בטורו ביום שישי, מקומה של העיתונות הכתובה אינו אלא רק כעטיפה לדגים…

 

"אלף שנות אור ביני ובין האיש מהכוכב שממול.
שעה וארבעים דקות אל מישהו מעבר לגבול.
אני אפילו לא מכיר את השכן שגר קומה אחת מעלי
שזה עשרים מדרגות בדיוק.

מין בדידות שכזאת.

גם בלי אינטילגנציה מכוכב אחר
אני יודע שאני חי כמו אידיוט.
וגם אם אלף חלליות ירחפו מעלי
תמיד אהיה איש בודד מאוד.

אלף שנות אור ביני ובין הקוסם מארץ חוץ
ורק דקה ועשרים שניות לפני הפיצוץ
אני אפילו לא מכיר את עצמי גם אחרי ארבעים דקות של טיפול
פעם פרויד, פעם יונג, פעם פרויד, פעם יונג.

מין בדידות שכזאת..."

                                    (אב"מ / מיכה שטרית)

 

 

בתחילת האלבום הראשון של מיכה שטרית, "מסמרים ונוצות", מיד אחרי שיר הנושא, מסתתר אחד מהשירים היפים ביותר באלבום ובכלל – "אב"מ (איש בודד מאוד)". מיכה שטרית על המלים, ברי סחרוף על הלחן, שלמות. שיר שנוגע בך בכל פעם שאתה מקשיב לו, עם מלים כל-כך מדויקות וכל-כך רלבנטיות, שאתה תוהה איך לא אמרו את זה קודם.

 

נזכרתי באב"מ, כשקראתי היום ב-YNET, שהסיבה העיקרית לביקור התכוף מאוד של ישראלים בקופות החולים היא פשוט בדידות. כן, "מבדידות האנשים הופכים חולים" היה צריך לכתוב המשורר (כן, הוא…), "מעטים יוצאים ממנה נשכרים". בעידן שבו קשה ללכת לאיבוד, עם לווינים שחגים מעלינו, אנטנות שיוצאות מכל חלק בגוף ושולחות את מיקומנו למחשבים מרכזיים, אינספור טכנולוגיות שמאשרות לך להיות always connected, עוד לא המציאו טכנולוגיה נגד הבדידות.

 

 

                                 הצעקה / מונק

 

 

"אלינור ריגבי אוספת אורז בכנסייה לאחר חתונה

חיה בחלום

מחכה ליד החלון, עוטה את הפנים שהיא שומרת בצנצנת ליד הדלת

למי הן מיועדות?

 

כל האנשים הבודדים –

מאיפה כולם מגיעים?

כל האנשים הבודדים –

לאן כולם שייכים?"

            (אלינור ריגבי / לנון-מקרתני)

 

 

כן, כבר לנון ומקרתני תהו מאיפה מגיעים האנשים הבודדים, כמו אלינור ריגבי והאב מקנזי, והיום ייתכן שאף אחד בכלל לא רואה את גב' ריגבי בכנסייה, כי כולם עסוקים במרוץ החיים, לא מכירים את השכן ממול, לא מכירים את עצמם. וכך, בצר להם, פונים האנשים הבודדים למקומות ששם חייבים לקבל אותם – אתה רואה אותם בקופת החולים, בדואר, בבנק. הם יושבים שם, לפעמים פונים לקבל שירות, לפעמים סתם מעבירים את הזמן בלהביט סביב. מין בדידות שכזאת.

 

ויש כבר כאלה שמתארגנים נגד הבדידות.קום הזו, ומחפשים אלטרנטיבה ראויה ואפקטיבית. הסיכויים, יש להגיד את האמת, קלושים. בחברה שבה כל אחד תקוע בבועה שלו, יושב ומקטר בכל הזדמנות כמה המצב דפוק אבל לא מוכן באמת לעשות שום דבר כדי לשנות אותו, הבדידות הזו רק תתעצם ותתפשט. וכך, נדמה שכל מה שנותר לאדם הוא להשתמש בדמיון, להסתגר בין החדרים ולהתיידד עם עצמו, דבר סביר אך גם דבר נדיר.

 

"…הולך בין החדרים

מדליק סיגריה ושותק

צועד מקיר לקיר

שלג יורד בחוץ

 

רוץ, רוץ עם עצמך

תפעיל דמיון וקצת שמחה

מספיק לחלום ולקמט אוויר

ולחיות כמו נזיר או כמו אסיר

 

הזמן רודף, צוחק, שוחק

והזמן דוחק, שוחק, בוער

 

מתוך בדידות אתה מבין

שידידות עם עצמך

היא דבר סביר

מתוך בדידות אתה מבין

שידידות עם עצמך

היא דבר נדיר…"

            (בין החדרים / פורטיס)

 

"כל זה התחיל אולי בארץ של אגדות. במערה אפלה בעולם מיתולוגי, מוקף בהוביטים וברוחות רפאים, השקיף שר הצמידים על המין האנושי הנאנק בבדידותו ואמר: "מסכנים בני האדם, אין איש או אלוקים שרואה אותם או מקשיב להם, הבה נחלק להם צמידים בצבעים שונים, ואולי אז מישהו יבחין בהם סוף סוף".  

"רעיון מצוין", אמר הוביט גמדי תמים. וכך הומטרו בן לילה מיליוני צמידים מהשמים בהפקת ענק שאמורה לסמן את המין האנושי, ואיש עדיין אינו יודע אם מדובר בגאולה ובמזור או במזימה נכלולית נוספת של כוחות על-טבעיים הנשגבים מבינתנו…"

 

 

מודה ומתוודה – אדם לא טרנדי אני. בגילי המתקדם אני שומע על רוב הטרנדים דרך העיתונים, ולעתים כלל אינני שומע עליהם, עד שהם הופכים לחדשות של אתמול ו/או מופיעים אצל גיא פינס. כך שאין להתפלא על שגם את טרנד הצמידים פיספסתי כמעט לגמרי, והתוודעתי אליו ממש באיחור (כך נראה לי, לפחות. זה עוד להיט?).

 

בעיה יותר בעייתית שלי היא האיש הקטן והנון-קונפורמיסט שיושב בתוכי וממלמל כל הזמן דברי תוכחה כנגד ההליכה בתלם. רוב הזמן אני מצליח להתגבר עליו (אחרי הכל, קשה לקרוא לי "מורד"), ובכל זאת לעתים הוא משכנע אותי בצדקתו, ואז שנינו הולכים יחד, שלובי זרועות, אל השקיעה, מרוצים ומרדנים.

במקרה של הצמידים הצבעוניים, האיש הקטן כבש אותי ללא בעיה. עם עזרה קטנה, כמובן, ממר יהונתן גפן.

 

 

"…מה כבר אפשר להגיד לאדם שאתה כבר מכיר לפי הצבע, וצמיד הפלסטיק שלו משמיע בלי קול את צעקתו הצודקת לדעתו. שערו בנפשכם פגישה של עונדים בקפה השכונתי או בלובי של מלון. כל אחד וצמידו, ואתה רק צריך לדעת מה הצבע רוצה להגיד לך וכך, בעולם החלול והמפחיד, שבו דעתו של היחיד כבר אינה מזיזה כלום לאף אחד, לומדים בני האדם לסמן את עצמם בצמידים שיוכיחו לא רק שיש להם מה להגיד, הם גם קיימים, ואם אין להם השפעה, לפחות יש להם צבע…"

 

 

                צילום: טלי שני ל"הארץ"

 

כן, אני רואה אותם בקפה השכונתי או ברחוב, כל אחד וצמידו, וקשה לי שלא לסנן לעברם מבט מזלזל, בבחינת הראה לי את צמידך ואומר לך מי אתה (רמז: טיפש!).  מצד שני, בראש כבר מתגלגל השלב הבא במהפך – חולצות שיעידו על הדעה הפוליטית של בעליהן (אופס, כבר יש…), מכוניות שיעידו על ההכנסה של בעליהן (אה, בעצם זה כבר ממילא ככה…), כובעים שיעידו על הטעם המיני של כל החובש/ת אותם (סוף סוף סטארט-אפ!!!  למשל, כובע אדום תחבוש מי שאוהבת גברים גבוהים, חסונים, וחוטאים בכתיבת בלוג… J).

 

מה שעוד מצחיק/מבלבל בכל הסיפור הזה הוא שלכל צבע יש כבר יותר ממשמעות אחת, וכך למעשה ממש קשה לדעת מה (לעזאזל) רוצה ממני האיש ההוא עם הצמיד. נגיד, צמיד ירוק – אתה בעד איכות הסביבה או תרומת איברים?  סרטן הדם או מלחמה בסרטן?    צמיד אדום, למשל, לובשים תומכי בוש והפועלים למלחמה באיידס. שלא לדבר על הכתום, שאוטומטית מעלה לי את הסעיף, אבל הוא בעצם גם צמיד המודעות לפגיעה עצמית (מה שאגב לא היה מזיק בכלל לחבר'ה מגוש קטיף…).

 

ולא שהמטרות לא נעלות. להיפך. סרטן, מלחמה בגזענות, איידס, תאונות דרכים – הכל טוב ויפה. אבל רבאק – מאמינים במטרה?   אל תשקיעו 5 שקלים בצמיד. תתרמו את הכסף ישר לגוף הנכון, או יותר טוב מזה – לכו תעזרו, תתנדבו, תשקיעו זמן ומרץ. זה שבזבזתם 5 שקלים ושמתם את הצמיד על היד לא עושה בעצם שום-דבר. למען האמת, זה מזכיר לי את השכנים שלי (הפרטים חסויים) שתולים את כל הקבלות של כל התרומות שהם אי פעם תרמו על דלת הכניסה לבית שלהם (לא הבנתי אם זה כדי להפחיד את המתרימים הבאים או כדי לשדר לעולם שהם פילנטרופים רציניים).

 

הטרנד הזה, ככל טרנד, יחזיק חודש-חודשיים ויתפוגג. אני מבטיח לכם. בארה"ב הפכה כבר הפילנטרופיה בגרוש לנרקסיזם בגרוש, והצמיד הפופולרי ביותר הוא הצמיד של mynamelets – בצבעים, עם שמות פופולריים של בנות מצד אחד, ואמרה נרקסיסטית ידועה ("לעצמך שמור אמונים", שייקספיר) בצד השני. בעוד חודש, חודשיים, שנה או עשר, כשתסתכלו במגירה ותמצאו את הצמיד איתו הלכתם פעם, נראה שעדיף כבר שזה יהיה צמיד עם השם שלכם ולא איזה צמיד ירוק, שמזמן שכחתם מה היתה מטרתו, ויהיה פאתטי אז כמו שהוא פאתטי היום.

 

"…ואולי איזו דמות רפאים משקיפה… מלמעלה ואומרת להוביטים הגמדיים: "זה הצליח, חברים! המין האנושי לא יצעק יותר, רק יענוד". ואל תתפלאו אם בקרוב יהיה גם סרט, 'שר הצמידים ואחוות המטומטמים', שייקח לפחות חמישה אוסקרים!"  
                                                                                                                    (מתוך "שר הצמידים" ליהונתן גפן)  

 

"כל זה התחיל אולי בארץ של אגדות. במערה אפלה בעולם מיתולוגי, מוקף בהוביטים וברוחות רפאים, השקיף שר הצמידים על המין האנושי הנאנק בבדידותו ואמר: "מסכנים בני האדם, אין איש או אלוקים שרואה אותם או מקשיב להם, הבה נחלק להם צמידים בצבעים שונים, ואולי אז מישהו יבחין בהם סוף סוף".  

"רעיון מצוין", אמר הוביט גמדי תמים. וכך הומטרו בן לילה מיליוני צמידים מהשמים בהפקת ענק שאמורה לסמן את המין האנושי, ואיש עדיין אינו יודע אם מדובר בגאולה ובמזור או במזימה נכלולית נוספת של כוחות על-טבעיים הנשגבים מבינתנו…"

 

 

מודה ומתוודה – אדם לא טרנדי אני. בגילי המתקדם אני שומע על רוב הטרנדים דרך העיתונים, ולעתים כלל אינני שומע עליהם, עד שהם הופכים לחדשות של אתמול ו/או מופיעים אצל גיא פינס. כך שאין להתפלא על שגם את טרנד הצמידים פיספסתי כמעט לגמרי, והתוודעתי אליו ממש באיחור (כך נראה לי, לפחות. זה עוד להיט?).

 

בעיה יותר בעייתית שלי היא האיש הקטן והנון-קונפורמיסט שיושב בתוכי וממלמל כל הזמן דברי תוכחה כנגד ההליכה בתלם. רוב הזמן אני מצליח להתגבר עליו (אחרי הכל, קשה לקרוא לי "מורד"), ובכל זאת לעתים הוא משכנע אותי בצדקתו, ואז שנינו הולכים יחד, שלובי זרועות, אל השקיעה, מרוצים ומרדנים.

במקרה של הצמידים הצבעוניים, האיש הקטן כבש אותי ללא בעיה. עם עזרה קטנה, כמובן, ממר יהונתן גפן.

 

 

"…מה כבר אפשר להגיד לאדם שאתה כבר מכיר לפי הצבע, וצמיד הפלסטיק שלו משמיע בלי קול את צעקתו הצודקת לדעתו. שערו בנפשכם פגישה של עונדים בקפה השכונתי או בלובי של מלון. כל אחד וצמידו, ואתה רק צריך לדעת מה הצבע רוצה להגיד לך וכך, בעולם החלול והמפחיד, שבו דעתו של היחיד כבר אינה מזיזה כלום לאף אחד, לומדים בני האדם לסמן את עצמם בצמידים שיוכיחו לא רק שיש להם מה להגיד, הם גם קיימים, ואם אין להם השפעה, לפחות יש להם צבע…"

 

 

                צילום: טלי שני ל"הארץ"

 

כן, אני רואה אותם בקפה השכונתי או ברחוב, כל אחד וצמידו, וקשה לי שלא לסנן לעברם מבט מזלזל, בבחינת הראה לי את צמידך ואומר לך מי אתה (רמז: טיפש!).  מצד שני, בראש כבר מתגלגל השלב הבא במהפך – חולצות שיעידו על הדעה הפוליטית של בעליהן (אופס, כבר יש…), מכוניות שיעידו על ההכנסה של בעליהן (אה, בעצם זה כבר ממילא ככה…), כובעים שיעידו על הטעם המיני של כל החובש/ת אותם (סוף סוף סטארט-אפ!!!  למשל, כובע אדום תחבוש מי שאוהבת גברים גבוהים, חסונים, וחוטאים בכתיבת בלוג… J).

 

מה שעוד מצחיק/מבלבל בכל הסיפור הזה הוא שלכל צבע יש כבר יותר ממשמעות אחת, וכך למעשה ממש קשה לדעת מה (לעזאזל) רוצה ממני האיש ההוא עם הצמיד. נגיד, צמיד ירוק – אתה בעד איכות הסביבה או תרומת איברים?  סרטן הדם או מלחמה בסרטן?    צמיד אדום, למשל, לובשים תומכי בוש והפועלים למלחמה באיידס. שלא לדבר על הכתום, שאוטומטית מעלה לי את הסעיף, אבל הוא בעצם גם צמיד המודעות לפגיעה עצמית (מה שאגב לא היה מזיק בכלל לחבר'ה מגוש קטיף…).

 

ולא שהמטרות לא נעלות. להיפך. סרטן, מלחמה בגזענות, איידס, תאונות דרכים – הכל טוב ויפה. אבל רבאק – מאמינים במטרה?   אל תשקיעו 5 שקלים בצמיד. תתרמו את הכסף ישר לגוף הנכון, או יותר טוב מזה – לכו תעזרו, תתנדבו, תשקיעו זמן ומרץ. זה שבזבזתם 5 שקלים ושמתם את הצמיד על היד לא עושה בעצם שום-דבר. למען האמת, זה מזכיר לי את השכנים שלי (הפרטים חסויים) שתולים את כל הקבלות של כל התרומות שהם אי פעם תרמו על דלת הכניסה לבית שלהם (לא הבנתי אם זה כדי להפחיד את המתרימים הבאים או כדי לשדר לעולם שהם פילנטרופים רציניים).

 

הטרנד הזה, ככל טרנד, יחזיק חודש-חודשיים ויתפוגג. אני מבטיח לכם. בארה"ב הפכה כבר הפילנטרופיה בגרוש לנרקסיזם בגרוש, והצמיד הפופולרי ביותר הוא הצמיד של mynamelets – בצבעים, עם שמות פופולריים של בנות מצד אחד, ואמרה נרקסיסטית ידועה ("לעצמך שמור אמונים", שייקספיר) בצד השני. בעוד חודש, חודשיים, שנה או עשר, כשתסתכלו במגירה ותמצאו את הצמיד איתו הלכתם פעם, נראה שעדיף כבר שזה יהיה צמיד עם השם שלכם ולא איזה צמיד ירוק, שמזמן שכחתם מה היתה מטרתו, ויהיה פאתטי אז כמו שהוא פאתטי היום.

 

"…ואולי איזו דמות רפאים משקיפה… מלמעלה ואומרת להוביטים הגמדיים: "זה הצליח, חברים! המין האנושי לא יצעק יותר, רק יענוד". ואל תתפלאו אם בקרוב יהיה גם סרט, 'שר הצמידים ואחוות המטומטמים', שייקח לפחות חמישה אוסקרים!"  
                                                                                                                    (מתוך "שר הצמידים" ליהונתן גפן)  

 

"כל זה התחיל אולי בארץ של אגדות. במערה אפלה בעולם מיתולוגי, מוקף בהוביטים וברוחות רפאים, השקיף שר הצמידים על המין האנושי הנאנק בבדידותו ואמר: "מסכנים בני האדם, אין איש או אלוקים שרואה אותם או מקשיב להם, הבה נחלק להם צמידים בצבעים שונים, ואולי אז מישהו יבחין בהם סוף סוף".  

"רעיון מצוין", אמר הוביט גמדי תמים. וכך הומטרו בן לילה מיליוני צמידים מהשמים בהפקת ענק שאמורה לסמן את המין האנושי, ואיש עדיין אינו יודע אם מדובר בגאולה ובמזור או במזימה נכלולית נוספת של כוחות על-טבעיים הנשגבים מבינתנו…"

 

 

מודה ומתוודה – אדם לא טרנדי אני. בגילי המתקדם אני שומע על רוב הטרנדים דרך העיתונים, ולעתים כלל אינני שומע עליהם, עד שהם הופכים לחדשות של אתמול ו/או מופיעים אצל גיא פינס. כך שאין להתפלא על שגם את טרנד הצמידים פיספסתי כמעט לגמרי, והתוודעתי אליו ממש באיחור (כך נראה לי, לפחות. זה עוד להיט?).

 

בעיה יותר בעייתית שלי היא האיש הקטן והנון-קונפורמיסט שיושב בתוכי וממלמל כל הזמן דברי תוכחה כנגד ההליכה בתלם. רוב הזמן אני מצליח להתגבר עליו (אחרי הכל, קשה לקרוא לי "מורד"), ובכל זאת לעתים הוא משכנע אותי בצדקתו, ואז שנינו הולכים יחד, שלובי זרועות, אל השקיעה, מרוצים ומרדנים.

במקרה של הצמידים הצבעוניים, האיש הקטן כבש אותי ללא בעיה. עם עזרה קטנה, כמובן, ממר יהונתן גפן.

 

 

"…מה כבר אפשר להגיד לאדם שאתה כבר מכיר לפי הצבע, וצמיד הפלסטיק שלו משמיע בלי קול את צעקתו הצודקת לדעתו. שערו בנפשכם פגישה של עונדים בקפה השכונתי או בלובי של מלון. כל אחד וצמידו, ואתה רק צריך לדעת מה הצבע רוצה להגיד לך וכך, בעולם החלול והמפחיד, שבו דעתו של היחיד כבר אינה מזיזה כלום לאף אחד, לומדים בני האדם לסמן את עצמם בצמידים שיוכיחו לא רק שיש להם מה להגיד, הם גם קיימים, ואם אין להם השפעה, לפחות יש להם צבע…"

 

 

                צילום: טלי שני ל"הארץ"

 

כן, אני רואה אותם בקפה השכונתי או ברחוב, כל אחד וצמידו, וקשה לי שלא לסנן לעברם מבט מזלזל, בבחינת הראה לי את צמידך ואומר לך מי אתה (רמז: טיפש!).  מצד שני, בראש כבר מתגלגל השלב הבא במהפך – חולצות שיעידו על הדעה הפוליטית של בעליהן (אופס, כבר יש…), מכוניות שיעידו על ההכנסה של בעליהן (אה, בעצם זה כבר ממילא ככה…), כובעים שיעידו על הטעם המיני של כל החובש/ת אותם (סוף סוף סטארט-אפ!!!  למשל, כובע אדום תחבוש מי שאוהבת גברים גבוהים, חסונים, וחוטאים בכתיבת בלוג… J).

 

מה שעוד מצחיק/מבלבל בכל הסיפור הזה הוא שלכל צבע יש כבר יותר ממשמעות אחת, וכך למעשה ממש קשה לדעת מה (לעזאזל) רוצה ממני האיש ההוא עם הצמיד. נגיד, צמיד ירוק – אתה בעד איכות הסביבה או תרומת איברים?  סרטן הדם או מלחמה בסרטן?    צמיד אדום, למשל, לובשים תומכי בוש והפועלים למלחמה באיידס. שלא לדבר על הכתום, שאוטומטית מעלה לי את הסעיף, אבל הוא בעצם גם צמיד המודעות לפגיעה עצמית (מה שאגב לא היה מזיק בכלל לחבר'ה מגוש קטיף…).

 

ולא שהמטרות לא נעלות. להיפך. סרטן, מלחמה בגזענות, איידס, תאונות דרכים – הכל טוב ויפה. אבל רבאק – מאמינים במטרה?   אל תשקיעו 5 שקלים בצמיד. תתרמו את הכסף ישר לגוף הנכון, או יותר טוב מזה – לכו תעזרו, תתנדבו, תשקיעו זמן ומרץ. זה שבזבזתם 5 שקלים ושמתם את הצמיד על היד לא עושה בעצם שום-דבר. למען האמת, זה מזכיר לי את השכנים שלי (הפרטים חסויים) שתולים את כל הקבלות של כל התרומות שהם אי פעם תרמו על דלת הכניסה לבית שלהם (לא הבנתי אם זה כדי להפחיד את המתרימים הבאים או כדי לשדר לעולם שהם פילנטרופים רציניים).

 

הטרנד הזה, ככל טרנד, יחזיק חודש-חודשיים ויתפוגג. אני מבטיח לכם. בארה"ב הפכה כבר הפילנטרופיה בגרוש לנרקסיזם בגרוש, והצמיד הפופולרי ביותר הוא הצמיד של mynamelets – בצבעים, עם שמות פופולריים של בנות מצד אחד, ואמרה נרקסיסטית ידועה ("לעצמך שמור אמונים", שייקספיר) בצד השני. בעוד חודש, חודשיים, שנה או עשר, כשתסתכלו במגירה ותמצאו את הצמיד איתו הלכתם פעם, נראה שעדיף כבר שזה יהיה צמיד עם השם שלכם ולא איזה צמיד ירוק, שמזמן שכחתם מה היתה מטרתו, ויהיה פאתטי אז כמו שהוא פאתטי היום.

 

"…ואולי איזו דמות רפאים משקיפה… מלמעלה ואומרת להוביטים הגמדיים: "זה הצליח, חברים! המין האנושי לא יצעק יותר, רק יענוד". ואל תתפלאו אם בקרוב יהיה גם סרט, 'שר הצמידים ואחוות המטומטמים', שייקח לפחות חמישה אוסקרים!"  
                                                                                                                    (מתוך "שר הצמידים" ליהונתן גפן)