מרתון ראשון, סוף דבר.

 

לפני שלוש שנים בערך סיימתי את חצי המרתון הראשון שלי. אז כתבתי ככה:

יש משהו ממכר בריצה למרחקים ארוכים. הנקודה שבה אתה מפסיק לחשוב על הריצה, הגוף עובר לאוטומט, הרגליים זזות מעצמן, הנשימות מכניסות אותך למימד אחר. גיליתי שיש לי זמן למחשבות, זמן לחשבון נפש, זמן לעצמי בריצות הארוכות האלה. וכן, זה כיף לפני, כיף נורא אחרי, אבל במשך כל הריצה אתה מתעסק לא מעט בלמה אתה צריך את זה, למה בעצם אתה עושה את זה. הריצה הארוכה היא ללא ספק מבחן של אופי ונחישות

ובכן אז עוד לא ידעתי כמה העניין הזה ממכר. אחרי אותו חצי מרתון מצאתי את עצמי עושה עוד כמה חצאי מרתון, ואיזה תנ״ך-תש״ח אחד, אבל בואו נודה – מהרגע שחציתי  את קו הסיום של חצי המרתון הפיל הלבן נכנס לחדר ועליו מדבקה עגולה שעליה כתוב 42.2.

בריצת חצי המרתון האחרונה שלי נפצעתי. אחרי שנה של כאבים וסבל, כולל שלושה חודשים שבהם לא רצתי בכלל, הגעתי לזאבי הפיזותרפיסט שלי, והוא לא רק העמיד אותי על הרגליים בחזרה אלא גם נסך בי את הבטחון לחזור ולרוץ. חזרתי ומהר מאוד התגבשה אצלי ההחלטה שאני זקוק לאתגר חדש. ״על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה״, הספר האוטוביוגרפי של הירוקו מורקמי שקיבלתי ליומלדת הקודם (?) מאסף והפך בשנה האחרונה לסוג של תנ״ך עבורי, שכנע אותי סופית לעשות מרתון.

בתקופה שבה אני מתאמן למרתון, כמעט חצי שנה, לא מעט אנשים שאלו אותי למה אני צריך את זה. התשובה הקצרה שלי בדרך כלל הייתה שלוש המילים המפורסמות של ג׳ורג׳ מאלורי, ״בגלל שזה שם״. יש גם את העניין שהבן אדם מוצא את עצמו בגיל 42, ויש יותר מדי סימבוליקה סביב המספר הזה. אבל האמת היא שאני פשוט מאוד אוהב אתגרים, ולא יכולתי שלא להיענות לאתגר שכזה, אחד מהאתגרים המנטליים היותר גדולים שקיימים.

לפני כמה חודשים קראתי ששחר פאר מתאמנת גם היא למרתון תל אביב. זה מה ששחר, מי שדורגה במקום ה-11 בעולם, כתבה על האתגר הזה:

יש לי חלום של 13 שנה לרוץ מרתון. והסיבה היא ר-ק מנטלית! אני חושבת שזה מאתגר מאוד להתאמן חמישה חודשים לקראת מטרה ספציפית, ולהגיע לקצה גבול היכולת הפיזית של הגוף. החלטתי שזה הזמן שלי להגשים את החלום ולסמן וי על האתגר.

אז גם אני החלטתי לסמן וי על האתגר. את ההחלטה קיבלתי לפני שנה, והיה לי ברור שמרתון תל אביב יהיה הבמה. מהמאסטר אלון, שהיה במידה רבה ההשראה שלי לחלום ולחשוב שאפשר לרוץ מרתון גם בלי קבוצה ובגדים מיוחדים ושבעה אימונים בקבוע, שאלתי את התוכנית (novice 2 של האל היגדון, אם אתם ממש מתעניינים). מאייל שממש כמוני (רק קצת לפניי) נאבק באתגר שאבתי ייעוץ וטיפים. ובספטמבר גייסתי גם את שותף הקרבות אסף (או שמא הוא גייס אותי) לאתגר, וביחד (גם אם באופן וירטואלי) ניגשנו למלאכה: 18 שבועות של תוכנית מאומצת שבסופה מחכים 42.2 הקילומטרים המובטחים.

מהרגע שחוצים את קו 20 הקילומטרים ונכנסים לעולם הריצות הארוכות (זה מדהים איך ריצות של 10-12 קילומטר, שלוש פעמים בשבוע, הופכים לריצות קצרות…), אתה מבין את הקלישאות החבוטות אך הכל כך מדויקות שהכל בעצם בראש. מורקמי מטיל את הפצצה כבר בתחילת הספר:

״הכאב בלתי נמנע. הסבל הוא בחירה״.

כשאתה רץ ארבע פעמים בשבוע במשך כמעט חצי שנה אתה מגלה כמה זה נכון. אתה לומד להכיר את הגוף שלך, וגם את הנפש, כמו שמעולם לא הכרת. לומד שהכאבים האלה – ברגליים, בברכיים, בגב לפעמים – יגיעו, וצריך להכיר בהם, לקבל אותם, ולדעת שהם פשוט יחלפו. וכשמדי פעם הם לא חולפים, אז צריך לדעת לקבל עזרה. כי הגוף שלך הוא בסופו של דבר הדבר הכי חשוב כדי לעמוד באתגר הזה. הגוף וה-state of mind הזה שאפשר. שאתה יכול הכל, אם רק תרצה ותתמיד ולא תתייאש.ֿֿֿ

קל מאוד ללגלג על האנשים האלה שרצים. היום אני מבין את המקום שממנו הם רצים. היום, כמו מורקמי, אני מברך אותם לשלום כשאני רץ, תוהה האם הם חושבים על אותם הדברים שאני חושב, האם הם מתמודדים עם אותם הדברים שאני מתמודד. אני חושב כמה כבר רץ זה, ולמה מתאמן זה. ובעיקר אני נהנה מהאחווה הזו, של אלפיים רצים שמתאמנים כל יום, כדי להתאסף בסופו של דבר על קו הזינוק, ולהתמודד, כולם ביחד וכל אחד לחוד, עם האתגר.

לפעמים יש אנשים הפונים לאנשים הרצים מדי בוקר ואומרים להם: ״עד כדי כך אתה רוצה לחיות חיים ארוכים, מה?״. אבל אני חושב שלמעשה אין הרבה אנשים שרצים מפני שהם רוצים לחיות חיים ארוכים. לי נדמה שגדול הרבה יותר מספרם של אלה הרצים דווקא מפני שהם חושבים לעצמם: ״גם אם לא אחיה זמן רב, לפחות אני רוצה לחיות חיים מלאים״. אם ניקח למשל עשר שנים – מובן מאליו שעשר שנים של חיים מלאים ובעלי מטרה מוגדרת עדיפות על עשר שנים של חיים עמומים. ולדעתי הריצה עוזרת לכך בבירור. להביא את עצמך לכדי שתבער בדרך מועילה, אפילו במעט, במסגרת היכולות שכל אדם ניחן בהן, וזו בדיוק מהותה של הריצה.

אם שש שנים של עצמאות כיזם לימדו אותי משהו זה בדיוק את זה. זה להכיר ביכולות שלי, אבל עוד יותר מזה זה לדעת שההבדל בין להגשים את המטרות שלך לבין לא הוא פשוט לא לוותר. כי הכי קל להגיד לעצמך שלא תצליח. הכי קל לוותר על האתגר כי זה קשה. לעצור באמצע כי כואב. לעשות פחות ממה שתכננת כי זה בדיוק לא מסתדר.

במקום זה אתה מוצא את עצמך נצמד לתוכנית. בגשם ובשמש, בבוקר ובלילה, בבית וגם בחופש. כשמה שעומד מול העיניים זו המטרה. והידיעה שאפשר להשיג אותה אם רק נלך את הדרך עד סופה. ארבע ריצות בשבוע, עשרות קילומטרים כל שבוע, ועם הזמן והשבועות שחולפים אתה מתחזק ומתחשל מבלי שאתה שם לב. יום אחד אתה קולט שהחצי מרתון שרק לפני שנה כל כך חששת ממנו הוא המרחק שאתה רץ כל יום שישי, שאתה מסיים אותו עם חיוך על הפנים ובלי כל קושי. יום אחד אתה קולט שהמרחק המלא כבר לא מפחיד אותך, שאתה יודע שאתה מסוגל לו.

תוצאת הזמן האישית שלך, או המקום שאליו הגעת, המראה החיצוני שלך, או איך אנשים מעריכים אותך – הכול הוא בסופו של דבר לא יותר ממשהו משני. הדבר המכריע לאצן כמוני הוא קודם כל לחצות בוודאות כל קו גמר ברגלי שלי. לנצל את כל הכוחות שעלי לנצח, לעמוד בכל מה שעלי לעמוד בו ולהרגיש שעשיתי את המיטב שיכולתי לעשות. ללמוד באופן מעשי מכל טעות ומכל שמחה שהייתה שם; לא חשוב עד כמה הדבר גדול או קטן, אבל חשוב שיהיה שם למעשה השיעור שנלווה אליו. להשקיע בכך זמן, להשקיע בכך ימים, לצבור עוד מירוץ ועוד מירוץ, ובסופו של התהליך להגיע אל מקום מכריע ומספק, או אפילו להתקרב למקום המזכיר, ולו במעט, מקום כזה.

מקום מכריע ומספק. זו הגדרה מצויינת למקום שממני אני כותב את הפוסט הזה. כשסיפרתי לשי, שמבין דבר או שניים במרתונים, בשלב מוקדם יחסית של התוכנית, שאני לא משוכנע שאני אצליח לסיים את המרתון, שאז עוד נראה לי כמשהו פנטסטי ורחוק ממני קילומטרים רבים, הוא אמר לי שלא המרתון הוא מה שחשוב אלא המסע אליו. היום, דווקא בגלל שהשלמתי בהצלחה את המרחק, אני יכול להעיד כמה הוא צדק. כשבשבוע שעבר חבר, שמאחוריו תחרות איש ברזל, אמר לי שנשמע שעברתי תהליך מנטלי משמעותי בחודשים האלה שאני מתאמן, ידעתי על מה הוא מדבר. המסע הזה משנה אותך. מי שלא היה שם לא יכול להבין כמה. השעות האלה לבד, שעות בהן אתה מתמודד רק עם עצמך, עם הגוף שלך, עם הידיעה שנותרו לך כך וכך קילומטרים לסיום, עם הכאבים הקטנים, עם היופי שמולך, עם האנשים שחולפים על פניך, עם המוסיקה שאתה שומע או האנשים החכמים שלהם אתה מקשיב.

ואולי התהליך הכי גדול שעברתי הוא שהריצה הפכה עבורי למדיטציה. כל ריצה ארוכה היא בעצם אותה הריצה: בחמישה קילומטרים הראשונים אני די סובל, מרגיש את הרגליים, את הגב, חושב לעצמי למה אני צריך את זה, הנעליים מציקות לי, הגרביים, המכנסיים. ואז אני נכנס לטראנס, מתחבר לאוויר שבחוץ, לנוף, למה שבאוזניות, ומפסיק לחשוב על הריצה. הרגליים זזות מעצמן, הגוף עושה את מה שהוא מתורגל לעשות, אני מפסיק גם להקשיב לאפליקציה שמכריזה על הקילומטרים והקצב, ופשוט רץ. ככה זה עובד בערך עד הקילומטר השלושים. ״מהקילומטר השלושים מתחיל המרתון״, אייל אמר לי לפני כמה שבועות כשדיברנו על הריצה המסכמת. אוי, כמה שהוא צדק.

מהקילומטר השלושים מתחילה התמודדות קשה וכואבת. המרחק לא זז, הכל כואב, המוסיקה כבר לא עוזרת. מהקילומטר השלושים זה רק אתה והשדים שלך. מהקילומטר השלושים אתה מרגיש את האתגר. עד המרתון רצתי 32, 34 ואפילו 36 קילומטר בריצה המסכמת. אבל בדיעבד שום דבר לא הכין אותי למרתון עצמו, ל-42 קילומטרים, 12 קילומטר של כאב.

כי המירוץ אתמול לא היה שונה מכל ריצה ארוכה אחרת. להיפך – הופתעתי כמה הצלחתי להוציא לפועל בקפידה את התכנון שלי. קמתי כמו שצריך, אכלתי כמו שצריך, קיבלתי חיבוק בהצלחה ויצאתי לדרך. מצאתי חנייה בקלות, הגעתי למתחם בדיוק בזמן, וכשראש העיר הזניק אותנו למירוץ והתחלתי לרוץ יחד עם אלפיים הרצים האחרים שעמדו על קו הזינוק של המרתון הרגשתי טוב ומוכן מתמיד. עקפתי בעליצות את הפייסר של 4:15, זמן היעד שלי, ונשבעתי שאני לא נותן לו להתקרב ויהי מה.

2017-02-24-06-59-21

אפילו לא סבלתי בחמישה קילומטרים הראשונים. את עשרת הקילומטרים הראשונים, בצפון העיר, סיימתי תוך שעה בדיוק כמו שתכננתי. כאן נכנסתי כבר לטראנס, הפלייליסט האהוב שלי באוזניים, רץ כמו כל שישי על הטיילת את הדרך הארוכה ליפו. מתרגל את השגרה כמו רובוט: כל חצי שעה תמר או משמש, כל 9 קילומטר ג׳ל, שותה כל שעה קצת מים, ובעיקר מנסה לשמור על הקצב, הקצב שהגוף שלי מכתיב לי, הקצב שלמדתי לרוץ לפיו.

את עשרים הקילומטר סיימתי בפחות משעתיים, מרוצה מאוד מעצמי, ואפילו העלייה המפרכת באלנבי בדרך לכיכר הבימה עברה יחסית בקלות. החלפתי פלייליסט בערך שם, אחרי 24 קילומטר, התלוצצתי עם ידידיי ועוקביי, והמשכתי הלאה. סיימתי את שלושים הקילומטרים בפחות משלוש שעות, וכאן כרגיל התחיל המאבק.

אני חושב שהוא התחיל הלכה למעשה בעלייה מאבן גבירול בדרך חזרה לרוטשילד. הרגליים הופכות פתאום כבדות, הגוף מגלה סימנים ראשונים של תשישות. אני מגלה שהג׳י.פי.אס מזייף והאלפיקציה כבר באופסט של קילומטר, ככה שכל החישובים על קצב הלכו לכל הרוחות. ומעל הכל יש לי עוד שעה ורבע של ריצה. אין מה לעשות, אני אומר לעצמי, זה מה יש וזה לא הזמן להישבר. ממשיכים לרוץ

יורדים מערבה על רוטשילד בדרך לים, ופונים דרומה. אני מכיר כבר את המסלול. כרגע מתמקד בלהגיע חזרה לנמל, בדרך המוכרת. ילדים שעומדים בצד ומעודדים מעלים על שפתיי חיוך. כשאני מסתובב על דיזנגוף בדרך לכיכר רבין, 35 קילומטר לתוך המירוץ, אני מרגיש את האנרגיות נשאבות מהגוף שלי. ג׳ל אחרון, קצת מים ואני סוחב את עצמי הלאה, אל הכיכר. הקפה סמלית, ועכשיו, על אבן גבירול, כל מה שנשאר לי זה להגיע לפארק. הרגליים גמורות, הברכיים כואבות, אבל נשבעתי לא לעצור, לא להפסיק.

אני מגיע לגשר המקולל שמעל הירקון, עלייה עצבנית, ומחליט ללכת אותו. קצת מנוחה לעצמי, קצת שחרור עצמות. מגיע לשיא הגובה, ואז חוזר לרוץ. נכנס לפארק, לשביל המוכר כל כך, ומחלק המים צועק לי: ״2.5 קילומטר לסיום״.   בשלב הזה נגמר לי הפלייליסט. אני מוציא את האייפון מהפאוץ׳, ושם אביתר בנאי. בדיוק מה שאני צריך בשביל המוטיבציה, לגוף ולנפש. רץ עם אביתר לאורך השביל והירקון, ומגיע לקטע האחרון, עולה על דרך נמיר, מתחבר עם אלפי הרצים שמסיימים את חצי המרתון ו-10 הק״מ.

הם בנתיב שלהם, ואני בנתיב שלי. המון אנשים בצידי הדרך מעודדים, ואני יכול כבר לראות את קו הסיום. בכוחות אחרונים שאני לא יודע מאיפה הבאתי אני מגביר את הקצב. רץ קדימה, עוקף את הרצים מסביבי, והנה אני נכנס לשרוול, דמעות חונקות את גרוני. הכרוז מכריז את השם שלי, אני חוצה את קו הסיום וזהו – זה נגמר. עשיתי את זה. סיימתי את המרתון הראשון שלי

2017-02-24-11-24-53

הדבר ששימח אותי מכול הוא שהיום באמת נהניתי, ומכל הלב, מהמירוץ עצמו… השקעתי את כל הכוח שבי, ומשהו הדומה לתחושה הזו עדיין נותר בגופי… מובן שהיה לי קשה מבחינה פיזית, והיו אף רגעים שהרגשתי שאני עומד לקרוס מבחינה נפשית. אבל ״קושי״ הוא הרי תנאי מוקדם לספורט מהסוג הזה. אלמלא היה בו קושי, מי היה מנסה להתמודד עם ספורט כמו טריאתלון או מרתון שדורשים זמן ומאמץ?   דווקא משום שקשה, דווקא משום שאנחנו רוצים להתגבר על הקושי הספציפי הזה, אנחנו יכולים לחוש שאנחנו באמת חיים, או לפחות את מקצת התחושה הזאת, באמצעות התהליך הזה. אנחנו יכולים גם (אם נצליח) להגיע אל ההכרה שאיכותם של החיים הללו אינה טמונה בדבר מקובע כמו התוצאה שהשגנו או המקום אליו הגענו, כי אם כלולה בצורה נזילה ומשתנה במעשה עצמו.

(פוסט זה נכתב רובו ככולו במהלך מאות הקילומטרים ועשרות השעות בהן רצתי בדרך למרתון הראשון שלי.

כל הציטוטים ללא מראה מקום מתוך "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה״ מאת הרוקי מורקמי.)

מודעות פרסומת