השאלון של ליפטון, סוף 2008

[היו כמה ימים קשים, ויהיו כנראה עוד כמה, ובכל-זאת רציתי לסיים את 2008 כפי שתיכננתי, עם משהו קצת יותר מעודד ומשמעותי…]


 



כבר כתבתי כאן על אהבתי הגדולה לתוכנית "Inside The Actor’s Studio" בהנחיית ג'ימס ליפטון, שמשודרת (מדי פעם? בערוץ 8. אני מודה שתמיד רציתי לשבת על הכסא לצד ליפטון ולענות על השאלון שלו.


ליפטון מספר תמיד שהשאלון שלו מבוסס על השאלון המיתולוגי של ברנרד פיבו, מנחה הטלוויזיה הצרפתי האגדי. הוא מספר שפיבו היה ההשראה שלו ליצירת התוכנית בכלל.


השאלון של פיבו, אגב, מבוסס על שאלון אישיות עליו ענה בין היתר הסופר הצרפתי הידוע מרסל פרוסט, פעם אחת בגיל 13 ופעם אחת בגיל 20, והוא שהפך אותו לידוע ומפורסם.


השאלון של ליפטון שואל הן מהשאלון של פיבו והן מהשאלונים עליהם ענה פרוסט. וכשליפטון שואל צריך לענות. הרבה זמן התלבטתי בשאלות של ליפטון, והגעתי סוף-סוף למצב שיש לי את כל התשובות. מצד שני, יש מצב שאני גם אחזור לשאלון הזה שוב בעוד כמה שנים, ממש כמו מר פרוסט היקר.


אז הנה התשובות שלי לשאלון, נכון לסוף 2008:




 


מה המלה האהובה עליך?


אבא. זו המלה הראשונה שאני שומע מיובל בבוקר (בדרך-כלל) והמלה האחרונה שאני שומע ממנו בלילה. אין מלה שעושה לי יותר.


מה המלה הכי פחות אהובה עליך?


ככה. אני חסיד גדול של רציונליות ולא מסוגל לקבל דברים ללא הסבר מספק.


מה מגרה אותך מבחינה יצירתית, רוחנית ורגשית?


שורות מבריקות בשיר או בספר, אתגרים א"א (אגרסיביים אבל אפשריים), תנוחת "כפיות".


מה דוחה אותך?


אנשים טיפשים, בינוניות, חוסר טעם.


מה הקללה האהובה עליך?


אני לא מקלל יותר מדי, אבל אם כבר אז נראה לי ש"אִין אָל דִין דִין רָבַאק".


איזה צליל או רעש אתה אוהב?


צליל של חלב מוקצף במכונת קפה.


איזה צליל או רעש אתה שונא?


צלצול טלפון סלולרי מכל סוג שהוא באמצע סרט, הצגה או הופעה.


איזה מקצוע אחר משלך היית רוצה לנסות?


יוצר סרטים דוקומנטריים. אני חושב שהחיים הם התסריט המוצלח ביותר.


איזה מקצוע לא היית רוצה לנסות?


רופא ילדים. לא מסוגל לראות ילדים סובלים.


אם גן העדן קיים, מה היית רוצה לשמוע את אלוהים אומר כשתגיע לשערי גן העדן?!


צדקת – לכאן מגיעים הטובים, לא הטיפשים.


 


 


שנה אזרחית טובה לכולנו!

מודעות פרסומת

איך זה שאני מרגיש אבוד אם אני לא יודע לאן אני רוצה ללכת?



"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס.
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע", אמר החתול.
"לא אכפת לי כל כך לאן", אמרה אליס.
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי", אמר החתול.
"בתנאי שאגיע לאנשהו", הוסיפה אליס כהסבר.
"בטוח שתגיעי". אמר החתול. "אם רק תתמידי בהליכה…"


                                                                  (מתוך "אליס בארץ הפלאות")

כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה. ומה גם אנשים




 


אֲפִילּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,


וְלא מֵחֲמַת זִקְנָה.


שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקּוֹר,


שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,


כִּמְעַט נוֹצַר רֹשֶׁם שֶׁל שַׁלְוָה.


אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.


מֵעֵין גַּאֲוָה.


שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.


מִי שֶׁעָתִיד לְשַׁבֵּר אוֹתָם


עֲדַיִן לֹא בָּא.


וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאָצוֹת נִרְגָשׁוֹת, וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,


וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְנוּעָה.


עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים


יָבוֹא וְיֵלֶךְ.


וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.


אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.


וּמַה גַּם אֲנָשִׁים


 


                        (גאווה / דליה רביקוביץ')

אני חושב שאין ברירה. ואני שונא שאין ברירה.

תיכננתי לכתוב מחר פוסט המשך למה שכתבתי היום, שיסביר קצת את התחושות שלי אל מול המבצע הזה, אבל יובל מהגלוב הקדים אותי:


 



לא, בעקבות מבצע עופרת יצוקה לא יבוא שלום. לא, המבצע לא יגרום לכך שבעתיד לא יפלו בישראל טילים, רקטות ופצצות מרגמה…  אין לי גם ספק שאם (וכאשר) יכניסו כוחות קרקעיים לעזה נקבל כאן שידור חוזר מזעזע של מלחמת לבנון השניה. למעשה, השידור החוזר כבר החל: מתקפת פתע, הצלחה מדהימה, הנה ניצחנו אבל בעצם – לא.


 


מצד שני, אין לי שום סימפטיה כלפי אלו שיוצאים להפגין בסינמטק נגד המבצע. לא בגלל שאני חושב שהמבצע יפתור את כל הבעיות, לא בגלל שאני חושב שהוא הפתרון הכי מוצלח שיש לנו, לא בגגלל שאני סומך על ההנגה שלנו (אני לא), אלא בגלל שמי יושב במשך שמונה שנים בתל-אביב, כאשר שדרות חוטפת טילים כמעשה יומיומי ומוצא את הזמן והאנרגיה לצאת להפגנה… הוא בעיניי צבוע.


 


הייתי בעד ההתנתקות כי בעיניי ההתיישבות ברצועת עזה היתה מעשה לא מוסרי. מרגע שיצאנו משם יש לי הרבה פחות סבלנות כלפי ירי הטילים משם…


 


מי שחושב שיש כאן "זבנג וגמרנו" לא חי במזרח התיכון. מי שחושב שאם רק נבליג עוד קצת, הכל יהיה בסדר – גם הוא לא חי במזרח התיכון.


 


אני חושב שאם יש משהו שעליו מגיע לחמאס לשלם מחיר כבד זה השידור החוזר הזה שהוא ארגן לנו, זה הדיכוטומיה הזו שמכרסמת בנו.


אני חושב שאם יש משהו שהחמאס צריך להצטער עליו זה שהוא הצליח להפוך את (רוב) השמאלנים, חלקם מצביעי מר"צ אפילו (השם ירחם!), לפשיסטים מיליטנטיים שזועקים בכל מסדרון וסלון "כנסו בהם!".


אני חושב שהולך להיות הרבה הרבה יותר גרוע לפני שיהיה (אולי) קצת יותר טוב.


אני חושב שאין ברירה. ואני שונא שאין ברירה.


 


 


נ.ב.  אם לא יהיה מחר פוסט, יש מצב שקראו לי למילואים. אז בהזדמנות זו – שנה אזרחית טובה לכולנו!

ואני חושב עוד מעט זה עזה

ביום חמישי ישבנו בארוחת צהריים ואחרי הרבה מאוד זמן שזה לא קרה (לי, לפחות) דנו ב"מצב".


נכון, קל לנו לדון ב"מצב" ברמת החייל האסקפיסטית, שם הדאגה היחידה היא האם מספר המפוטרים יביא לסגירת אחת מהמסעדות באיזור או לא, ובכל-זאת.


לשולחן נאספו כמה אנשים, חלוקה דמוגרפית מעניינת, הנטייה המרכזית שמאלה, ובכל זאת הייתה הסכמה בשולחן – צריך לעשות משהו בעזה, ומיד. "אם יעשו סקר היום", טענתי, "אני חושב ש-90% מהישראלים חושבים שצריך לתקוף בעזה, ומיד".


ההתלבטות, גם בשולחן, הייתה לגבי דברים חשובים, אבל בשוליים. האם אנחנו הבאנו את החמאס על עצמנו, האם היה צריך לתקוף לפני כמה שנים או לחכות לעכשיו, האם צריך להכניס כוחות קרקעיים או לא, האם צריך להישאר שם או לא, האם זו תוצאת "ההתנתקות" או לא. אף אחד לא חשב שיש בעיה, מוסרית או ערכית, בתקיפה של חיל אוויר את עזה. להיפך.


אני מניח שהרבה שולחנות ברחבי הארץ נערכו דיונים כאלה בשבוע האחרון, בחודש האחרון, בשנה האחרונה. ברביעי נערך דיון כזה גם בשולחן הממשלה. מוקדם עוד להעריך את תוצאות המתקפה שהחלה אתמול, את אורכה, את נפגעיה, את הישגיה, אבל הצבא יוצא למבצע "עופרת יצוקה" עם לגיטימציה רחבה, מקצה לקצה, כזו שלא הייתה כאן זמן רב (אפילו לא במלחמת לבנון השנייה). אני רק מקווה שהוא יידע לרכב על גלי הלגיטימציה האלה, ולהביא שקט (לא שלום, חס וחלילה) ליישובי הדרום.


 


נ.ב. "עופרת יצוקה"?   נו, באמת. הרי אף אחד כבר לא מאמין לאגדה על המחשב שמגריל את שם המבצע/המלחמה הבאה. וזה כל-כך מזמין ירידות לכבוד החנוכה, שזה פשוט פאתט. אני, אישית, הייתי הולך על "סע לאט", שגם היה אומר משהו (לצבא, לפוליטיקאים, לתקשורת) וגם היה הופך להמנון:


"ואני חושב… עוד מעט זה עזה,
ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל.


סע לאט, סע לאט,
תן למחשבות לרוץ לכל הכיוונים.
לא יתחילו בלעדינו…"

להתגלח על שמעון מזרחי – זה פנומנלי!

לאור הביצועים המבישים של מכבי ת"א השנה, מסע הפרסום של Gillette וערוץ 10 מאוד תמוה:





 


אם כבר ללכת על הקטע של גילוח ומכבי, הייתי הולך על "בוא גם אתה להתגלח על שמעון מזרחי ולהרוויח מיליונים".

אחרי הכל, אם יש משהו פנומנלי במכבי ת"א השנה, זה התקציב.

איי איי, קפטן!

בפרסומים המוקדמים הבטיחו מארגני "פסטיבל שירי הילדים 2008" להחזיר עטרה ליושנה. משה קפטן, במאי המופע, דיבר על "אלטרנטיבה מוזיקלית איכותית לילדים… הפקה איכותית ולא צעקנית…", על תזמורת חיה וזמרים מבצעים שישירו חי ולא בפלייבק, על "אמנים שבאמת יכולים לעשות את זה ולא פוסטרים לילדים". (גילוי נאות: הח"מ מכיר את קפטן אישית)

בתור מי שנולד בארץ ושגילו כבר שלושים וקצת, קשה לי שלא לערוג לימי הפסטיבל הגדולים, במיוחד היום כשילדי בדיוק הגיע לגיל שאפשר להתחיל.  פעם הפסטיבל היה פסטיבל, חשבתי לעצמי כשפסטיבל 2008 נפתח עם מחרוזת שירים מהפסטיבל לדורותיו, עם "ברבאבא", "הסבון בכה מאוד", "עודני ילד", עם שלמה ארצי, גידי גוב, צביקה פיק ומי לא. פעם זה היה כבוד, חובה, עבור אמן להופיע בפסטיבל. פעם מהפסטיבל צמחו השירים הגדולים, של המבוגרים ושל הילדים. פעם.


 


היום תרבות הרייטינג והסלבס הרסה גם את חלקת האלוהים הקטנה הזו. ילדינו, החשופים גם כך לעולם המבוגרים רווי הפרסום ועתיר הגימיקים, גדלים לחפש פירוטכניקה, כוכבים גדולים, שואו, ולהתעלם מכך שהתכנים רדודים, מתורגמים מלועזית, מטופשים. בדיוק מהסיבה הזו, בגלל שקפטן דיבר על "מקום נאיבי שבו על הבמה יש זמר מבוגר וילד, מקום שבו המוזיקה מדברת ואחרי שהאורות כבים נשארים השירים", קניתי כרטיסים לפסטיבל השנה – לי, לאשתי ולילד – והגעתי אתמול להיכל התרבות. תרבות, כן.


 


מהרגע הראשון היה ברור ההבדל בין כל המופעים שרצו על הבמות בשנים האחרונות ו"הפסטיבל". על הבמה הלא גדולה עמדה תזמורת, האמנים לא לבשו תחפושות מתוחכמות, היו ריקודים אבל בלי הגזמות, היו תלבושות אבל בטעם, לא היתה פירוטכניקה (כמעט), לא היה פופוליזם זול, אפילו הבדיחות היו במידה (אם כי אפשר היה לוותר גם עליהן).


 



תמונה קבוצתית.


 


ומה כן היה?  היו השירים. היה זמר (או זמרת), מיקרופון, לחן ומילים. יתרה מזאת, המילים הוקרנו על מסכים גדולים, שהתמקדו כמעט רק בהן, כאילו מישהו רצה להגיד שזה מה שחשוב. והאמנים שעל הבמה – מארקדי דוכין, קרן פלס ומוקי המנוסים, דרך כוכבי "כוכב נולד" בעבר ובהווה, נינט טייב, בועז מעודה, מרינה, שי גבסו וישראל בר און, אפילו רינת גבאי – כולם שרו בכוונה גדולה, לא ניסו להתנחמד או להתיילד, השקיעו בשירים חדשים, וניכר היה שנהנו מכל רגע. גם אנחנו.


 


בלטו לטובה ארקדי דוכין, שכבר הוכיח שהוא יודע לכתוב שירי ילדים, בועז מעודה, שמסתבר שיודע גם לכתוב, מרינה בעיבוד חדש ושובב ל"כובע קסמים", וקרן פלס, שאני מודה ומתוודה שאני לא סובל בדרך-כלל את יצירתה, שכתבה שיר ילדים נפלא על עצמה ועל תסביך השם שהיא סוחבת איתה ("שם קצר").


 


עם זאת, גם שאר האמנים סיפקו שירים לא רעים בכלל, כאלה שהיו זוהרים ללא ספק במופע זה או אחר עמוס דוגמגישות ובדרנים. אף אחד, אולי זולת רינת גבאי, לא ניסה לרדת נמוך או לכתוב להיט (וגם רינת, כנראה, פשוט נתנה את מה שהיא יודעת…). לרגע אפילו חששתי שמדובר פה בשירים רציניים מדי, כבדים מדי, אבל בשיחה עם הילדים סביבנו שמחתי לגלות שהתבדיתי.


 




גידי ויהודית. ענקים.


 


אחר-כך הגיעה מחרוזת הילדים המזמרים, שכרגיל סחטה מכל ההורים חיוכים בלתי נשלטים. ואחריה גידי גוב ויהודית רביץ, שגם ניהלה את המופע מוזיקלית, הראו להיכל שלם מה זו תרבות ומה זה זמרים, כשנתנו לקהל אוסף של להיטים, רובם מ"הכבש הששה-עשר" (שמישהו לעזאזל ידאג כבר לקאמבק של "הכבש" בהרכב המקורי… זה מגיע לילדים שלנו!).


 


בסיום, כשכל האמנים עלו לשיר את "המנון הפסטיבל" (כן, ההוא עם "פסטי, פסטי, פסטי, פסטיבל…") אפשר היה לחוש את תחושת הסיפוק וההנאה, הן של הקהל והן של האמנים. מתברר שאפשר גם אחרת, שלא חייבים לרדת נמוך כדי למלא אולמות ולמכור כרטיסים, שהקהל הישראלי – כן, ההוא שרק "האח הגדול" מעניין אותו – רוצה לחזור לבייסיקס, לאמת הפשוטה, לזמר, שיר וקהל. ואני יותר משמח בשביל קפטן, רביץ ושאר הנוגעים בדבר, ש"פסטיבל 2008" הוא סיפור הצלחה גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה תרבותית (אני מקווה שלא אתבדה לגבי העניין הכלכלי…).


 


נ.ב. אם תהיתם, הצבעתי לקרן פלס.



הקלפיות ביציאה מההיכל.


 


(פסטיבל שירי הילדים 2008, היכל התרבות, 23.12.2008)